תעודת זהות ירוקה

על "סדר היום" שלי לא הייתה אלא חובה אחת: ללכת למשרד הפנים הפלסטיני על מנת להנפיק תעודת זהות, ובהמשך למלא את שאר ההליכים השונים הנדרשים לשם חידוש את דרכוני
מנאל אל תמימי

על "סדר היום" שלי לא הייתה אלא חובה אחת: ללכת למשרד הפנים הפלסטיני על מנת להנפיק תעודת זהות, ובהמשך למלא את שאר ההליכים השונים הנדרשים לשם חידוש את דרכוני. לא ידעתי כמה זמן זה ייקח: עשרה ימים, חודש או אפילו חודשיים.. הכיבוש הישראלי הוא המחליט. הרשות הפלסטינית רק מדפיסה את תעודות הזהות והדרכונים. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

בכניסה ליריחו, בגבול בין פלסטין וירדן, הגיעה חברה ישראלית לפגוש אותי; היה זה קל יותר עבורה להגיע "אליי", מאשר לחבריי הפלסטינים. היא חיכתה לי בסמוך לעמדת הגבול, הנשלטת, כמובן, על-ידי הישראלים. במקום זה ממוקמות שתי תחנות אוטובוס: אחת עבור הפלסטינים מירושלים, אשר להם תעודת זהות כחולה, ונחשבים כאזרחים ישראלים, והאחרת עבור פלסטינים בעלי תעודת זהות ירוקה, תושבי שאר האזורים הפלסטינים שנכבשו ב-1967, כמוני.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

התחלנו לעשן ולשוחח ביחד. דקה מאוחר יותר, חיילים ישראלים הגיעו להודיענו כי איננו יכולות להישאר ביחד, "זה אסור", ושעל כל אחת מאיתנו ללכת לתחנת האוטובוס "שלה". הגבול בין שני הצדדים הוא בלתי נראה, ורק מטרים ספורים מפרידים בין שתי התחנות. החיילים פנו באופן בלבדי לחברתי, בעברית. זה שיגע אותי. התחלתי לדבר אתם באנגלית, בדרישה שיפנו גם אליי, כי אני קיימת!<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

דקות מעטות חלפו. שתי נציגות ישראליות הגיעו ופנו אליי, הפעם, בערבית. המצב הפך קצת מעצבן. חברתי ואני ידענו, שאם יהיה מחיר לאי-הציות שלנו, אני אהיה היחידה מבין שתינו שאשלם אותו. לבסוף וויתרנו, לאחר שהספקנו להיפגש פחות מעשר דקות. מה שהדהים אותי ביותר בתקרית זו, הוא שחברתי הישראלית הייתה מרוגזת באותה מידה.. כאילו לא היה לה מושג! נכון, זה לא נורמלי, אולם זה לא המקרה החמור ביותר! <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

מציאות הכיבוש הצבאי הישראלי גורמת לכך שדרכינו, ישראלים ופלסטינים, תמיד חוצות זו את זו; התנחלויות חונקות את הערים והכפרים הפלסטינים בכל מקום, מערך ענק של כבישים השמורים לישראלים בלבד חודר ללב השטחים הפלסטינים. מסיבה זו המפגש של ישראלית ופלסטינית הוא תמיד אפשרי, אולם… אסור. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

ימים מספר לאחר מכן, מצאתי את עצמי בבית-לחם, בוועידה שהוקדשה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכותרתה: "לכונן עתיד ביחד". בין המשתתפים היו פעילים ישראלים וזרים, והדיונים והסדנאות היו מעניינים במיוחד, אולם במהלך הוועידה הייתה לי הרגשה מוזרה שאינני בפלסטין המוכרת לי. הנושא המרכזי נסב על השאלה המפורסמת: שתי מדינות, או מדינה אחת לשני עמים? דו-לאומית או רב לאומית? במהלך הוועידה הצהרתי בהזדמנויות רבות כי אני תומכת ברעיון של מדינה אחת בתור סיום הסכסוך. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

