• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כמה מחשבות בעקבות הספר "רב תרבותיות מהי?"

מיכה רחמן

קצת באיחור אנסה להעלות כאן כמה מחשבות שעלו בעקבות קריאת הספר: "רב תרבותיות מהי? על הפוליטיקה של השונות בישראל" מאת יוסי יונה ויהודה שנהב, וגם בעקבות הספר: "בזכות ההבדל" של יוסי יונה. המחשבות האלה מתרכזות סביב השאלה באיזה מידה התיאוריה (או הפרוגרמה, או העמדה), הרב-תרבותית הפוליצנטרית המובאת בספר זה, יכולה לשמש אותנו במאבק היום-יומי. לא אכנס כאן לפירוט של כל ההסכמות שלי עם הגישה שמביא הספר, בדרך כלל אני מסכים עם גישת המחברים ולא עם גישות מתנגדיהם (כפי שהן מתוארות בספר). הגישה הרב תרבותית בנוסח המתואר בספר עדיין נותרת עם כמה חסרונות הנובעים בעיקר מהבסיס הפוסט-מודרני שלה, וכן, גם מהעובדה שהיא צומחת באקדמיה כמעט באופן בלעדי, ואולי גם מהעדר קשר לגישות  ניאו-מרכסיסטיות בכלל, והעדר טיפול בקשר בין הבסיס הכלכלי לבניין העל התרבותי בפרט. במילים אחרות, הספר לא משכנע בטענתו שדרך ביקורת התרבות ניתן לשנות סדרי חברה וכלכלה.

האם המשמעות היא במילים או ביחסי היצור. בספר שלפנינו מובאות הטענות הפוסט-מודרניות: ייצורה של המשמעות הפך חשוב לא מפחות מייצור העבודה … וגו", ובהמשך, "האופן שבו אנו מיוצרים כסובייקטים על ידי הלשון אינו נופל בחשיבותו מהאופן אנו מיוצרים כסובייקטים ביחסי היצור" (מצוטט מג`ירו. ע` 168). הטענה שלי היא שמאבק לשינוי חברתי, או למען מדינה סוציאל דמוקרטית רדיקלית, חייב להתחיל  מהתהליכים הממשיים של יחסי היצור. יש חשיבות גדולה לניתוח התרבות, הגישה הרב-תרבותית אותה מפתחים המחברים בספר חשובה אבל אינה יכולה להיות חזות הכול.  הניתוח צריך לכלול את יחסי הגומלין בין בניין העל התרבותי לבסיס החברתי-כלכלי. דוגמה לגישה ניאו-מרכסיסטית המתחילה מניתוח המבנה המעמדי גישות  כגון זו של שלמה סבירסקי בספרו: "… לא נחשלים אלא מנוחשלים", (ומסורת ארוכה של חשיבה סוציאל-דמוקרטית רדיקלית, ושל תיאוריית התלות). אני עדיין מחזיק בעמדה המרכסיסטית  שההוויה קובעת את התודעה (אפילו שחשוב לחקור גם את יחסי הגומלין ביניהם), ובמובן זה גם הווית האקדמיה המערבית, בה נולדו התיאוריות האלה, קובעת, לפחות במשהו,  את מהות התיאוריה.

רב-תרבותיות ושינוי חברתי-כלכלי.  המחברים מתווכחים עם מבקריהם נגד הטענה של מתנגדיהם הטוענים  שהגישה הרב-תרבות מתמקדת בשאלות תרבות אקדמאיות מנותקות מהמציאות. כנגד המבקרים הם טוענים שהגישה הרב תרבותית מציעה לערוך שינוים מקיפים בסדרי התרבות הכלכלה והמשפט בחברה (ע` 167).   כמו כן, בספרו של יוסי יונה "בזכות ההבדל" מובאות דוגמאות ממאבקים בשטח שההצלחה שלהם גם בתחום הסמלי, אבל במהותם הם גם מאבקים לשינוי בתחום החברתי-כלכלי. לטעמי, מגזימים המחברים בערך הממשי, לשינוי בתחום החברתי-כלכלי, של המאבקים האלה כדי לתת לגישה שלהם קשר חזק יותר למאבקים חברתיים-כלכליים. בסופו של דבר, נשארים המחברים,שוב במאבקים שהם בעיקרים בתחום הסמלי והתרבותי, או מאבקים של זהות, פוליטיקה של זהויות, והקשר לבסיס של יחסי היצור עדיין חסר. במילים אחרות: הגישה הרב-תרבותית הפוליצנטרית המובאת בספר היא כלי חשוב במאבק בתחום הפוליטיקה של הזהויות אבל צריך לראות גם את מגבלותיה. תיאוריות היוצאות מנקודת מבט ניאו-מרכסיסטית, שצוינה למעלה, חשובות לא פחות לפוליטיקה של הזהויות. המפגש בין שני הכיוונים התיאורטיים האלה, חסר לי.

