סיימתי בסוף השבוע לקרוא את ספרו המעניין של דיויד הרווי David Harvey שיצא לאחרונה – היסטוריה קצרה של הניאוליברליזם A Brief History of Neoliberalism , הרווי הוא פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת העיר ניו יורק, וכתב בעבר על הכלכלה הפוליטית של הגלובליזציה, אורבניזציה (עיור) ושינוי תרבותי.
הרווי משרטט את ההסטוריה של הניאו ליברליזם, מבהיר את הנחות היסוד של הניאו ליברלית, ובעיקר בוחן את תוצאותיה.
הספר נפתח במשפט "היסטוריוני העתיד יביטו על השנים 1978-1980, כנקודת מפנה בהיסטוריה הכלכלית והחברתית העולמית". ב 1978 השליט הסיני Deng Xiaoping החל בתהליכי ליברליזציה של הכלכלה הקומוניסטית הסינית. הוא הפך תוך שני עשורים את המערכת הכלכלית הסגורה והמפגרת של המדינה למרכז קפיטליסטי דינמי בעל שיעורי צמיחה שאין להם מקבילים בהיסטוריה הכלכלית העולמית. ב 1979 בארצות הברית פול וולקר מונה לנגיד הבנק האמריקאי המרכזי ושינה לחלוטין את המדיניות המונטרית של הבנק, מטרתה הבלעדית של מדיניותו הייתה מלחמה באינפלציה מבלי להתחשב בשיעור עליית האבטלה. בבריטניה מרגרט תאצ`ר נבחרה לראש הממשלה כאשר מטרתה המרכזית היא מלחמה באיגודים המקצועיים ומלחמה באינפלציה. וב 1980 נבחר רונלד ריגן לנשיא ארצות הברית כאשר גם הוא פותח במהפיכה שמטרתה שבירת האיגודים המקצועיים (מאבקו המרכזי היה נגד איגוד פקחי הטיסה), דה רגולציה של כל התעשייה, החקלאות, והצבת פעילות התאגידים הפיננסיים במרכז מדיניותו. כל יחיד בחברה אחראי לגורלו, מכאן גם ההפרטה של שירותים חברתיים, כחינוך, בריאות ומערכות הפנסיה. כשלונו של היחיד היא תמיד אשמתו לא תוצאה של נסיבות כלכליות או הדרה חברתית.השפעת האידאולוגיה וההתרחשויות הללו התפשטו למדינות רבות אחרות בעולם.
הרווי מגדיר ניאו ליברליזם כתיאורית כלכלה פוליטית שמניחה כי אושרם של בני אדם ניתן למימוש באמצעות שחרור יכולותיהם היזמיות במערכת מוסדית המאופיינת בהגנה חזקה על זכויות קנייניות, שווקים חופשיים וסחר חופשי. תפקיד המדינה הוא ליצור ולשמר מערכת מוסדית שמגנה על המרכיבים הללו. למשל היא צריכה לכונן צבא, משטרה, ומערכת משפטית שמגנה על הקניין ולהבטיח, גם בהפעלת כוח בעת הצורך, על תפקודם המלא של השווקים. מציאותם של שווקים היא טוב חברתי. כמו כן אם שווקים אינם קיימים, למשל בתחומים כגון קרקע, מים, חינוך, בריאות, ביטחון סוציאלי וזיהום סביבתי, הרי שתפקידה הוא ליצור שווקים בתחומים אלו, מלבד זאת אל לה למדינה להתערב בפעילות השוק. אחד האויבים הגדולים של הניאו ליברליזם הם איגודי עובדים, כיוון שהם גורמים מפריעים לצבירת הון וצבירת עוצמה פוליטית של האליטות הכלכליות.
לטענת הרווי, התפיסה הניאו ליברלית היא התפיסה השלטת, ואוהדיה ממלאים תפקידים בכל עמדות הכוח, בתאגידים כלכליים, בתקשורת, במשרדי ממשלה, באוניברסיטאות, במוסדות בינלאומיים כגון הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי, וקרן המטבע הבינלאומית. המחשבה הניאו ליברלית הפכה למה שנהוג לכנות במדעי החברה, המחשבה ההגמונית, "המובן מאליו". רבים מאיתנו חיים בעולם שאנו מבינים אותו ומפרשים אותו במשקפיים ניאו ליברליות.
תוצאת התהליכים הניאו ליברליים, שהופכים כל יחס אנושי ליחסי חליפין חוזיים הפועלים על פי כללי השוק, הביא לטענת ל"הרס יצירתי" לא רק של המוסדות הישנים, אלא גם הרס בחלוקת העבודה, ביחסים החברתיים, ברווחה החברתית, באופני חיים ובעולם הרגשי שלנו.