בחזרה מן הוועידה, במחסום חווארה שבכניסה לנבלוס, פגשתי בקבוצת ספרדים שהשתתפו אף הם בוועידה. החיילים הישראלים לא התירו להם לעבור. ניסיתי לנהל איתם משא ומתן, ולומר שמדובר בחברים שהזמנתי לביקור בעירי, אולם זה לא שינה דבר. בינתיים הציעו הספרדים לערוך במקום ראיון מצולם איתי באמצעות מצלמת הוידאו שלהם. אחת מן השאלות משכה את תשומת לבי במיוחד: "כיצד את רואה את העתיד?". "העתיד, העתיד…", ניסיתי לנסח משפט באנגלית, אחר כך בצרפתית, ולבסוף אף בערבית. בעבר עניתי לשאלה זו עשרות פעמים, אולם כעת הרגשתי חסומה, לא-מסוגלת להשיב. המציאות, צעדים ספורים מאחורי, הייתה חזק ממני. האלימות ריסקה כל אפשרות לחשוב על העתיד. ברגע זה, כל מה שהרגשתי היה זעם ובושה.  <StrippedTag/FONT>בושה בכך שהייתי צריכה לבקש את רשותם של חיילים ישראלים כדי להכניס את האורחים שהזמנתי אליי! <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

"היום המצב טוב הרבה יותר מאשר לפנים, כאשר חיכינו יותר משש שעות על מנת לעבור מחסום ישראלי. היום זה לוקח לעתים קרובות פחות משלוש שעות, ויש סיכוי גדול יותר לעבור. בעבר חיינו, ביום ובליל, עם רעש הטנקים והיריות. כיום הצבא הישראלי פולש לעיר רק בלילה. נותר לנו היום…". באופן זה התבטאו חברים, כשרציתי לדעת כיצד התפתח המצב בשנתיים החולפות. מסיבה זו חששתי לשמוע את דבריהם. לא ידעתי האם זו אירוניה, או אם הם באמת מאמינים לדבריהם. הרי לכם התפתחות: "טוב" הפכה מילה נרדפת ל"חמור", ולכן, כאשר זה פחות "חמור", זה יותר טוב! <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

למחרת בבוקר, התעוררתי לרעש יריות, וצלצולו של הטלפון הנייד לי: "בואי מהר, יש פלישה…". והרי האמנתי שפולשים רק בלילה! ברחוב חיכו לי חברים, פעילים ואנשי צוותי-חרום. בכל מקום נראו אנשים ותיקים על גבם. היו כאלה שזרקו אבנים כנגד הג`יפים הצבאיים הישראלים, ואחרים שרצו בכל הכוח. עם כל האנרגיה שהייתה לי, התמקמתי כאן ושם. טלפנתי לכולם, במידה שיכולתי, על מנת להודיע שהיום יש פלישה ישראלית. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

מאוחר יותר הבנתי, שלמעשה כל הימים דומים. כל יום מביא איתו פלישה. לעתים קרובות יותר בלילה, ולעתים במהלך היום. הייתה זו הפלישה הראשונה שלי מאז שחזרתי, ולכן התייחסתי אליה כאל חדשה. ה"יומיומיות" השיטתית של הכיבוש היא עוד תחמושת של הצבא הישראלי. למעשה, איש אינו מדבר יותר על הדברים שהפכו יום-יומיים, גם לא אמצעי התקשורת. מאוחר יותר נלקחתי אף אני בת-ערובה בשבייה של הפוליטיקה של ה"יומיומי", והפסקתי לדווח על חדשות, שחבריי הזרים והישראלים, במיוחד, המתינו לדיווחיי אודותן. במקום זאת, הפצתי את החדשה כדלקמן: "אני מודיעה לכם שאנחנו חיים תמיד תחת כיבוש צבאי, ועדיין איננו בני חורין!". תופעת ה"יומיומיות" הזו מסבירה גם מדוע, כאשר עלה רעיון למחות נגד הכיבוש במחסום, חברים רבים שאלו אותי "לשם מה?"!. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

לבסוף השגתי את תעודת הזהות שלי. על הכריכה הופיע, בערבית, הכיתוב "הרשות הפלסטינית", אולם בפנים הכול כתוב בעברית… וגם בערבית. הדת ועיר המגורים מצוינים גם הם, כך שניתן לאכוף חוקים על אזרחים על-פי מקום מגוריהם. כך ניתן להבין כיצד נאסר על תושבי עיר מסוימת לנסוע, בשעה שלאחרים מותר וכיצד זה שפלסטינים מסוימים חייבים לנסוע בדרכים ספציפיות, ולא אחרות. אזרח ג`נין, למשל, לא יכול להשתמש בדרך שמחברת את נבלוס עם רמאללה. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

