כמידי חודש מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני השכר הממוצע במשק. לפעמים אני מתייחס לנתונים ולפעמים לא, הפעם כן. למה? ככלל הנתון המעניין ביותר בפרסום הזה הוא אחוז העובדים המשתכרים פחות ממחצית השכר הממוצע במשק. בשנתיים האחרונות אחוז העובדים הללו היה בסביבות 26%, לעיתים קצת פחות ולעיתים קצת יותר. לא בחודש ינואר 2006, בחודש זה אחוז העובדים הללו קפץ קפיצה נחשונית ל-36%, עליה של כמעט 40% בחודש אחד. המספר האבסולוטי גם הוא מבהיל, בעוד שבשנים הקודמות המספר היה כ-650000 עובדות ועובדים כעת המספר הוא 896000 עובדים ועובדות. שכרם הממוצע של אלה גם כן עלה ל-2489 שקלים לעומת 1934 בדצמבר 2005. לדעתי, העליה הזו היא תוצאה של הצטרפותם של עובדים רבים במשרה מלאה לאלו המשתכרים שכר נמוך בסביבות שכר המינימום. המקסימום שאלו יכולים להשתכר הוא כ-3800 שקל (חצי מהשכר הממוצע), מקומם לחשוב שחלק כל כך גדול מן העובדים והעובדות בישראל נמצאים במצב כלכלי כה רעוע, יותר מכך כיון שאחוז המשפחות העובדות מתחת לקו העוני עולה כפורח, והגיע כבר ל-54% מהמשפחות בגיל העבודה שמתחת לקו העוני, הנתון שלמעלה צריך יותר מלהדאיג.
נושא מטריד אחר הינו הפינוי הכפוי, העקירה הגירוש מבתיהם של אלו שמפגרים בתשלומי המשכנתא. בפסק דין של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה רביד, מצאתי את הדברים הבאים: " … אלא שמציקה לי המציאות המרה שבה נרמס כבודם של נוטלי משכנתאות, הנזרקים מבתיהם אם אינם עומדים בתשלומי ההלוואה שנטלו, והם ונופלים לנטל על כתפי החברה. לא בדקתי סטטיסטית כמה אנשים הפכו לחסרי בית מפני שדירותיהם נלקחו מהם בהליכי ההוצאה לפועל, מאחר ופיגרו בתשלומיהם לבנקים, אך די להביט בהחלטות שנותן בית המשפט העליון בבקשות לעיכוב ביצוע, כדי להגיע למסקנה שמספר המקרים איננו מועט. חוסר הנוחות גבר לאחר שקראתי מאמר בעיתון הארץ The Marker ביום 13.3.2006, שכותרתו "מיליוני אמריקאים עלולים לאבד ביתם בשל עליית הריבית על המשכנתאות" ורשימה נוספת באותו עמוד נושאת את הכותרת "אחד מכל 400 אמריקאים הוא חסר בית; לוס אנג`לס – `בירת ההומלסים של אמריקה` עם 90 אלף חסרי בית". הבנקים ממלאים את המדיה בסיסמאות על כך שהם חברים "ולוקחים אותך באופן אישי" הם גם דואגים לפרסם בראש חוצות את תרומותיהם לחברה. מה שהם "שוכחים" לפרסם הוא כמה חסרי בית מסתובבים ברחובות מאחר שלא היה ביכולתם לעמוד בפירעון תשלומי המשכנתה. לשון אחר: הבנקים דואגים לפרסם בראש חוצות ובאותיות קידוש לבנה את דאגתם לחברה לרווחתה, אך מה שנעשה בחצר האחורית שלהם אין מפרסמים אפילו באותיות טל ומטר".
מנכ"ל איגוד הבנקים טען את הטענה הבאה: "העובדה שהבנקים מרוויחים הרבה כסף, אינה סיבה להטיל עליהם אחריות לפתרון בעיה זו, שכן המדינה היא שצריכה להיות אחראית לכך" (כלכלה, ידיעות אחרונות 6/4/2006 ליטל דוברוביצקי, עמוד 2). איני יכול אלא להסכים עם המנכ"ל, נכון זה תפקיד של המדינה, אם כך אני מציע למשל להעלות את המס אותו משלמות חברות מרוויחות כמו הבנקים. כמו כן, בגלל נטייתם של הבנקים לתגמל ללא גבול את בעלי העניין והמנהלים, אני מציע קביעת מס הכנסה של 90% על שכר מעבר לפי חמישה עשר מן השכר הממוצע במשק, כמו גם אי הכרה במשכורות אלו כהוצאות שכר, כי אז יהיה כסף כדי לעזור לאנשים שנקלעו לקשיים. הייתי רצה להזכיר למנכ"ל שגם היום הבנקים מוחקים חובות במאות מיליוני שקלים, אם הייתי המפקח על הבנקים הייתי דורש מהם מחיקה של שקל תמורת שקל, מחקתם חוב של בעל הון מחקו חובות של משלמי משכנתאות באותו סכום. בעיקר הייתי מייעץ לבנקים להפסיק לבלבל את המוח עם התרומה, לא תרומה, לקהילה, הפסיקו לתרום גרוש ולדרוש תמורה כאילו הצלתם את החברה הישראלי.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
