ביום ראשון פורסם דו"ח בנק ישראל. בעיקר צוטטו דבריו של נגיד הבנק בנושא שכר המינימום, אשר לטענתו עלייה חדה בו תשפיע על התעסוקה. הדו"ח עצמו משמש לי כמקור לנתונים בקשר לכלכלה ולחברה הישראלית. פעם לימדו אותי שכדי להבין מאמר או דו"ח עלי קודם כל לבחון את הטבלאות והנתונים בלי להתייחס לכתוב. כך אני נוהג לעשות גם עם הדו"ח הזה. למשל, בלוח ה`-1 אני מוצא שאחוז העובדים במשרה חלקית עלה ביותר מ-29% בהשוואה לאותו רבעון בשנה הקודמת, לעומתם אחוז האנשים המועסקים במשרה מלאה ירד ב-6.1%.
בנספחים לדו"ח ישנן טבלאות המדווחות על השנוי לאורך זמן למשל טבלה על נתוני האבטלה מ-1969-2005 התמונה המצטיירת היא של מגמת עליה באבטלה. למשל, בשנות השבעים אחוז האבטלה הגבוה ביותר היה 3.9% ב-1977. בסוף שנות השמונים האחוז היה כבר 8.9% ומאז מלבד באמצע שנות התשעים בהן ירד האחוז ל-6.3% במינימום אנו במגמת עלייה. רק בשנתיים האחרונות התחילה האבטלה, על פי המדד הרשמי, לרדת, אבל עדיין האחוז גבוה מאוד ביחד לשנות השבעים ולרוב שנות השמונים.
בטבלה אחרת אפשר למצוא את הרכיבים העקרים של הוצאות הממשלה. דובר רבות בשנים האחרונות על תשלומי העברה. מתברר שלא כצעקתה. בשנת 1980 היו תשלומי ההעברה 12.5% ובשיא ב-2002 הגיעו ל-14.6% מסך ההוצאות המקומיות. לא הפרשים שהדעת אינה סובלת.
פרק נוסף בדו"ח, שאני עדיין צריך לקרוא בעיון, נקרא סוגיות במדיניות הרווחה. שם אפשר למצוא שרק מקסיקו עולה עלינו במספר הנפשות העניות. כמו כן חוקרי הבנק מציעים מדדים שונים למדידת העוני. נמצא למשל שעל פי המדד היחסי אחוז הנפשות העניות הוא 23.2% ולפי מדד של צרכים חיוניים הוא 26.3%. נתונים אלה מוכיחים שהמצב בכי רע בכל מקרה.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