תעודת הזהות היא אחד מהאמצעים שהכיבוש הישראלי עושה בהם שימוש על מנת ליצור קטגוריות ולהכתיב הפרדה בקרב הפלסטינים. צבע התעודה גם הוא משמש סמן: שלי ירוקה, אולם קיימות גם תעודות כחולות עבור הפלסטינים אזרחי ירושלים וישראל. עם תעודת זהות כחולה קל יותר לנוע בתוך השטחים הכבושים, בלי שיש צורך תמיד להיכנס לתוך הערים הפלסטיניות. הנה כך הפכה תעודת הזהות סמל לכליאתם של הפלסטינים בפלסטין!<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

הגברת בדלפק אמרה לי :"המתיני, בבקשה, צריך קודם כל לראות אם יש לך אישור". "אישור של מי?", שאלתי, אף כי ידעתי את התשובה. התעודה נדפסה לפני עשרה ימים, אולם צה"ל צריך לתת את אישורו!. מבנה כל-יכול זה גם גרם לכך, שבמהלך עשרים יום לא ראינו שוטרים ברחובות, הואיל וצה"ל אסר על איש לצאת, עד להוראה חדשה. ולזה קוראים "תאום צבאי בין הרשות הפלסטינית וכוחות הכיבוש"!. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

הנה כך הפכו מחסומים מסוימים קבועים בחיי הפלסטינים, חומות חודרות לשטחים הפלסטינים, פלישות שגרתיות, ה"תיאום הביטחוני", ותעודת זהות שמאפשרת פוליטיקה של הפרדה בקרב הפלסטינים… כל המרחב שלנו כבוש. יחד עם זאת, למרות כל הניסיונות לדכא את רצונו, העם הפלסטיני עדיין מסוגל להתקומם נגד אי-הצדק של מציאות זו; הכיבוש לא יכול לדכא את ה"לא!" בתוכנו.  <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

ה"לא!" לאי-הצדק והרצון לשינוי תורגמו לפעילות מפותחת מאוד לקראת הבחירות הפלסטיניות, ולניצחון של החמאס, שפתח צוהר לשינוי ולמעבר מעידן אחד למשנהו. "לא!" גדול לשחיתות ה`פתח`, "לא!" נוסף לממשלה הישראלית, לארצות-הברית, לכיבוש. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

סיסמא אחת, שחמאס עשה בה שימוש במהלך הבחירות, הייתה: "ישראל וארצות הברית אומרות "לא" לחמאס, ואתם, מה אתם אומרים?". אף אני, שמעולם לא הייתי מצביעה לחמאס, לאור תוצאות הבחירות הרגשתי שמחה מסוימת. העם הפלסטיני חי מאז ומעולם תחת כיבוש. הבחירות שלו מונעות על ידי החיפוש אחר החירות!<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

הפגנה נגד הכיבוש הציעה תרגום נוסף ל"לא!". ב-31 בדצמבר, ביחד עם חברים, ארגנו הפגנה במחסום ביציאה מנבלוס. "תשוחרר פלסטין", "חיילים, אתם לא בבית…" תבעו המפגינים. לפלסטינים מן השטחים הכבושים הצטרפו פלסטינים מישראל, תומכים ממדינות רבות, וישראלים יהודים, במאבק נגד מדינתם. אנחנו, הפעילים המקומיים, הגענו מנבלוס, מחופשים כליצנים וכסנטה-קלאוס, מנגנים מוסיקה וצועקים בכל הכוח: "FREEDOM". <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

זוהי מורכבות המציאות, שבה הכיבוש שולט בכל היבטי החיים של עם, שחי מזה דורות תחת הכיבוש הישראלי. חיים בהם הפנטסיה והמציאות מתערבבים, היכן שהגבולות אינם ברורים, הנורמלי והלא-נורמלי הופכים מלים נרדפות, אנשי השמאל ואנשי הימין הם אחים למאבק, ותרבות המוות נפגשת בתרבות החיים.. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

האם זו מלחמה, בפלסטין? לא, זו לא מלחמה, אך זהו כיבוש, הפרדה בין פלסטינים, חיים יומיומיים חנוקים, חלומות שבורים, ועתיד מנוצח על-ידי כוחה של המציאות… זוהי תעודת הזהות הירוקה, שאת טעמה כמעט ושכחתי.<StrippedTag/FONT>

מנאל אל תמימי – פעילה לא-אלימה נגד הכיבוש, פסיכולוגית, פלסטינית שגדלה וחייתה כל חייה בנבלוס (שכם) ומתגוררת בצרפת מזה שנתיים כדי להשלים את לימודי המאסטר – זהו סיכום קורותיי עת חזרתי לביקור בן חודשיים בפלסטין, בסוף שנת 2005 וראשית 2006.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.