זעקי ארץ אהובה, בוחרת

יונה ברגור

ראאד אלבטש בן ה-10 אחמד אל סוויסי בן ה-15 ונער נוסף בן 16 נהרגו בהפצצת חה"א ברצועת עזה במהלך חיסולם של שני חשודים, פעילי הג`יהאד; אמם של אחד הילדים נפצעה עם עוד שבעה עוברי-אורח.

הזעקה שלי אינה מופנית לחיל האוויר; גם לא לרמטכ"ל ואפילו לא לשר הביטחון וודאי לא לממלא מקום ראש הממשלה, כולם יקירי החיסול ממוקד, שמאבד, כמעט תמיד, מעט מהתמקדותו ומחסל עוברי אורח תמימים, פלשתינאים ובקול ענות חולשה מפיצים התנצלות בשם ההפתעה על שהתושבים העזו להלך בשכונתם ולבצע קניות בסביבתם. הזעקה שלי מופנית אל עמי שלי, הורים, בנים ובנות; אל מנהיגי מפלגות המככבים בתשדירי בחירות, חסרי מיקוד, ואל כל אותם אמנים ויוצרים ואפילו אל מנהיגי השמאל הציוני, שאינם כואבים את ההרג, חסר התכלית (כאילו יש הרג תכליתי?) של ילדים וילדות שהפחד נשקף להם מהעיניים ועבורם התחליף לגיהינום ההרג והמחסומים הוא "גן עדן עכשיו".

סדר היום הפוליטי שלנו, אמור היה לקבל תפנית ועיתונאים מוכשרים משקיעים מזמנם ומרצם לגלות קני שחיתות חדשים-ישנים; פוליטיקאים וחברי כנסת עוסקים במלוא העוצמה בחקירת התחבושת לראשו של ח"כ אפי איתם והזרוע המגובסת של ח"כ אריה אלדד, אבל ילדים הרוגים אינם גורמים להם אפילו למצמץ בעינים אל מול מסך הטלביזיה; הדרישה להעלאת שכר המינימום היא דרישה צודקת וראוייה אבל נחותה אל מול שנות החיים המינימליות של ילדי עזה; ואפילו מודעת האזכרה של ארגון, כה ראוי וכה צודק, כמו "שלום עכשיו", ליום השנה לדו"ח טליה ששון, על המאחזים הבלתי חוקיים, היה חייב לפנות את מקומו למודעת אבל על  חמשת הילדים שנהרגו מפעולות צה"ל בחודש האחרון. אפילו מי שגורס "חזק מול החמאס" אמור למצוא בלבו מעט חמלה על ילדים שחייהם תלויים על חוט השערה, או נכון יותר על רסיס פצצה, או על משקפת הירי של צלפי צה"ל, כמו עודאיי טנטאווי, בן ה-13 שנהרג במחנה הפליטים עסכר בשכם ומונאדל אבו עאלייה, בן ה-13, שנהרג ליד כפרו, סמוך לרמאללה, בדרך להתנחלות כוכב השחר.

ואל תגידו לי שזה בבחינת הכרח בל יגונה למען בטחונה של המדינה ולמען שמירת חיי ילדינו, שלנו. אין הכרח להרוג ילדים של האוייב על מנת להציל ילדים שלנו; אין סליחה ומחילה בתוקף טענת חוסר הכוונה, לעומת הטרור הנפשע שלהם. זכותנו להגן על עצמנו אינה מזכה אותנו בפעולות שאינן עומדות במבחן המוסר האנושי והיהודי. הזעקה שלי היא של אב המנסה לשרוד במשך עשר השנים האחרונות, מאז נפילתו של בננו ואינו מוצא מנוח ואינו מוצא מרגוע בפעולות נקם  ואינו יכול לחיות בסביבה המקדשת הרג ועוד הרג ועוד הרג, שלנו ושלהם. הזעקה שלי אפילו אינה בבחינת מחאה; היא באה להגיד לעם ישראל עד כמה עצוב לי להיות חלק ממכונת ההרג הלאומית; עד כמה כואב לי לחיות עם ה"אין" של בני, שאיננו ולחיות עם ה"יש" של המשך הקזת הדם ההדדית; עד כמה  איני נרתע מלהזיל דמעות בפומבי על הרג ואובדן ילדים שכל חטאם הוא שהם בני הדור השני או השלישי, לעם שחי תחת כיבוש מתמשך וללא תקווה לשינוי; עד כמה אני מאוכזב מכולנו שאיננו עולים על בריקדות ומוכנים לשמש מגן אנושי לילדי עזה, שכם ואל בוריג`.

זעקי ארץ אהובה על בנייך שנפלו! זעקי ארץ אבודה על אנשייך אשר התרגלו למוות ומקבלים בשוויון נפש את מותם של  ראאד אלבטש ו אחמד אל סוויסי ושאר 800 הנערים והנערות, הילדים והילדות מתחת לגיל 18 אשר נהרגו בחמש השנים האחרונות, אצלם ואצלנו. 

יונה ברגור

אבא של זיו

פורום משפחות שכולות למען שלום, פיוס וסובלנות

                                                                              

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.