ילדות לא שווה

אחד המחקרים המעניינים ביותר בתחום החינוך שמעורר דיון לאחרונה הוא מחקרה האתנוגרפי של Annette Lareau,  המתפרסם בספרה "Unequal Childhoods". לרוא וצוות החוקרות שלה בילו במשך שנתיים עם משפחות אמריקאיות, כאשר הן יושבות וצופות כיצד הן מנהלות את חייהן, הן ליוו אותן גם כאשר ההורים והילדים יצאו לפעילות מחוץ לבית. התיאור של לרו מסביר את אחד ממקורות אי השוויון בחברה האמריקאית ואני סבור שהוא רלבנטי מאד גם לחברה הישראלית.

לרוא מתארת בספרה את האופנים השונים שבהן משפחות ממעמדות חברתיים וכלכליים שונים מגדלות את ילדיהן. מסקנתה היא שמשפחות ממעמד פועלים מגדלות את ילדיהן אחרת ממשפחות ממעמדות מבוססים, ולכך יש השפעה משמעותית על עתיד ילדיהם. (ניתן לקרוא הפרק הראשון בספרה של לרוא כאן)

למשפחות מהמעמד הבינוני-גבוה יש סגנון הורות ייחודי, הכולל פעילות רבה של ילדים בחוגים שבהם יש פיקוח של מבוגרים, דבר שכרוך בהסעות של הילדים ממקום למקום. הורים ממעמד זה מעורבים מאד בחיי ילדיהם. הם משקיעים מאמצים ביצירת חוויות לימודיות עבור ילדיהן. הם נוטים לאינטרקציות מילוליות רבות עם ילדיהן הכוללות שיחות ולא מתן הוראות. הם מציגים בפני ילדיהם אופציות שונות לבחירה,  אולם משפיעים באופן סמוי על בחירת הילדים. הילדים חשים בנוח לומר מה הם חושבים על הוריהם והם אינם חוששים לבטא את עצמם, למשל, לומר לאחיהם או אחיותיהם שהם אוהבים אותם או שונאים אותם. במשפחות כאלה הקצב הוא מסחרר, ומתנהלים קרבות על הכנת שיעורי בית.

ילדים הגדלים במשפחות אלו יודעים כיצד לנווט את דרכם מאוחר יותר במוסדות רשמיים. הם יודעים כיצד לשוחח עם מבוגרים, כיצד לעשות שימוש במילים על מנת ליצור רושם על קהל, וכיצד ליצור רושם ראשוני חיובי. יש להם תחושת "מגיע לנו", הם מצפים לזכות בתשומת לב ויתייחסו אליהם ברצינות. אסרטיביות שמקנה להם יתרונות רבים בחברה האמריקאית.

ילדים ממעמד הפועלים גדלים אחרת. בבתים מהמעמד הזה, יש גבול הרבה יותר ברור בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. הורים ממעמד זה סבורים שאין למהר ולהכין את הילדים לעולם המבוגרים ויש להניח לילדים לנפשם, ולתת להם לארגן בעצמם את זמנם החופשי. הילדים נהנים מאוטונומיה רבה יותר בארגון הזמן ונהנים מאחריות רבה יותר בחייהם מחוץ לבית. הם לא הרבו להתלונן כמו הילדים מהמעמד הבינוני-גבוה שמשעמם להם. לרוא כותבת, "כאשר ילדה מבקשת מאמה לעזור לה לארגן את בית הבובות שלה, האם אומרת לא, ללא כל תחושה של אשמה", כיוון שעולם המשחק הוא עולמם של הילדים לא של המבוגרים. לרוא כותבת שילדים ממעמד הפועלים הם יותר נינוחים ובעלי מרץ, ויש להם יחסים אינטימיים יותר עם המשפחה המורחבת. תלונות וטענות מצד הילדים רווחים יותר במשפחות המבוססות.

אולם ילדים ממעמד הפועלים היו פחות מוכנים להתמודדות עם העולם המוסדי ועם חיי המבוגרים. בבתים של משפחות מעמד הפועלים יש פחות שיחות, וההורים מרבים יותר לתת הוראות ולא הסברים. הילדים כמו גם הוריהם זכו ליחס רע ממורים ורופאים וחשו מאויימים על ידם, הם לא גילו תקיפת מול בעלי עמדות כוח כמו מקביליהם מהמעמד הבינוני-גבוה.

הילדים שלרוא חקרה היו בגיל עשר עתה הם בשנות העשרים המאוחרות שלהם. כמו שכותב דיויד ברוקס בטורו ב"ניו יורק טיימס" המסכם את המחקר, הילדים המתוכנתים מהמעמד הבינוני- גבוה התקבלו לקולג`ים יוקרתיים והם בדרך לקריירות פרופסיונליות כגון רופאים, לעומת זאת ילדי מעמד הפועלים הצליחו הרבה פחות.  הילדה שבנתה בתי בובות סבלה מבעיית סמים חריפה החל מגיל 12 ועד לגיל 17, היא ילדה ילד מחוץ לנישואים אותו היא מסרה למשפחה אומנת. כיום היא עובדת כעוזרת בית יחד עם אמה. בשיחה עם ברוקס, אומרת לרוא כי בזמן שהיא ערכה את המחקר הילדים ממעמד הפועלים נראו צעירים ודינמיים יותר מהילדים מהמשפחות המבוססות, כיום הם נראים לה הרבה יותר מבוגרים מגילם, נראה שהם ראו וסבלו לא מעט.

יש הרבה דברים טובים בשני סגנונות ההורות הללו, המסקנה ודאי אינה שהורים ממעמד הפועלים הם הורים רעים. הם דאגו לילדיהם ובמובנים מסוימים הם גידלו את ילדיהם באווירה חופשית יותר. אולם הם לא הכינו את ילדיהם לעולם שבו כישורים לשוניים והיכולת לפעול במוסדות הם חשובים מאד. עולם שבו גם כך לעשירים יש יתרונות עצומים. 

סגנון ההורות של של המשפחות מהמעמד הבינוני-גבוה הוא רק אחד הגורמים  שמקנה לילדים ממעמד זה סיכויים להזדמנויות וקריירות רבות ואיכותיות יותר מאלו של ילדי מעמד הפועלים. 

דיון מעניין על ספרה של לרוא אפשר למצוא באתר Crooked TImber