עוד שבוע שגרתי בתקשורת הישראלית

במוסף סוף השבוע של "הארץ" הופיעה כתבתה של אביבה לורי על יעקב שחם, בעליו של המקומון "ידיעות חיפה", ויושב ראש ועדת הטלוויזיה במליאת רשות השידור, הגוף המפקח על לוח השידורים של רשות השידור. יצא לי להכיר את הברנש הזה מקרוב מאד כחבר במליאת רשות השידור וחבר ועדת הטלוויזיה. שחם הגיע לרשות השידור כחלק מהתכנית של משפחת שרון להשתלט על השידור הציבורי. ראשית הם העיפו את נחמן שי, יושב ראש המליאה של רשות השידור, לאחר מכן הם ארגנו לרענן כהן השר הממונה על רשות השידור מצנח זהב, פרישה מפוליטיקה, כסא יושב ראש הבנק לפיתוח תעשייה תמורת מינויו של יוסף בראל למנכ"ל רשות השידור. רענן כהן מילא את חלקו בעסקה וצנח בכורסת הבנקאי עם משכורת שמנה וסל הטבות כראוי למנהל בנק. בשלב הבא הם הצניחו משלחת של חברי מרכז ליכוד לתוך המליאה. הבכיר שבהם אברהם נתן, שירת בעבר כנציב שירות המדינה אולם נאלץ להתפטר לאחר ששינה את הספידומטר ברכב שניסה למכור ולאחר שבמהלך המשפט העיר לו השופט שעדותו עדות שקר, מונה ליושב ראש מליאת רשות השידור, הצעד הראשון של נתן בישיבה הראשונה הייתה להביא למינויו של יעקב שחם, חברו במרכז הליכוד, ליושב ראש ועדת טלוויזיה. זאת כיוון שיושבת ראש הוועדה הקודמת אילנה אורבך התייאשה החליטה להתפטר לאחר שהגיעה למסקנה שאין שום סיכוי שהיא תוכל להשאר נאמנה לעצמה ולנסות לפקח על הנוכל בראל.

שחם, האיש שאמור היה להיות נציג ציבור, היה נפגש לפני כל ישיבת ועדת טלוויזיה עם בראל וכנופייתו כולל מנהל הטלווייזיה בפועל יוסי משולם, ויחד הם היו מחליטים יחד מה לטרפד ומה להעביר. וכך עבד נציג הציבור בשירות ההנהלה נגד נציגי הציבור האחרים שניסו למלא את תפקידם. צריך להזכיר ששחם עבר את "ועדת רביבי", כלומר חבר מרכז מפלגה ובעלים של אמצעי תקשורת שעלול להמצא בניגוד עניינים הוכרז כראוי לשרת כנציג ציבור. מישהו פעם יצטרך לכתוב דו"ח על פעילותה של הועדה בראשות השופט בדימוס רביבי, כמכבסה לטיהור השחתה בסקטור הציבורי.

אחד הארכיטקטים המרכזיים מאחורי ההשתלטות הזו היה מיסטר קלין, איש שלטון החוק והמינהל התקין, מנהל לשכת ראש הממשלה- גדעון סער.

מהכרות עם חלק מחברי וחברות מליאת רשות השידור הוותיקים ועיון ברשימת החברים החדשים, האנשים היו בוחרים גם בחתול של אולמרט (אם יש לו כזה) ליושב ראש וועדת הטלוויזיה. נקודה מעניינת לציון בכתבה היא תגובתו להשחתה זו של מי שנחשב לאחד ממבקרי המדיה המרכזיים בישראל, הפרופסור החיפאי גבי וימן. לוימן יש כלל אחד שהוא מקפיד עליו – אתה אף פעם לא מתקיף חבר להפלגה ביאכטה הפרטית שלך, גם אם הוא אחד האנשים המושחתים ביותר בתקשורת הישראלי

ענת באלינט ממשיכה לדווח ב"הארץ"  על חשיפת ההשחתה ב"ידיעות אחרונות". " ניר בכר, העורך המפוטר של "7 ימים", הגיש תצהיר נוסף לבית הדין לעבודה בעניין תביעתו נגד "ידיעות אחרונות". בתצהיר נחשפות פרשות חדשות שבהן, לפי בכר, פעלו עורך העיתון רפי גינת והמו"ל ארנון מוזס כדי לעכב או לפסול תחקירים הנוגעים לקשרי הון ושלטון. בנוסף, בכר טוען כי השניים יזמו כתבות ותחקירים נגד גורמים ואנשים שהיו קשורים אליהם באופן אישי…

ועל ניגוד העניינים וההשחתה של העורך החדש רפי גינת " בכר מפרט עוד כיצד פועל גינת ב"ידיעות אחרונות" לטובת הזכיינית רשת (שבה הוא מגיש את התוכנית "כלבוטק") ונגד הזכייניות המתחרות, קשת ובעבר גם טלעד. כך, למשל, בכר כותב כי גינת אסר להזכיר את הסדרה "אמא`לה" של קשת בכותרת המשנה של ראיון עם כוכבת הסדרה אורנה בנאי. לעומת זאת, הוא אישר ראיון עם מנכ"ל רשת, יוחנן צנגן, על לוח המשדרים החדש של הזכיינית".

אבל הקשרים תקשורת-שלטון-הון ופגיעה בחופש הביטוי לא מתרחשים רק ברשות השידור או ב"ידיעות אחרונות", לי-אור אברבך מדווחת בוואלה על המתרחש ב"מעריב", גם שם החברים של אהוד משתדלים לשמור עליו.

" גורמים במעריב טוענים בפני וואלה! ברנז`ה כי עורך העיתון, אמנון דנקנר, הורה להעביר לאישורו כל כתבה או ידיעה העוסקת בממלא מקום ראש הממשלה ומועמד `קדימה`, אהוד אולמרט. במוסף `סופשבוע` מיום שישי האחרון התפרסמה כתבת תחקיר על אולמרט, עליה הייתה חתומה הכתבת מרב בטיטו פריד. אך תהליך העבודה עליה, כך מסתבר, היה רחוק מלהיות "חלק".

לוואלה! ברנז`ה נודע כי במהלך הכנת התחקיר, פרש מכתיבתו כתב המוסף, עמרי אסנהיים. מקורבים לאסנהיים מספרים, כי לאחר שכבר ביצע תחקיר מעמיק החליט הכתב כי אינו מעוניין ששמו יתנוסס על הכתבה, לאחר שחש נבדק `יתר על המידה` על ידי דנקנר עצמו. אותם גורמים טוענים, כי בכל פעם שנטה התחקיר לכיוונים שליליים, אלה ירדו מהפרק, כשהכתבה "מנותבת" על ידי דנקנר לפן אוהד כלפי אולמרט.

בכירים במערכת מעריב דחו את הטענות. לדבריהם, הפיקוח הוא פיקוח אופייני למעריב, וכי כל הכתבות עוברות פיקוח דומה, במיוחד כשמדובר בכתבים צעירים יחסית שאינם בקיאים ברקע היסטורי.

עם עזיבתו של אסנהיים את הכתבה, הועברו החומרים לכתבת חן קוטס-בר, שסירבה אף היא להמשיך בה. לבסוף הועברה העבודה אל בטיטו-פריד ששמה התנוסס על התחקיר".

(תודה למתי שמואלוף על ההפנייה).