זכות השיבה של 320 מילים

שיקו בהר

לפני כמה שבועות הציע לי באי-מייל דרור משעני לסקור בכ- 1,500 מילים גיליון של "תיאוריה וביקורת" במוסף "ספרים" שהוא עורכו. (הוא עשה זאת, אגב, מבלי שנפגשנו או שוחחנו מעולם, סוג-הזמנה שלא ארע לי בשנים האחרונות בציון). הטקסט ששלחתי מנה 1,555 מילים. בשל אילוצי מקום של הרגע האחרון לעורכת התורנית לא נותרה ברירה אלא לקצר את רשימתי ב- 20 אחוז (דרור לא עבד באותו שבוע). אפשר למצוא את סקירתי כאן, אף שלא אני כתבתי/בחרתי את כותרתה ואת ה"לידר" שליווה אותה.

320 המילים שנאלצו להתקצר עשויות לעניין כמה מהקוראים/ות כאן – בין אם ברמה האקדמית, האינטרנטית, הסוציו-פוליטית, והמזרחית-דמוקרטית.  משום כך חשבתי להעמיד את נוסחה המקורי-המלא של רשימתי לביקורתם/ן. פרסום-מחדש זה נעשה בידיעתו של דרור/הארץ שהבהיר שאין בו כל מניעה מצידו. משפטים שלא נכללו בסקירה המודפסת מובאים להלן בהדגשה; מרביתם ממוקמים בקיצה הדרומי.

=======================

"מכה שלא כתובה בתורה"

סקירה של תיאוריה וביקורת, מס` 27, סתיו 2005, הוצאת מכון ואן-ליר והקיבוץ המאוחד, 280 עמ` (לא צוין מחיר)

מאת משה בהר

שאלה ברמת הקונטקסט: מה הקשר בין אבנר בן עמוס, אורי רם, תום שגב, קונדוס זהייה, נעמה כרמי, תמר אלאור, דניאל גוטוויין, יצחק לאור, שלומית לן, יגאל עילם ובני בן-דוד? נראה שאין קשר מהותי ביניהם למעט העובדה שבשנים האחרונות הם נמנו על סוקרי גיליונות של "תיאוריה וביקורת" ב"הארץ."  סקירה כמותית השוואתית בסיסית של ביקורות על כתבי עת שונים בבמה הנוכחית מלמדת ש"תיאוריה וביקורת" נמנה על המסוקרים בה ביותר, כנראה המסוקר מכולם. התעמקות בסקירות העבר מלמדת ששיעור המחמאות בהן זכה כתב העת עולה בשישים ריבוא על שיעור הקילוסים. משצלחתי את הגיליון הנוכחי אני יכול לקבוע שהוא מאשש את דפוס הביקורת ההיסטורי-הגמוני של כתב העת ושצדקו המבקרים שנטו לו חסד. בניסיון לגוון מעט אברר מימדים קונטקסטואלים של כתב העת בנוסף לבחינתו הטקסטואלית.         

הגיליון מחזיק ארבעה מאמרי מקור (אודות הפיצויים לניצולי שואה וריבודה האתנו-מעמדי של ישראל, ניאו-ליברליזם בחינוך, פמניזם מזרחי, ומיפוי סוציולוגי של החיילים שנהרגו באינתיפאדה); שני מאמרים מתורגמים (של דרידה ועל פוקו); חמש מסות מקוריות (על פוקו, הכיבוש, השכחת העיר הפלסטינית, וסרט המופת "הילדים של ארנה"); מסה אחת מתורגמת (על גזענות בביקורת הגבולות); מדור חדש הכולל חמש סקירות ספרים מרתקות; ולבסוף, תיק צילום ססגוני שלוכד את כיעורו של הכיבוש. 

מאמרה של שולמית לב-אלג`ם מרגש. הוא עוסק בעוצמתן הסוציו-פוליטית ובהעצמתן – הן האישית-פרטית והן הפמניסטית-כללית – של נשים מזרחיות שסבלו מאלימות גברית תוצרת בית. במסגרת התיאטרון הקהילתי מעלות הנשים הצגה מקורית שניזונה מדיכוין. המפתח לטיעונה של לב-אלג`ם, כמו גם להעצמתה-שלה כתוצאה מהיחשפותה להצגה המסעירה, גלום בשם שבחרו הנשים להכתיר את יצירתן: מכה שלא כתובה בתורה (המשולה למכה ה-11).

שם נוקב זה – ששודרג כאן לכותרת לא רק בגלל גאונותו אלא גם בגלל הגיגיו של דרידה – ממצה את משמעותה הכפולה של המילה מכה כשם-עצם וכפעולה. אפקט המהלך הטרמינולוגי, התיאטרלי והסוציו-פוליטי הזה על הקורא מזכיר את הטלטלה שנחווית בצפייה בסרט "משחק הדמעות" (1992) שבו מתחולל באבחה אחת מהפך רדיקלי בעלילה. במכוון נותר התיאור כאן מעורפל שכן גילוי המהפך שמייצרת ההצגה יגבול בחטא אינטלקטואלי כלפי הכותבת; עקיפת הקריאה כאן היא פשוט בלתי-אפשרית.