דוגמה ציורית. בע` 152 מובאת הטענה: "צמיחתן של זהויות דינמיות וזהויות ממוקפות המשבשות באופן רדיקלי את האפשרות לשמר היררכיות חברתיות נוקשות … וגו`".  .  במאבקים נגד הגדר בבילעין הייתה תביעה של תומכי הגישה הקוורית להתלבש בבגדים השוברים את הדיכוטומיה בין בגדי גבר לבגדי אישה, כאקט חינוכי סמלי לשבירת היררכיות.  לטעמי במצב בו קיים כיבוש, וקיימת מסורת דכאנית כלפי נשים, נחוצות עוד כמה פעולות לפני שננקוט פעולות במישור הסמלי הזה. והקשר בין שבירת הירארכיות הנובעות מכיבוש ברוטלי, צבאי, פיסי, אכזר,  לבין שבירת הירארכיות במישור הסמלי נראה לי, מה לעשות, קצת תלוש. פעולת הפירוק (הדקונסטרוקציה) הזו חשובה מאוד, והיא חלק מהמאבק שלנו, אבל צריך קצת פרופורציות, היא לא תוכל לבדה, לשבש את המבנים ההיררכיים החברתיים והכלכליים וגם לא את המבנים ההיררכיים של האזרחות. לשם כך נחוץ הרבה יותר מפעולה אקדמית של פירוק מילולי. משום שההיררכיות האלה מקורן גם בבסיס הכלכלי בחלוקת העבודה החברתית  ובכיבוש.  

"שינוי מתקן" ו"שינוי משמר".  אני מסכים עם טענת המחברים שהמאבק המעמדי והמאבק על הזהות, יכולים וצריכים ללכת יחד. תשובת המחברים למבקריהם מהשמאל האשכנזי נכונה, מאבק מעמדי ללא נקודת מבט של הפוליטיקה של הזהויות מחטיא את המטרה. הפוליטיקה (המעמדית) צריכה להיות רב-תרבותית. הבעיה היא, שלצד הביקורת לא מצליחים המחברים להביא מבנה תיאורטי חיובי המשלב גישה מעמדית וגישה רב-תרבותית. ההתייחסות לסוגיה זו מביאים המחברים בפירוט מועט מאוד בדברם על "שינוי מתקן" לעומת "שינוי משמר", בהקשר שמאבקי הקשת הדמוקרטית המזרחית נושאים אופי של שינוי מתקן ולא של שינוי משמר. כלומר, שינוי במבנה הבסיסי של יחסי השליטה והניצול בחברה (ע` 170).  הבעיה כאן היא ששני המושגים האלה הלקוחים מננסי פרייזר כפי שהם מובאים בספר, הם מושגים דיכוטומיים ופשטניים מדי: א) הדיכוטומיה הזו בעייתית, שינוי משמר עשוי להפוך לשינוי מתקן, (מה שקראו פעם הגישה הרפורמיסטית, או הרביזיוניסטית נתנה השראה לסוציאל-דמוקרטיה רדיקלית בסקנדינביה. והגישה המהפכנית הביאה למפלגות קומוניסטיות שמרניות באירופה), ככה שקשה לחזות מראש לאיפה יגיעו המאבקים על צדק חלוקתי, הנראים היום כשינוי מתקן. חסר כאן הניתוח של ספיגת הביקורת, היכולת המופלאה של הקפיטליזם להתאים את עצמו לאופוזיציה ולסתירות הפנימיות שלו, חסר דיון בטקטיקת מאבק משנה/משמרת, ניתוח שגישות ניאו-מרכסיסטיות עוסקות בו. ב) הניגודים  בין המאבק המעמדי למאבק ההכרתי קיימים, למרות שהמאבק שלנו צריך לכלול את שניהם.  פרייזר במאמרה מביאה פתרון דחוק מאוד לישוב הסתירה (פרייזר:  "מחלוקה להכרה? דילמות של צדק בעידן פוסט-סוציאליסטי". בתוך: "שלטון ההון": דני פילק ואורי רם עורכים).  בטבלה שהיא בונה היא מראה אפשרות של פתרון קסם הבנוי על מצב אוטופי. במצב הקיים היום יש ניגוד בין מאבק מעמדי השואף ליצור חזית מעמדית ולבטל הבדלים בין קבוצות זהות שונות).

