על אי שויון, צמיחה, גלובליזציה, הפרטה וכוח מיקוח

רון גולדרינג

בויכוח המתמשך על ההפרטה מרבים לדבר על יעילות, ועל "אי יכולתה של הממשלה לנהל עסקים". מעט מדי מדברים על משמעותו של אובדן כושר המיקוח של "הקטנים" מול תאגידי ענק, ועל הקשר בין  צמיחה, גלובליזציה, הפרטה ואובדנו של כוח המיקוח – ומדוע התהליכים הקיימים מגדילים ומעצימים בהכרח את אי-השוויון.  אני מבקש להאיר נקודה זו.

"הגביע הקדוש" של כלכלני הזרם המרכזי הוא "צמיחה". הטיעון פשוט: צמיחה מגדילה את העוגה – ורק מעוגה גדולה יותר ניתן להשיג את המשאבים הדרושים לפתרון בעיות חברתיות. לכאורה, זהו טיעון נכון. ומה אם בתהליך הגדלת העוגה מובנה תהליך נוסף, הגורם לכך שפרוסות גדלות והולכות מתוכה מוסרות בטרם ניתן יהיה לחלקה לטובת הציבור? כלומר: בו זמנית גדלה העוגה, אך קטן חלקה הזמין לטובת הציבור? אם אמנם זהו התהליך המתרחש, נדרשים הכלכלנים לעסוק בו ולהציע מנגנונים שיבטיחו את הגדלת חלקה הזמין של העוגה. יתר על כן: בהחלט אפשרי, ואפילו סביר, שהעוגה הנוכחית גדולה דיה גם ללא צמיחה נוספת, וכל מה שנדרש הוא להגדיל את חלקה הזמין לציבור הרחב.

קיימות ראיות אמפיריות לכך, שהתהליכים הכלכליים של עשרים השנים האחרונות משלבים את הגדלת העוגה ואת הקטנת חלקה הזמין לציבור הרחב. סטטיסטיקות מישראל, מרכז אדוה: המלחמה שאין לה תקציב, תקציב 2006 והמלחמה בעוני, ומארה"ב מאששות זאת. סטטיסטיקות אלה מובהקות ומתמידות במגמתן, ולא ניתן להותירן ללא הסבר ואפילו ללא דיון.

חיוני למצוא מודל משביע רצון המסביר את התהליך. כאשר יימצא מודל כזה – ניתן יהיה לבחון דרכים לשנותו כדי לפתור את הבעיה: "כיצד ניתן להבטיח שהתהליכים הכלכליים יקטינו את אי השוויון בחברה?"

המודל הבא מבקש להראות כיצד קורה, שהעוגה גדלה, ובו זמנית חלקה הזמין לציבור הרחב קטן.

אם אחרי דיון ובחינה יוסכם, כי המודל אכן תקף, ניתן לעבור לשלב הבא, שמטרתו לענות על השאלה: "איזו מדיניות כלכלית-חברתית יכולה לשנות את המודל כך, שחלק העוגה הזמין לציבור הרחב יגדל?"

מודל: תהליך חלוקת העוגה הכלכלית

כל פעילות כלכלית מתבססת על תן-וקח: תן תועלת שתושג באמצעות מוצריך או שירותיך, קח כסף בתמורה. היחס בין התועלת לתמורה נקבע על פי כוח המיקוח היחסי של שני הצדדים הקשורים לעסקה. קיימים שני מקרים קיצוניים: תמורה אפסית (לכאורה זוהי התמורה המתאימה למצב של עבדות. בפועל, התמורה לעבד כללה מקום לינה, מזון ושירותי בריאות בסיסיים. היום קיימים עובדים שאינם מקבלים תמורה המאפשרת גם את המינימום הזה); "תמורה" העולה על התועלת (למשל "דמי חסות" שתובעת המאפיה: כאשר "דמי החסות" גבוהים מדי – הנכס "המוגן" עובר בהדרגה לידיה. דוגמה פחות פלילית, אך בעלת תוצאה דומה במקרים רבים היא משכנתא או הלוואה בריבית גבוהה). בכל מקרה, בין שני ערכי הקיצון הללו, נקבעת התמורה ע"י כוח המיקוח של שני הצדדים.

