הסרבנות האחרת

רותי לביא

סיפור. מהחיים. חד-הורית, אם לילד בגיל הגן. צעירה, עבודה, דירה ומשפחה תומכת אין לה. פה שום עבדה במילוי מקום ונשענה על הבטחת הכנסה: "חיה מהבטחה". הבטחה זעירה, אבל בכל זאת – הבטחה. מהלשכה נשלחה לעבודה במקום רחוק, שעה ויותר לכל כיוון. היא נסעה לשם והסבירה, שתוכל להתחיל רק בשעה תשע כדי לשים את הילד בגן. המנהלת רצתה בעובדת משמונה עד ארבע (במשכורת מינימום, כמובן), ולכן רשמה "אי-התאמה" ופירטה. בלשכה רשמו לה "סירוב", וקצבתה נשללה ממנה כבר באותו חודש. "התפקיד שלנו למצוא לך עבודה, לא לדאוג לילד שלך", אמרו.

בנאלי? נכון. סיפורים רבים כאלה יש; כבר לא ממש מאזינים להם.

היא חיפשה ומצאה עבודה ליד מקום מגוריה (משמונה עד חמש במשכורת מינימום, כמובן). בלשכה אמרה: מצאתי עבודה מתאימה, תחזירו לי את הקצבה, כדי שיהיה לי ממה לחיות עד שאתחיל לעבוד. הם סירבו (להם מותר לסרב). החוב בבנק צמח ותפח (ריבית גם יש, נכון?) וכרגע היא עובדת עד כלות כוחותיה ולא מצליחה לסגור את החוב ההולך וגדל.

שוב, לא חדש. יש סיפורים טרגיים יותר. יש מקומות בהם קשה יותר למצוא עבודה. אני רציתי לעצור דווקא, במילה "סרוב". ב"סרבנות".

"סירוב", "סרבנות", מזכירים לנו את הסירוב לשרת בשטחים הכבושים ו/או בצבא הכיבוש. (בזמן האחרון, גם את המסרבים להשתתף בפינוי התנחלויות). בסיפור שלי יש "סרבנות אחרת", המכונה "סרבנות עבודה". (1) מונח בירוקרטי, תיאור אובייקטיבי לכאורה, המשמש סיבה מעוגנת בחוק לשלילת קצבאות אבטלה והבטחת הכנסה.

מינוח משפטי לכאורה זה משרת את מערך התפיסה הכלכלית-חברתית, אותה מנסה להבנות הממשלה דרך מדיניותה: אקט חינוכי. יחד עם זאת, האופן בו מיוצג סוג זה של סרבנות – בטופס, בעתון, בחוק, בלשכה – פועל גם עלינו, מי שמתנגדים בפעולה או בהכרה למדיניות כלכלית-חברתית זו ולאידיאולוגיה שמאפשרת אותה. כלומר, השוני בין סוגי סרבנות אלו יוצר תפישה, המציגה ומציבה כל אחד מהם במקום אחר מבחינת יחסי הכוח ומה שנובע מהם. מה נלמד אם נשווה אותם? אם נחשוב על האחד, זה שלא חושבים עליו, בעזרת הכלים השמורים לאחר, שמעורר ויכוחים סוערים?

מי בוחר לסרב ומי "נבחר"?

סרבני הכיבוש – והסרבנים הפוליטיים והמצפוניים בכלל  – עושים זאת מתוך בחירה וכחלק ממאבק, תוך שהם מצהירים מראש על בחירה זו. הצהרה זו, היא כלי במאבק נגד המדיניות אותה הם מסרבים לשרת, בנסיון לשנות אותה ואת תפיסת המציאות שהיא יוצרת. כלומר, סירובם להשתתף בפעולות מסויימות או להיות חלק מהצבא, כפי שהחוק מחייבם – משמש להם להבהרת הדרך בה הם רואים את מקומו של הצבא במימוש מדיניות מסויימת. הם נתפסים כמי שבחירתם נשענת על ידע, על ערך מוסרי המתיימר להיות תקף עקרונית גם לאחרים – לקבוצה, לעם כולו (גם אם הידע והערך המוסרי מוצגים ככוזבים, הרסניים וכו`). הם מלווים גם בארגונים, התומכים בהם אישית ופועלים גם בתחום ההצהרתי, תקשורתי, ציבורי. גם הוויכוח עמם נעשה בהקשר האידיאה שמאחורי הסירוב ובחינת הנזק או התועלת שבה לעם ולחברה.