הממצאים במאמרו של יגיל לוי על הפרופיל החברתי של החיילים שנהרגו באינתיפאדה, ובמאמרו של ראול טייטלבאום על הפיצויים האישיים שהוענקו לניצולי שואה, מעבים הסברים מקרו-סוציולוגיים קיימים אודות המשך קיומה בציון של קורלציה מובהקת בין מיקום מעמדי, מוצא אתני ואיכות חיים/מוות.  לוי מראה שהאינתיפאדה הנוכחית היא מלחמתן של הפריפריות החברתיות. בהשוואה למלחמת לבנון בולטת מגמת ירידה בחיילים הרוגים מקרב המעמד הבינוני-גבוה וה”התיישבות העובדת” ובה בעת מגמת עלייה בהרוגים רוסים, אתיופיים, דרוזים ומתנחלים (אשכנזים ומזרחים), הן אבסולוטית והן ביחס לאחוז קהילתם בישראל. נוכחות אשכנזים ומזרחים מהמעמד הבינוני-גבוה בזירות הלחימה המסוכנות פחתה.

טייטלבאום מראה שלפיצויים האישיים שקיבלו ניצולי שואה בישראל הייתה השפעה משמעותית על מצבם הכלכלי. בעוד שעד שנות השמונים הם צברו חסכונות גדולים, משפחות מזרחיות צברו גרעונות משום שנאלצו ללוות כספים כדי לשמור על רמת חייהם (או לשפרה בתחומים דוגמת דיור).

בין 1954 ל-1974 קיבלו פיצויים כ-100,000 ניצולי שואה – או בין שבעה לעשרה אחוזים מן המשפחות בישראל – בסכום מצטבר של כ-75,000 דולר, שווה-ערך אז ליותר משתי דירות ממוצעות. ההוצאה המשפחתית של מקבלי פיצויים הייתה גבוהה בכשליש מזו של משפחות אחרות; הפיצויים הושקעו עפ"י רוב בנדל"ן או בפיקדונות נזילים במט"ח, שבתקופת הפיחותים הניבו רווחים ניכרים בשל הפרשי שערים.

בתחום פערי ההשכלה בישראל, עקבות הפיצויים ניכרות עד היום שכן חלקם הושקע במימון השכלתם הגבוהה של ילדי מקבלי הפיצויים. מכיוון שהשכלה היא מפתח לרמת הכנסה וחיים, "הפיצויים האישיים שהתקבלו משנות החמישים ואילך היטיבו עם צאצאי הניצולים בני הדור השני והשלישי והם משפיעים [מבחינה אתנו-מעמדית] על פערי החינוך ועל המבנה המקצועי גם בימינו" (עמוד 94).              

לוי וטייטלבאום גם מייצרים מתוך "תיאוריה וביקורת" משב מתודולוגי פחות שכיח. רוויים בבציר פוזיטיביסטי משובח, מאמריהם משתמשים בנתונים כמותיים כדי להציע קריאה איכותית שאינה מסתפקת  בהסברים תרבותיים, אידאולוגיים או אתניים-"מוגזעים;" דגש מושם על מרכיבים ארציים-מטריאליסטים ומעמדיים ולהשפעתם על סיכויי חייהם, ואיכותם הכלכלית, של ישראלים ממוצאים שונים.

בהקשר זה, החולשה היחידה במאמרה של לב-אלג`ם נראית סיפטומטית-משהו למשב המתודולוגי ההגמוני שעולה מ"תיאוריה וביקורת." כמו אצלה (עמוד 151) ואצל שנהב (7), נוטה משב זה לכלול העצמה מעט מוגזמת של תרומת התיאורטיזציה הפוסטמודרנית ו/או הפוסטקולוניאלית להבנה (לדוגמה) "שה`פוליטי` הוא תופעה דיפוזית שאינה ניתנת לאבחון מוגדר;" בה בעת נוטה אותו משב עצמו לכלול מזעור – מנדטורי-משהו – של עוצמת ההסבר הגלומה בניתוחים מעמדיים-מטריאליסטיים עליהם נרמז שהם מוגבלים ואנכרוניסטים.

רעננותו של הגיליון הנוכחי נובעת בין השאר מהעובדה שמרבית הטקסטים בו עוקפים בזהירות הראויה רכיבי הסבר קונספטואלים שהפכו להגמוניים בעשור האחרון דוגמת "היברדיות," "מרחביים שלישיים" או "חתרנות."  בלשון סימבולית-עממית יותר, בגיליון ניכר צמצום בתופעת ההומי-באבא כבאבא-סאלי-אקדמי שניטעה בקולוניה הפוסט-קולוניאלית הישראלית.

תמורה זו גם מסייעת לעמוד על האלגנטיות האנליטית – והנוקבת מבחינה סוציו-פוליטית – השזורה בטקסטים נוספים בגיליון, ביניהם מסתה של מנאר חסן אודות האופנים שבאמצעותם הושכחה העיר הפלסטינית בשיח ובהיסטוריוגרפיה הציוניים והפלסטיניים כאחד; מסתה של הוניידה ראנם על היגיון הכינון ביחסי כובש- נכבש; ומאמרם של יוסי דהאן ויוסי יונה אודות פני היאנוס של דו"ח דברת הערמומי.

בעוד שמקובל לתפוס את דו"ח דברת כרכיב בפרויקט הניאו-ליברלי להחלשת מעורבותה של המדינה, במקרה זה בתחום החינוך, דהאן ויונה מראים שהניאו-ליברליזם שמקדם הדו"ח כולל גם חיזוק משמעותי של המדינה במישור אחד: השלטת תוכנית ליבה לאומנית-מגזרית וחד-תרבותית שתפקידה העיקרי הוא מסמוס האפשרות לפעולה דמוקרטית-הגנתית נגד פיגועיו הכלכליים והחברתיים של הניאו-ליברליזם.

ראנם מראה שהכיבוש וניהולו ע"י המתנחלים וצבאם מבוססים על דלדול קיומו החברתי של הנכבש למעמד של סובייקט ביולוגי שהפוליטיזציה העיקרית שהוא חווה היא של המוות; בעוד שחיי הנכבש הופכים לגורל ביולוגי, המוות הופך למרכז החוויה פוליטית. ניתוחה של חסן הוא סוציו-היסטורי יותר. היא תוהה איך ארע שחרף העובדה שמחצית מהגולים הפלסטינים היו עירוניים, נעלמה העיר הפלסטינית הן מבחינה פיזית והן מהזיכרון הפלסטיני הקולקטיבי. בעוד שקל יחסית לעמוד על המניעים למחיקת זיכרון העיר הפלסטינית מצד הציונות, חסן גם חושפת את מנגנוני ייצור הרומנטיזציה של הכפר בשיח ובכתיבה הפלסטיניים. מסקנתה רב-מימדית: המנצחים במלחמה על הזיכרון הם הכפר, הפטריארכיה הפלסטינית והציונות, והמנוצחים הם העיר הפלסטינית, הנשים הפלסטיניות והלאומיות הפלסטינית.

קיים פער איכותי בגיליון לטובת טקסטים דוגמת אלו של דהאן-יונה, חסן וראנם כשהם מועמדים מול מאמרו של אנדרו ניל – אודות הרצאותיו הבוסריות של פוקו מ- 1975 שכונסו בחייבים להגן על החברה – או מול לבטיו של דרידה, שמסיבה עלומה קוטלגו כ"מאמר", על הסוגיה אם סליחה טהורה ובלתי מותנית היא אפשרית.

דהאן-יונה, חסן וראנם (וכותבים נוספים) מותירים את הרושם שמושאי מחקרם בלבד הם שדחפו אותם ליצירה – תוך שהם מפגינים כלפיהם מחויבות טהורה, עמוקה ובלתי מותנית בשיקול אקדמי-תועלתני. לחילופין, ניל ודרידה מותירים את הרושם שהמניע המרכזי לכתיבתם נבע הרבה פחות מהבעיות הארציות-קונקרטיות שעימן הם מנסים להתמודד והרבה יותר משיקולי יוקרה חוץ-מהותיים כגון מיקומם הפרטי בהיררכיה התחרותית-פילוסופית של יצרני הידע ה"מקורי."

אולי היה מקום לוותר על פרסומם של הטקסטים המתורגמים של ניל ודרידה, ואגב כך למזער את האירופוצנטריות והנטייה הכללית בציון להתרפק על כותבים גבריים מהמערב העשיר, הנגיש-לעייפה. את המרחב המתפנה אולי עדיף היה לשמור לכותבי עברית נוספים, ישראליות או פלסטינים, או לטקסטים שיתורגמו מכתבי-עת באנגלית (ו/או ערבית?) היוצאים לאור במזרח התיכון – או לכל הפחות בדרום הגלובלי – דוגמת Alif המצרי; ה-Economic and Political Weekly וקבוצת ה- Research Unit for Political Economy מהודו; Transformation ו- Politikon הדרום-אפריקאיים; ה- Bangladesh e-Journal of Sociology או ה- Ethnic Studies Report מסרילנקה.  

בהקשר דומה, מדור הספרים העצמאי – שפורסם לראשונה בגיליון הנוכחי – יכול היה לספק הזדמנות לקונקרטיזציה של מודעות מעמדית ורב-תרבותית באמצעות, לדוגמה, שילובה של אינטלקטואלית פלסטינית אחת (לפחות) בין שלוש עורכותיו הקבועות החדשות של המדור.

אם פופולריזציה של כתב-העת והרחבת תפוצתו למה שעורכות הספרים קראו "במות מלומדות למחצה" (228) נתפסות כרצויות בעיני המוציאים לאור – יתכן שכדאי לשקול זוג מהלכי עריכה בכתב העת. הראשון, הנוגע לעריכתו הלשונית, הוא להשתמש בחלופות עבריות-תקניות – אך בה בעת מעט עממיות יותר – לתיבות לשון דוגמת "הקנוקנות של הריבונות" (124), "מתת חנונה," "התמרת הדברים" (135), "יש מן הבלתי סליח," "התוצא של הנצרות" (129), "דמוקרטיה להבא," "איווי" (141), "הגלובליזציה ותסמינה" (128) או "היגדים שהתמצקו" (228).

המהלך השני הוא לשקול הוספת תמציות (אבסטרקטים) בעברית בנות 250 מילים שיכתבו ע"י מחברי המאמרים עצמם (כפי שנדרש מהם לספק תמצית באנגלית). תמצית עברית בראש כל מאמר ומאמר תסייע לקהלים חדשים (ועתיקים) של כתב העת בקריאתו ובעיכולו. כרגע, ה"פתח דבר" שכותב העורך ממלא (גם) את פונקצית התמצות בעברית של המאמרים.  בשל הנטייה האקדמית-אנושית להעמקת הטקסט למסה בת 5-6 עמודים – המקבלת לבסוף חיים משל עצמה – התוצאה היא שתמציות המאמרים עצמם לעיתים מתערפלות.

בנפרד מהשאלה אם מיותר או ראוי להוסיף תמציות בעברית של הכותבים עצמם לצד ה"פתח דבר", על מערכת כתב העת להקפיד שהוא לא רק יהיה מעמיק אינטלקטואלית אלא גם הוגן ומכובד אקדמית.  לדוגמה, ב"פתח דבר" של גיליון 26 חמק לתוך כתב-העת טיעון אד-הומינם-במהופך שמוטב שהיה נגזר בעריכה:

"רוב הדיונים המתקיימים כיום סביב עבודותיהם של סעיד ובאבא – בעיקר הגיגים באתרי אינטרנט שונים – מבלבלים בין הלוגיקה של הצופה ללוגיקה של הנצפה. […] למשל, נשמעות טענות כאילו באבא מתעלם מממד הכוח […] ביחסי כובש-נכבש […]. אלו טענות מגוחכות" (עמוד 7).

מערכת כתב העת הייתה חייבת לדרוש מהעורך זיהוי שמי מלא של הנלעגים המוכפפים – בין אם אתרי אינטרנט או הדיוטות חוץ-אקדמיים – קל וחומר כשמלכתחילה היה זה הוא שבחר מרצונו החופשי הן לקראם והן לדון בהם ב"תיאוריה וביקורת."

בנוסף, עדיף שכתיבה בכתב-העת לא תסתתר מאחורי צורת-הסביל של "נשמעות טענות" ככן לשיגור בוז.  כתב-עת אקדמי חייב לידע בדקדקנות ובפרוטרוט את קוראיו מהיכן בדיוק נשמעים הגיגי הסרק שכותב בו בוחר לנתח, לא כל שכן ממי.  להגדיר – מבחינה ארגומנטטיבית – אדם או קבוצה, לבחור במודע להותירם עלומים, ואחר כך גם לקבוע שטענותיהם "מגוחכות" הינו מהלך שמכבד מעט מאוד את "תיאוריה וביקורת", מוציאה לאור, כותביה וקוראיה.               

לבסוף, עובדה אמפירית היא ששליש מסך הכותבים הישראליים בגיליון הנוכחי הם בה בעת חברי מערכת כתב העת.  גם אם ברור לגמרי שזו אינה תולדה של החלטה מוקדמת-מודעת כלשהי – או שגיליונות קודמים מגלמים יחס הגיוני יותר – עדיין כדאי לשקול יצירת מכניזם כלשהו שבעתיד יוכל להעיר את תשומת הלב לפרטים כאלו: צל-הרים אינו הרים, אבל מוטב לאיין גם אותו.

במשפט אחד, הגיליון הנוכחי – כמו כתב העת כולו – הינו ללא ספק מן הדמוקרטים והמעולים ביותר שמיוצרים תחת הלחץ והסדים (הגלויים והסמויים) שמטיל כל גוף ממסדי בישראל על עורכים, כותבים ותכנים; עם זאת, הוא עדיין יכול להיות טוב יותר.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.