כדי להבין מה יקרה לאורך זמן לאופן שבו מתחלק ההפרש בין התועלת לתמורה, יש צורך לבחון מה קורה ליחסי הכוחות של המיקוח. יחסי הכוחות נקבעים בעיקר על ידי המגבלות להם נתונים  הצדדים ועל ידי החלופות הפתוחות לפניהם. גם לצד החזק וגם לצד החלש מגבלות מסוגים שונים: הצד החזק מוגבל על ידי החוק. האם אני יכול להציע פחות משכר המינימום? האם אני יכול לנכות משכר העובד על כל נזק, אמיתי או מדומה? האם אני יכול להימנע מלשלם לעובד תמורת עבודתו? רק קיומו של החוק ואכיפתו עשויים למנוע מן המעביד לעשוק את העובד בכל דרך אפשרית. הצד החלש מוגבל על ידי ההכרח שלו להתקיים. האם אני יכול להרשות לעצמי לעזוב את מקום העבודה? כל מי שחי בארץ יודע שהמגבלות על המעסיקים הולכות ונחלשות, ובאותו זמן גדל מספר העובדים שאינם יכולים להרשות לעצמם לעזוב מקום עבודה גרוע.

באשר לחלופות: הגלובליזציה מציעה למעסיקים חלופות מצוינות:  אפשר להעביר את המפעל לחו"ל. אפשר לייבא עובדים זרים. אפשר לייבא סחורה שיוצרה במדינות שבהם שכר העבודה עוד יותר נמוך. ומה לגבי החלופות הניצבות לפני העובד? במצב של אבטלה, לא קיימת החלופה של מציאת מקום עבודה חילופי. גם החלופה של יזמות הולכת ונשחקת, במצב שבו אין "חמצן" לשרוד את התקופה עד שניתן יהיה להתפרנס מיזמות (הדבר נכון גם אם היזמות מתמצה בהליכה לקורס לרכישת מקצוע חדש: מעטים מאוד העובדים היכולים לעמוד בתקופה ממושכת ללא הכנסות). גם החלופה של מאבק מקצועי (שביתות ועיצומים) קיימת פחות ופחות, עם הירידה העקבית והמתמשכת בשיעור העובדים המאורגנים ובכוחם של האיגודים המקצועיים.

ברור מכך, שתהליך הירידה בכוח המיקוח של העובדים מסביר את הצטמקות העוגה.

ומה עניינה של ההפרטה לכאן?

ההפרטה "תורמת" להפחתת כוח המיקוח של העובדים במספר דרכים:

1)      הפחתת "חלק העוגה" הזמין לציבור: נניח, שעובד, או חברה קטנה מבצעים עבודה עבור מפעל כלכלי גדול, ונניח שהרווח המופק מגיע כמעט כולו לאותו מפעל כלכלי. כאשר המפעל מופרט, כל הרווח מגיע לבעלי המניות, ומעט מאוד ממנו חוזר לציבור באופן שעשוי להגדיל את כוח המיקוח שלו. כאשר המפעל איננו מופרט, צפויה הממשלה לקבל דיווידנד. דיווידנד זה עשוי למצוא את עצמו מממן שיפורים במערכת החינוך או הבריאות, או הקמה של פרויקטים ציבוריים – כל אלה משפרים את כוח המיקוח של העובדים לאורך זמן.

2)      בניגוד לגוף ציבורי, העשוי להיות מחויב לפי שיקולים כלכליים להרוויח כדי לשרוד, הרי גוף פרטי מחויב להשיא את הרווח . מנכ"ל של חברה הנשלטת על ידי בעלי מניות יוחלף או ייתבע על פעולה בניגוד לטובת בעלי המניות, אם יסתפק ברווח ויימנע מהשאתו. מכאן, שהשכר הצפוי לעובד בגוף פרטי יהיה הנמוך ביותר האפשרי.