לעומת זאת, אצל סרבניות העבדות, המכונות "סרבניות עבודה",(2) הכללתן תחת הכותרת "סירוב" אינה נעשית לכאורה מבחירה שלהן-עצמן. להיפך: כותרת זו מאפשרת את שלילת מה שמאפשר להן קיום מינימלי. היא מהווה עונש, השונה מזה של סרבני הכיבוש. אין הן "נענשות" בתקופה קצובה בכלא אלא בכלא מסוג אחר, כלא העוני וחוסר הסיכוי, שלמעשה אין ממנו יציאה. מה שמוצג כסירוב לעבוד, נתפש במקרה הטוב כתוצר של חוסר ברירה, חוסר אונים, תוצר של נסיבות אליהן נקלעו שלא מרצונן (כמו להיות חד-הורית, מי שלא הצליחה/השכילה לרכוש מקצוע, ענייה, וכו`). במקרה הגרוע יותר, הוא מוצג כביטוי לפרזיטיות (בלשונו של האוצר) , לחוסר רצון להפסיק לבזבז את משאבי המדינה. בשני המקרים, הן מוצגות כמי שנתונות תחת שרירות הנסיבות ולא כמי ששולטות בהן, לא רק במקרה זה אלא במכלול חייהן – מה שהוביל אותן ל"מקום קשה זה".

יותר מכך: המעטים התומכים בהן, עושים זאת בדרך כלל כמתווכים, המספקים את הכוח והידע שחסרים להן. הם עושים זאת בפעולה משפטית וציבורית, המשתפת למעשה פעולה עם הממסד (הגשת עתירות בשמן לביטול הגדרתן כ"סרבניות", יצירת קשר עם גורמי ממסד בעלי נטייה חברתית לכאורה או שלא לכאורה, פנייה לציבור בשמן וכו`). נכון, זה חשוב. עם זאת, יש בכך בעייתיות, משום שזו נשארת עבודה עם פרטים ולא עם קבוצה, עם יחידים סובלים ולא עם קבוצה בעלת אינטרסים קולקטיביים שתוכל לעמוד "על שלה". יותר מכך, בשימוש בדרך זו, אין התמיכה בהן  יכולה לבוא מתוך שותפות, מתוך זהות. זאת כיוון שהיכולת לתמוך נשענת על הפער, על חוסר השוויון. היא נשענת על אותו ידע ומעמד שיש לתומכים, המאפשר להם להתדיין עם המערכת בשמן של הנשים, על הנגישות שיש לתומכים אל המערכת שאותן נשים חסרות אותה.

למי יש כוח ולמי אין?

ההבדל המהותי בין סרבניות העבדות בעל כורחן לסרבנים הפוליטיים הוא בעמדות הכוח. הסרבנות המוכרת ככזו (כלומר זו שאנו נוטים ליישם עליה את המושג סרבנות, אך גם קיבלה הכרה, גם מצידם של יריביה), האידיאולוגית לכאורה, היא של מי שיוצאים מעמדת כוח – "צריכים אותנו ולכן הסירוב שלנו להשתתף משפיע".(3)המסרב תופש עצמו כבעל כוח ויכולת להגיב על מציאות – כסובייקט עצמאי, ומציב את עצמו ככזה. אין זה רק סירוב להשתתף בפעולות המנוגדות למצפון ו/או הכרה פוליטית. יש בו גם הכרה (עצמית וחיצונית) בשייכות לקבוצת בעלי הכוח – וניסיון לחרוג מגבולותיו. יש בו הצהרה על הסתלקות מודעת מסוג זה של כוח, מסוג כזה של שייכות. נכון, שחלק מסרבני השמאל גילו עד מה מוגבל כוחם (אפשר גם בלעדיהם), אך ברור שרבים מהם תפסו עצמם כמי שיש איום בסירובם. מעבר לכך, באופן עקרוני – רק מי ששייך לקבוצה הלאומית, שהשירות בצבא הובנה כאחד ממאפייניה, יכול לסרב לשרת בצבא הכיבוש, לסרב להשתתף בפעולות כיבוש או בפינוי התנחלויות.(4)

במקרה של סרבנות עבדות, היא מוצגת כ"סירוב לעבוד" על-ידי מערכת חיצונית חזקה, שהיא שבחרה להציג את הנשים כ"סרבניות" למטרותיה היא. אלה מטרות המנוגדות כמובן לאלה של האישה. עניינן שלילת זכויות, המאפשרות קיומה כאישה ו/או כאם חד-הורית. יותר מכך, היא מיוצגת כמי שבחרה לחיות כ"פרזיטית" על חשבונם של אחרים, בעלי הכוח והמשאבים (אנחנו?) שסירובה גוזל מהם את המגיע להם. ברור שאף אשה לא תרצה לאבד את זכויותיה הכלכליות ולהיות משוייכת לקבוצת הפרזיטים. לכן, אין לה ברירה אלא לנסות ולהציג עצמה כמי שאינה יכולה אחרת, שאין לה ברירה. לכן, הסירוב לעבדות מוצג על-ידי הנשים עצמן כביטוי לחולשה והזדקקות, של חוסר-אונים והעדר ברירה, שאולי-אולי ישכנעו את בעלי-הכוח או נציגיהם, שבאמת באמת זו לא סתם עצלנות. יותר מכך, שיוך זה גם מעמיד אותה במקום חלש ונמוך יותר. מנקודת הראות של החברה כולה (ואולי גם של חלק מהשמאל, אף זה המגדיר עצמו חברתי בכלל זה) הן נתפסות בכל מקרה כמי שכישוריהן אינם טובים מספיק לעבודה המספקת יכולת השתכרות, ועקב כך כ"נתמכות" (אם אכן זכו ל"תמיכה".(5) יותר מכך, במקום כזה לא משנה מי התומך – המדינה או מי שמתנגד למדיניותה. כלומר, בכל אחת מהדרכים בהן ניתן לראותה, סרבנית העבדות מעמידה עצמה ומועמדת כאובייקט הנשלט על-ידי נסיבות שאין בידה לעמוד מולן ולשלוט בהן – כאובייקט חסר-אונים.

במקרה של סרבנות מצפון, גם מי שאינו שייך בפועל לקבוצה המסרבת עושה זאת מתוך בחירה. כך גם תמיכתו בה או התנגדותו לה. לעומת זאת, סרבנות העבדות היא קבוצה שבעצם מפחיד אותנו להיכלל בה (כשהאיום בכך מרחף מעל כולנו, כחלק מהכוחנות הבלתי-מפורשת של המדינה). לכן, גם התמיכה במי שהוכללה בקבוצה זו היא תמיכה מעמדה של רחמים ואולי גם כעס, אך לא של זהות, של סולידריות, כיוון שאלה מפחידות יותר מדי.(6)

סרבנית העבדות היא גיבורה!

צריך להגיד בקול: סירובה של אשה לקבל עבודה שאינה תואמת צרכים אנושיים בסיסיים ואף פוגעת בהם הוא סירוב להיכנע למציאות, ההופכת אותה לשפחה וגוזלת עתיד ממנה ומילדיה. סירוב לקבל כל עבודה המוצעת בלשכה – כזו שלא מאפשרת קיום בכבוד, כזו הפוגעת בעצמה וביקרים לה – הוא סירוב ערכי, גם אם הוא סירוב שבלית-ברירה, שהוגדר על-ידי המערכת.

מה יקרה אם נתפוס כך את הסרבנית הלא-מוכרת, נשיב לה את כבודה כ"סרבנית עבדות"? גם לייצוג כזה יש השלכות פוליטיות: למשל, עולה ממנו כי המדינה היא זו שמסרבת להודות בחובתה לה, ומעמיד אותה במקום שונה מזה שתיארתי. באותה מידה, המאבק במאפיין זה של העבדות צריך להציג, לייצר, אפשרות מאבק, שתיתן כבוד לאותו איום המרחף באופן יום-יומי מעל סרבניות העבדות. איום זה אינו מאפשר הצטרפות למאבק רדיקלי, כי הוא מאיים (באופן ממשי או נרמז) על אפשרות הקיום. כפעילים פוליטיים אנו שוכחים לעתים  בקלות, שבדיוק אלה שנזקקות למאבק פוליטי, יכולות פחות מכל להרשות אותו לעצמן – להרשות לעצמן את הזמן הפנוי, הידע והבקיאות, הביטחון ויכולת הביטוי – שנחוצים למחאה חברתית. יותר מכך, להרשות לעצמן לשלם את המחיר.

צריך לחשוב איך לייצר אופני מאבק, המתמקדים בעצם במתן היכולת לא להפוך לשפחה, לא להיזקק להצגת חוסר האונים כגורם מתרץ, לא להיכנע לצרכי הקיום, המייצרים כניעה לעבדות זו. מאבק, שמהותו בנסיון לבנות מסגרת קהילה תומכת, כלכלית, המאפשרת קיום למי שמסרבת להיות שפחה. קהילה, שבה הנשים עצמן תומכות זו בזו (אם בדרך של הפרשת סכום מינימלי על ידי אלה שעדיין משתכרות ואם בתמיכה בעזרה עם הילדים, באוכל וכו`). קהילה שוויונית, בה כל אחת תומכת ונתמכת. במסגרת זו, התומכים בעלי הכוח אינם משמרים עוד את הפער אלא מציגים את האפשרות של בניית סוג כזה של מאבק ועוזרים להפוך אותו לאפשרי.

זה לא פשוט. ככל שזה נשמע משונה, הרבה יותר קל לסרב לכיבוש, הרבה יותר קל להפגין מול אויב מוגדר. קשה יותר לעבוד יחד עם מי שאולי לא כל עמדותיו זהות לי, לעמוד יחד עם מי שאולי מצביע עבור מפלגה המתועבת בעיני; לעמוד יחד עם מי שאולי נראה לי שהיא מבינה פחות ממני בכלכלה, בחברה וכו` בלא "להשכיל" אותה; לעמוד יחד במשהו שצריך להגדיר עצמו תוך עשייה ותוך רגישות יום-יומית; לעמוד יחד במשהו המוגדר אך ורק על ידי התנגדות לכל עבדות שהיא ועל ידי סולידריות עם מי שמאויים על ידי מדיניות העבדות.

צריך לתת את הדעת על סוגי ה"סרבנות האפורה", של מי שאינם יכולים להרשות לעצמם לעמוד בחזית, של מי שאינם יכולים להרשות לעצמם להצהיר על סירובם, ממקום "חוסר הכוח" שלהם, ומתוך האיום היום-יומי המתיש והשוחק. צריך לחשוב ולנסות, כיצד מספקים להם את ה"כוח", את היכולת, לחוות שאפשר בכלל "לעשות אחרת" בלי לחטוף.(7)



1 או כפי שאני בוחרת לכנות אותה "סרבנות עבדות".

2 מעניין לראות כי במקרה של סרבנות לכיבוש, בדרך כלל מדובר בגברים. כשמדובר בסירוב לפינוי התנחלויות – כאשר הסירוב הוא להשתתף בפעולה אקטיבית – מדובר בגברים. במקרה של "סרבנות העבדות", גם לגברים רושמים "סירוב לעבוד", אך הסנקציה מופעלת עוד יותר לגבי נשים, רבות מהן אמהות. לכן אני משתמשת בכינוי הגברי או הנשי בהתאם.

3 דבר זה בולט עוד יותר בסירוב לפינוי התנחלויות – שם עצם העלאת ההתנגדות/הסירוב מוצג כאיום המועלה רק בעת מצוקה ערכית איומה, כשהתגובות על כך מחזקות העמדתו ככזה

4 סרבני פינוי ההתנחלויות גם מייצרים את ההנחה, שהם חלק כל כך מהותי מהעם, שעצם איומם בהסתלקות מהקבוצה הלאומית כה גדול – שהוא מבטל את הצורך בהסתלקות כזו ממש.

5 תוכנית ויסקונסין, היא דוגמה מופלאה לכך. היא מייצגת ומייצרת הנחה "אובייקטיבית" לכאורה, שכדי לאפשר לאוכלוסיות מסויימות לעבוד יש לספק להן לא רק הכשרה מקצועית, כלומר כלים, אלא גם סנקציות שיכריחו אותן לעבוד למרות רצונן להמשיך ולהתבטל. יותר מכך, היא גם מציגה אותן כמי שהן חסרות עבודה משום שאינן יודעות, "מה זה לעבוד" וממש חיוני ללמדן הרגלי עבודה (כמו לקום בבוקר ואולי אפילו לצחצח שיניים). זאת, תוך התעלמות ממציאות שבה שוק העבודה בנוי במתכוון כך שלא תוכלנה לצאת ממעגל התלות גם אם תעבודנה. וגם על כך אפשר להרחיב. 

6 מעניין, שהטענה שאיום זה או דומיו יכולים לחול גם "עליך", אינה מביא בדרך כלל לסולידריות עם אלה שכבר ניזוקו. להיפך: האיום מביא דווקא לנסיון קיומי עיקש להיבדל מהקבוצה המאויימת, כדי שלא יכלילו "אותי" בקבוצת אלה שניתן לעשות להם כך. זה המקשה עוד יותר על המאבק החברתי, בו יכולים למעשה להשתתף רק מי שכבר "נדונו" או שאין חשש ש"יידונו".

7 מאבקם של חלק מפועלי "חברת כימיקלים דרום" בדימונה מראה, כיצד מאבק שנתמך על ידי ההסתדרות ועל ידי פעילים חברתיים בולטים והקשת המזרחית, ואפילו קיבל אישור בבית הדין לעבודה – נשבר והביא לתוצאה הפוכה. להגדלת האיום עליו דברתי בהערה הקודמת ולא לתחושה שאפשר להאבק נגדו ולבטלו. אותם פעילים, שנאבקו להקמת ועד מייצג ולשיפור תנאי העבודה לא רק נשברו על ידי הנהלה ועזבו כל עוד נפשם בם. חמור יותר, בראיונות עמם הכאב והכעס הגדול הובעו דווקא נגד חבריהם שלא תמכו בהם, לטענתם ואף שיתפו פעולה נגדם. וגם על כך אפשר להרחיב.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.