 

פוסט-קולוניאליזם. צודקים המחברים בכך שלפוסט-מודרניות ולרב-תרבותיות חשיבות רבה והישגים רבים במאבקים לביטול היררכיות של כוח, במיוחד בעולם המערבי. אני לא מזלזל בחשיבות הזו. אבל, צריך לראות את הצדדים הבעייתיים של שתי הגישות.  כשאני קורא  את העיתונות באמריקה הלטינית,  נדמה לי לפעמים שמי שמדבר על פוסט-קולוניאליזם ופוסט-סוציאליזם, נמצא בעולם אחר. באמריקה הלטינית, נמשך מאבקם של האינדיחנס (Indigenas, השם שקוראים דוברי הקצ`ואה והאיימרה בבוליביה לעצמם, להבדיל מ"אינדיאנים" שיש בו הקשר קולוניאליסטי אירופוצנטרי, וביניהם גם האיכרים – הקמפזינוס של האלטו-פלנו – המישורים הגבוהים). מאבק זה נמשך  בבוליביה שנים רבות. בשנים האחרונות התחלפו נשיאים כל שנה, הקמפזינוס "כבשו" את הבירה כמה פעמים, ולבסוף נבחר בדצמבר 2005 הנשיא אוו מוראלס  (Evo Morales), בבחירות דמוקרטיות. מורלס הוא בן האינדיחנס וגם מכריז על עצמו שהוא מייצג את האינטרסים שלהם, כלומר יש לנו כאן מקרה של שילוב בין מאבק זהותי (הכרה) ומאבק סוציאליסטי (ואולי לא סתם זה קרה דווקא בבוליביה ארץ ענייה גם ביחס לחברותיה באמריקה הלטינית). הנה, אמרתי "סוציאליסטי" ולא "חלוקתי". וזה בגלל שההמשגה שלהם עצמם אינה דומה להמשגה  הרב-תרבותית או הפוסט-קולוניאלית אלא, היא המשגה מרכסיסטית וסוציאליסטית.  בתקופה של המאבק, לפני כשנתיים, הייתי בגואטמלה. האינדיחנס דיברו הרבה על החשיבות שהם מיחסים לתרבותם (תרבות האיימרה והקצ`ואה), אבל לא פחות על כך שהמאבק נגד מכירת אוצרות הגז הטבעי של גואטמלה לחברות הנפט הגדולות (מחוץ לגואטמלה) היא מכירה של אוצר שלהם עצמם. הם נאבקו מאבק מקומי ואתני שהיה בו בזמן מאבק חברתי-כלכלי, ונגד הגלובליזציה. שלב אחד במאבק הזה הצליח, לפחות כרגע.  כל השילוב הזה התרחש מבלי שהכירו את הדיון והמינוח הפוסט-קולוניאלי. נדמה לי שיותר קרובים לליבם רעיונות של אסכולת תיאוריית התלות, או סוציאליזם נוסח קובה. ללמדך שכל תיאוריה, היא "קריאת קרב" הטובה למחוזותיה.  דווקא בעידן הפוסט-מודרני צריך לראות את מגבלותיהן של הגישות הפוסט-מודרנית וגם הפוסטקולוניאלית, כנרטיבים גדולים. המציאות מראה שעדיין, היום, המרכסיזם נקשר עם סיסמת הקרב של המדוכאים.

תרבות הצריכה, ותרבות סוציאל-דמוקרטית. הדיון בשאלה באיזה תנאים עשויה להתפתח תרבות של שוויון כלכלי, הוא דיון חשוב. בסוציאל –דמוקרטיה השבדית,  כך נדמה לי, מלבד מנגנוני הכוח: שליטה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית, איגוד מקצועי והמדינה בכלכלה, המכריחים את ההון "להתנהג כמו שצריך", יש גם שורה של נורמות חברתיות שהתפתחו ולפיהן פערי העושר הם לא הדרך היחידה לאושר. אלו הן נורמות סוציאל-דמוקרטיות המבטיחות הסתפקות במצב של יתר שוויון כלכלי. השאלה מה הם התנאים להתפתחות תרבות מסוג זה. מהצד השני, אחת הסיבות, במישור התרבותי, שמאבק על זהות תרבותית ולו גם בנוסח הרדיקלי, לבדו, לא יביא ליתר שוויון כלכלי, הם המנגנונים של החברה הקפיטליסטית המבטיחים את המשך קיומה של הסגידה לאלוהי הצריכה, אידיאולוגיה מריטוקרטית,   והמנגנונים המיועדים לספיגת הביקורת (כמו שכתב מרקוזה בספרו: האדם החד מימדי). שינוי של כל אלה מחד, מחזק את החשיבות של המאבק הרב-תרבותי, מאידך,  דורש מאבק שאינו בהכרח בתחום המאבק על הזהות.  

כנראה שיעניין אותך גם: