הציץ ונפגע

איריס חפץ

בעקבות התנהגותו של מוכר ברשת "פוקס קידס" שהורה, כנראה לא בנימוס רב, לאם מניקה לעזוב את החנות, התפתח דיון מעניין (באתר "בלי גבולות" של יונת שרון),  כולל הצעות להפגנות של הנקות מחאה או הדרת רגליים מרשת החנויות.

בתחילה קראתי את הדיון במבט משועשע, שכן לשמע המילה "פוקס" נזכרתי, שיום אחד בעת ביקור משפחתי פצחה אימי בקריאות שבר שהאשימו את הנכדים מגיל מקלדת והלאה בכך שכל פעם כשהם מגיעים לביקור היא לא מצליחה לתפעל את המחשב שלה. היא רגישה במיוחד למראה החזותי של מסך המחשב שלה, שהקביעות שלו עוזרת לה לתחזק את התחושה שהנה-היא-מבינה-באינטרנט, וכל שינוי מערער את מצב ההיכרות ביניהם. בירור קצר העלה, שדווקא אביהם של הילדים שינה את דף הבית שלה. הוא אינו מיטיב לקרוא עברית, והתמונות שהוא ראה הספיקו לטעת בו את הרושם שוירוס שוביניסטי פלש למחשב והשליט עליו אתר פורנו כדף הבית. אימי התעקשה שהדף של MSN יוחזר לאלתר במסגרת שיקום יחסיה עם המחשב, ואז התברר שאתר הפורנו, הוא לא אחר מאשר פרסומת של פוקס. מכיוון שנפל לידי פעם הקטלוג שלהם, או לוח שנה שנראה כמו גרסה רכה ללוחות פלייבוי, לא ממש הופתעתי.

משעשע לראות ששמה של הרשת קשור בפורנו הרך ויחד עם זאת בהתרגשות יתר משד חשוף של אישה מניקה (במידה והוא היה חשוף). הדיון שהתפתח סביב הנושא עוסק למעשה בהגדרת השייך והלא שייך למרחב הציבורי. כלומר, בענין תרבותי.

בתרבויות שחיות בצורה קרובה יותר לטבע, הנקה היא חלק מהחיים. יש ילדים – יש הנקה. מכיוון שאימי ילדה אותי רק ארבע שנים אחרי שסבתי ילדה את ביתה הצעירה ביותר, אני זוכרת כילדה שתמיד היתה בסביבה דודה מניקה. לעיתים היו אחיותיה של אימי מיניקות זו את ילדה של זו. זה היה בסלון הבית, גברים באו ויצאו או שלא נכנסו כלל. היו נשים שהיו הולכות להניק בחדרים אחרים. לא זכורים לי כללים. אולי זה לא היה ענין בכלל?

בתורות הארוכים במשרד הפנים בבאר שבע, או בשוק הבדואי, בדואיות מניקות היו מראה נפוץ. העולל היה בדרך כלל מוסתר תחת הרעלה השחורה הארוכה. זה היה חלק מהנוף.  בקרב הבדואים, כאשר אישה מניקה תינוק שאינו שלה הוא נהיה כאילו בנה, ואסור לו להינשא לביתה, למשל. ההנקה משולה לקשר דם.

לעיתים אולי קשה להפריד בין תפקידי השד המיניים והמזינים ואני יכולה להבין את הבלבול ואת המבטים, בעיקר בקרב מתבגרים. זה גם בסדר שיסתכלו. נו, אז ראו. בהשוואה למה שהם רואים ב MTV זה יופי. דומה, אבל, שהמציעים לבודד את המיניקות וילדיהן בחדרי הנקה או מאחורי כיסויי בד, לא יכולים לסבול את המראה המזין של השד. בפוקס רוצים אותנו סקסיות עם שדיים שופעים. שנביא לעולם לקוחות עתידיים, אבל שזה יקרה מאחורי פרגוד. שנהיה מדונה. הדימוי של אמא`לה אמור להישאר מחוץ למה שהציבור הישראלי הרגיש מסוגל לראות. את אנשי זק"א אוספים חלקי גופות כן, שד חשוף לתינוק יונק שלא במסגרת ריאליטי טיוי – לא. קצת תמוה בעיני שבחברה שכל אישה יכולה לחשוף לציבור את פופיקה, למען יראו ויראו, וכל גבר את בית שחיו, המראה התמים של תינוק יונק משד מחריד אנשים משלוותם. אם אני מבינה נכון, האם מגיעה לקניון, עוברת את השומר שאם הוא שכח לרגע את גובה השכר שהוא יקבל על עבודתו, הוא אומר "בוקר טוב, בגאז"", בודק אותו, היא חונה, מוציאה את הפעוט מהכסא לעגלה או למנשא, עוברת חיפוש בתיקיה בכניסה לקניון עצמו, ואחרי שמרחביה האישיים נפרצים לכל מאבטח היא לא יכולה לחלוץ שד בנוכחות מעט מהאנשים האחרים שגם עברו את זה.

יש פעמים שאנחנו אכן נדרשים להתחשב באלו שבסביבתנו. זה מה שמייחד חברה מתורבתת ואנושית, ועל זה אין ויכוח. השאלה היא מה נחשב כשייך לציבורי ומה למרחב הפרטי. יש מדינות ותרבויות שבהן יש יותר קוהרנטיות: יש גבולות ברורים. בגרמניה, למשל, אפשר לשכב בעירום ביום שמש חם בפארק הציבורי השכונתי. שני מטר משם ליד המדרכה זה לא יעשה. באגמים של ברלין מתרחצים ביחד אנשים ערומים ולבושים במה שהם רוצים. הכל מותר, אבל כל דבר במקומו. יש הבדל גדול בין הבית לחוץ. מספיק לנסות לפתוח דלת כדי להרגיש את זה. לפני כן כדאי ללכת לחדר כושר למשך חודשיים לפחות כדי להתגבר על משקל המתכת של דלת הבנין.

ובישראל? מדינה בלי גבולות. בדרך כלל הכל בחוץ. רוצים לאכול במסעדה? את התפריט תקבלו מידי מלצרית יחד עם מה שאמא טבע ואבא פוש-אפ סידרו לה.  בשיכונים יתכנו שיחות שלמות דרך מרפסות גם על דברים שלכאורה נראים פרטיים. מוסיקה יוצאת מהחלונות ביום שישי כשמנקות, והשקית של הזבל עומדת בחדר המדרגות (מה שבגרמניה היה יכול להוביל לביקור מטעם פקידי "משרד הסדר", ובחיי שיש דבר כזה).

שיחות מטלפונים ניידים יכולות לשגע אותי כשאני מנסה לקרוא ברכבת, ותמיד יש מדבר תורן שצריך להתקשר בכל תחנה לממי שלו כדי להגיד לה "טוב, אני אתקשר כשנגיע ללוד" רק כדי להגיד שהוא יתקשר שוב מקרית גת, אבל לאסור שיחות מטלפונים ניידים זה גם פתרון בעייתי. אני יכולה להבין מי שיש מי שמפריע לה לראות גברים מטילים את מימיהם בגינות ציבוריות. אבל כשמישהו מעיר לילד בן חמש שעושה את זה, זה נראה לי כבר סיפור אחר.

ממבוגרים אפשר לדרוש שיתאפקו, יתכננו  או ימצאו פתרונות שלא יביכו את האחרים. אבל לדרוש מתינוק שיתאפק כשהוא רעב, נראה לי כמו בלבול מוחלט של גבולות בין ילד למבוגר. תינוק, כל מה שהוא צריך בשלב זה בחייו זה לצרוח כשהוא רעב ולקבל בתגובה שד חם ומזין ועם ריח של אמא (יש גם מבוגרים לא מעטים שיש להם משאלה להינות מתנאים אלו, אולי הם פשוט מקנאים?) ואחר כך לקנח בגרעפס בריא. מי שלא יכול להיות בסביבה, לא יכול להיות עם ילדים. ילדים הם חלק מהחברה. אפשר לאסור על יציאתם מעבר לגבולות גני ילדים ושעשועים עד הגיעם לגיל עשר, אבל זה נראה לי קצת מופרך. לא צריך להשתחרר מהצבא כדי לנסוע להודו או לסיני ולראות ילד מנוזל. זה לא עד כדי כך אקזוטי למי שחי במערב אסיה.

וויניקוט, הפסיכואנליטיקן, טען ש"אין דבר כזה תינוק", כלומר, שתינוק קיים רק כאינטראקציה עם האם כיחידה אורגנית. גם אם הוא אולי הרחיק לכת, אצל תינוק יונק זה עדיין תקף.  אי אפשר בשלב זה להפריד בכוח בין צרכי התינוק לנוכחותה של האם. הדרה של האם, היא גם הדרה של התינוקת.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.