3)      ברוב המקרים, בעלי המניות של הגוף המופרט נעדרים כל זיקה חברתית לבעלי עניין אחרים במפעל (עובדים, משפחות, קהילה). הסיכוי שכל שיקול שאיננו רווח לבעלי המניות ישחק תפקיד כלשהו – אפסי.

4)      השילוב של הפרטה וגלובליזציה גורם לכך, שהרווח מחפש את דרכו לחו"ל, למקום שבו ניתן להפיק רווח מירבי. אילו היתה קיימת רק הפרטה – אך ההון היה חייב להישאר בארץ – ניתן היה לצפות לשיפור בכוח המיקוח של העובדים כתוצאה מהשקעות שהיו יוצרות מקומות עבודה נוספים. ברור שזה לא קורה (לפי המחקר האחרון של מרכז אדווה ההשקעות של ישראלים בחו"ל גדלות והולכות).

גורם נוסף, שמקורו בשילוב בין כלכלה ופוליטיקה: בעיית אי השוויון והאבטלה איננה נעלמת מעיני הפוליטיקאים, ומאפשרת לגורמים החזקים להחליש עוד את כושר המיקוח של העובדים: הם דורשים "לעודד" את המעסיקים, כדי שייצרו עוד מקומות עבודה. "עידוד" זה מתבצע מצד אחד ע"י הקלות מס, שמשמען קיצוץ בשירותים הציבוריים, שמשמען פגיעה בציבור הרחב, שמשמעותה פגיעה נוספת בכוח המיקוח שלו. מצד שני מתבצע ה-"עידוד" ע"י פגיעה בתנאי העבודה של העובדים, "הגמשת שוק העבודה" – שוב פגיעה בכוח המיקוח.

דוגמה אמיתית – בלי שמות: חברה ישראלית גדולה, רווחית מאוד ומופרטת  קבלה מחברה קטנה הצעה לביצוע פרויקט שיאפשר לחברה הגדולה לחסוך 10 מיליון דולר בשנה.  המו"מ בין החברות הניב את החלוקה הבאה: 99% מן הרווח יישאר בידי החברה הגדולה. החברה הקטנה קבלה 1%, שרובו מימון שכר עבודה והוצאות. איך זה ייתכן? עבור החברה הגדולה חסכון של 10 מיליון דולר אינו צורך קיומי. עבור החברה הקטנה – עצם ביצוע הפרויקט הוא כורח קיומי – האלטרנטיבה היא להיסגר.  היחס בין כוחות המיקוח של שתי החברות הביא לכך שהחברה הקטנה כמעט לא הרוויחה. ברור גם, שעקב מיעוט הרווח שנותר בידי החברה הקטנה, יכולתה לשפר את כוח המיקוח שלה ע"י השקעות בשיפורים טכנולוגיים, ואפילו בעצם האפשרות לקיים מו"מ ממושך ללא לחצים כלכליים – מוגבלת ביותר. באשר לעובדים: היכולות המשופרות שהקנתה החברה הקטנה לגדולה יאפשרו לה לפטר עובדים ולהחליפם בטכנולוגיה (וזאת אמנם המגמה המובילה). מצד שני –  המשאבים המצומצמים של החברה הקטנה מאפשרים לה לצמוח בקצב אטי מאוד, כך שאפילו תחלופה של מקומות עבודה איננה מתקיימת.

נסכם, אפוא, את הטיעון: בעשרים השנים האחרונות מתרחש בארץ (וגם בחו"ל) תהליך של צמיחה, בו זמנית עם עלייה מהירה יותר בגודלם של המשאבים שאינם זמינים לציבור הרחב. בסך הכול – העוגה הזמינה לציבור הרחב קטנה ומצבו מורע. התהליך נובע ממשוב חיובי: ככל שכוח המיקוח של הגורמים החלשים במשק (רוב הציבור) נחלש, כן קטנים המשאבים הזמינים לו. ככל שקטנים המשאבים הזמינים לו – נחלש כוח המיקוח שלו.

אני מזמין את הקוראים לחוות דעה על הטיעון: אם הוא נכון – יש להסיק ממנו מסקנות. אם לדעת מי אין הטיעון נכון – הוא מתבקש להפריכו.                                     

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שלו

    ראיתם פעם גזע עץ שהטמיע בתוכו את הגדר עליה הוא נשען?
    ובכן כח השוק הוא עצום כמו כוחו של הטבע. אם נעמיד את משפחות המעמד הבינוני והנמוך ליד כח השוק הם ידמו בפנינו כחגוים. בשנה תאגיד יוציא יותר על קפה לעובדיו ממה שמשפחה ממוצעת תרוויח כל חייה.
    מה אני אומר?
    אם יקבעו חוקי יסוד בכלכלה הישראלית עם ראייה אידיאולוגית חברתית (כלל לא מרקסיסטית) כגדר, כוח השוק, על תאגידיו, סוללות עורכי הדין, משרדי רואי החשבון ומשרדי הפרסום, ימצא את הדרך לחיות עם חוקים אלו וישגשג בתוך חוקים אלו (או כמשל הגדר, החוקים יחיו בתוכו) – הוא ימצאו את הדרך. משאביו, תחכום מערכותיו והבנה מעמיקה של השוק, שחסרים במשפחה ממוצעת שמסתמכת על פקיד הבנק שלה לכל היותר, מעניקים לו אפשרויות רבות יותר.
    השאלה מי צריך לשבור את הראש כיצד לשגשג? מי שיש לו את הכלים, שמעסיק אנשים בשכר רק לצורך זה? או אם-אב משפחה שמעסיק בתי-ספר יקרים, חברות ביטוח יקרות, ילדים חמודים?
    אני מאמין בכוחו של השוק לבלוע כל חוק אידיאולוגי חברתי בתוכו.
    שלו

  2. שלו

    ראיתם פעם גזע עץ שהטמיע בתוכו את הגדר עליה הוא נשען?
    ובכן כח השוק הוא עצום כמו כוחו של הטבע. אם נעמיד את משפחות המעמד הבינוני והנמוך ליד כח השוק הם ידמו בפנינו כחגוים. בשנה תאגיד יוציא יותר על קפה לעובדיו ממה שמשפחה ממוצעת תרוויח כל חייה.
    מה אני אומר?
    אם יקבעו חוקי יסוד בכלכלה הישראלית עם ראייה אידיאולוגית חברתית (כלל לא מרקסיסטית) כגדר, כוח השוק, על תאגידיו, סוללות עורכי הדין, משרדי רואי החשבון ומשרדי הפרסום, ימצא את הדרך לחיות עם חוקים אלו וישגשג בתוך חוקים אלו (או כמשל הגדר, החוקים יחיו בתוכו) – הוא ימצאו את הדרך. משאביו, תחכום מערכותיו והבנה מעמיקה של השוק, שחסרים במשפחה ממוצעת שמסתמכת על פקיד הבנק שלה לכל היותר, מעניקים לו אפשרויות רבות יותר.
    השאלה מי צריך לשבור את הראש כיצד לשגשג? מי שיש לו את הכלים, שמעסיק אנשים בשכר רק לצורך זה? או אם-אב משפחה שמעסיק בתי-ספר יקרים, חברות ביטוח יקרות, ילדים חמודים?
    אני מאמין בכוחו של השוק לבלוע כל חוק אידיאולוגי חברתי בתוכו.
    שלו

  3. אלון הראל

    מרתק ומעניין. תודה.

  4. אלון הראל

    מרתק ומעניין. תודה.