הרווי מתאר ההסטוריה של התפיסה הכלכלית החברתית ששלטה לאחר מלחמת העולם השנייה כ"embedded liberlism" ביטוי המתאר מערכת מוסדית פוליטית כלכלית שבה פעילותו של השוק ופעילותם של תאגידים כלכליים נתקלה במגבלות חברתיות ופוליטיות ומעורבות ורגולציה של המדינה שלאיגודים המקצועיים ולמפלגות הפוליטיות היתה השפעה רבה על פעולתה. התפיסה הפוליטית כלכלית הזו יצרה שיעורי צמיחה מרשימים בשנות החמישים והשישים. אחד התנאים החשובים שהתקיים בשנים הללו הייתה יצירת מגבלות על יכולתו של המעמד הגבוה לצבור הון. בארצות הברית למשל, חלקו של המאיון העליון בהכנסה הלאומית נפל מ 16% לפני המלחמה ל 8% בסוף מלחמת העולם השנייה.
לעומת זאת, אחת התוצאות המרכזית של הניאוליברליזם היא הגדלת אי השוויון, חלקו של המאיון העליון בארצות הברית עלה ל 15%, השכר החציוני של עובדים לעומת השכר של ראשי תאגידים כלכליים גדל מיחס של 1:30 בשנת 1970 ליחס של 1:500 בשנת 2000. מה שמעניין וחשוב בספרו של הרווי שהוא כולל נתונים וגרפים רבים המתארים את התהליכים הללו. הרווי רואה בניאו ליברליזם פרוייקט שמטרתו צבירת הון וביצור עוצמתם הפוליטית והכלכלית של האליטה הכלכלית.
הרווי מתאר את מקורות המחשבה הניאו ליברלית, חוג "הר פרלין" בראשות הכלכלן פרידריך הייק, חבורת כלכלני שיקגו בראשות מילטון פרידמן ומרכזי חשיבה ימניים שמרנים אחרים.
הרווי כותב על תהליכי ההפרטה המואצים בבריטניה ובמקומות אחרים, כאשר בחלק מתהליכי מכירת נכסים ציבוריים הסתבר ש"שכחו" להכניס לחישוב את ערך הקרקע, נערי האוצר והאחים עופר לא המציאו שום דבר.
בבסיס התפיסה הניאו ליברלית קיים חשד עמוק כלפי הליכים ותרבות דמוקרטית, שלטון הרוב נתפס כאיום על חירויות הפרט. דמוקרטיה היא מותרות שאפשרית רק בתנאים של מעמד בינוני חזק ויציבות. לכן ניאו ליברליים נוטים להעדיף שלטון באמצעות מומחים ואליטות. הם מעדיפים שלטון באמצעות החלטות שיפוטיות והחלטות של הרשויות המינהליות. הם מעדיפים לבודד מוסדות כגון הבנק המרכזי משליטה דמוקרטית. כל קונפליקט בין יחידים או תאגידים צריך להיפתר בהיכל המשפט לא בספירה הדמוקרטית הציבורית. כך נוצר פרדוקס בעוד הניאו ליברליזם מצהיר על הצבת ערך החירות במרכז ויוצא נגד מעורבות המדינה, הוא יוצר מערך מוסדי שבהם מומחים ושופטים מתערבים ללא הרף בחיים הפוליטיים והכלכליים על מנת להגן על האינטרסים של המעמדות העליונים מפני הרוב הדמוקרטי. החלטות של השופטים בדרך כלל מצדדות עם ההון ועם האינטרסים של המעמד החברתי אליו הם שייכים. (ראו ערך מישה חשין).
ישראל יכולה להיות דוגמה מצויינת לטענה זו של הרווי, קשה למצוא ליברל או ניאו ליברל ישראל שלא מעדיף את החלטות בית המשפט העליון על פני שלטון הרוב הדמוקרטי בכנסת.
כמובן שהמדינה מתערבת בסדר הניאו ליברלי, זה קורה בעיקר כאשר יש סכנה למוסדות הפיננסיים, הרווי מביא כדוגמה את המשברים בארצות הברית של הבנק לחסכון והלוואות ואת התמוטטותה של קרן גידור, המדינה חילצה את שני המוסדות הללו בסכום כולל של 153.5 מיליארד דולר.
בספר החכם הזה יש מידע ותובנות רבות לא מעטות, הרלבנטיות מאד לישראל – אחת מהמדינות הניאו ליברליות הפנאטיות ביותר, אני חייב לטוס למקום אחר, המשך יבוא.
(התנצלות למי שנמצא ברשימת הדיוור על ההודעה המשולשת, פשוט מערכת הפקודות השתגעה משום מה).
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
