• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

דורון

מעיין שטראוס, רועי צ`יקי ארד, יהושע סימון

`דורון` הוא מתנה. כותרת המתייחסת לשמו של אספן אמנות ישראלי, בעל חברת כוח אדם שעושה את הונו מהוזלת מחיר העבודה והוזלת השכר במשק הישראלי.

                                                                          

"יחסי עבודה לא יכולים להיות תחת איום מתמיד"

אלי אוחנה מתפטר מתפקיד מאמן בית"ר ירושלים אחרי ריאיון של הבעלים החדשים המיליארדר

ארקדי גאידמק, ערוץ 1, 10.9.05

"על מה אמנים חולמים כשהם ישנים? על כסף"

לואיסה קיטרידג` בסרט `קשר בכל מחיר`

(Six Degrees of Separation)

במאי: פרד שפיסי, על פי מחזה מאת ג`ון גאר, 1993

"אם אין להם סוכר, שיאכלו ריבה"

ח"כ רוחמה אברהם, `קדימה`.

סגנית שר הפנים בסיור במעבר ארז, 20.2.06

לפי ההסבר של מרקס, סחורה מקבלת את הערך שלה מהעבודה של הפועל. אמן הוא מי שמייצר עבודות אמנות, או הופך דבר לאמנות. עתה היחסים של העובדים והאמנים השתנו – האמן לא רק מייצר אמנות, אלא גם משמש כעובד ניקיון, כמי שמצחצח את עסקיו של הרוכש. אמנם במקרה הישראלי שלפנינו לא מדובר בפטרון, אבל זהו דפוס בעל הקשרים היסטוריים מרובים – ממשפחת בורג`ה, מדיצ`י, עבור באנדרו קרנגי, סר הנרי טייט, צ`רלס סאצ`י, פרדריך כריסטיאן פליק ועד סמי עופר שעשה את כספו מישראל המופרטת.

כפי ש`גרין ווש` (Green Wash), ממרק חברות מסחריות מזהמות, דרך מיזמים ירוקים, כך לאמנים נועד תפקיד ב`ארט ווש` (Art Wash). אדם יכול לרכוש את שמו הטוב יחד עם האמנות הטובה שהוא קונה, והוא ממרק את דימויו דרך דימויים שיצרו אמנים.

היום, כפי שעיתונאי פוליטי צריך ללמוד משפטים, אמן צריך ללמוד כלכלה.

התערוכה `דורון` מציעה להחליף את שיח זכויות העובדים בישראל. בבסיסו, שיח זה עומד על תפיסת חסד עמוקה ועל קרבות מאסף עונתיים מול קיצוצים ושינויים קיצוניים במבנה המשק. את הרטוריקה אם כן, יש לקחת ממקום אחר, מתולדות האמנות: אמן יודע שאת זכותו היום לדמיין, להציג, לומר ולהראות כל דבר, הוא ירש מדורות של אמנים שנאבקו, נרצחו, נודו, הועלו על המוקד, עונו, איבדו את שפיותם ונשרפו חיים, כדי שבשדה האמנות אפשר יהיה להראות הכל. על כן, אין לו זכות לוותר על הזכויות שירש – מעבר לפרשנויות, השימושים, ההבנות ואי-ההבנות סביב העבודה, האמן הוא האחראי אישית על היצירה עצמה. הסמכות שלו על העבודה היא האחריות שלו.

כך גם בזכויות עובדים – אין לנו זכות לוותר על ההישגים שהביאו רבבות מפגינים שנרצחו בדרזדן, בסנט פיטרסבורג או בטורינו במהלך המאה ה-19. אלה לא זכויות שלנו לתת – מתו למענן דורות לפנינו ואנחנו שוכרים אותן בחיינו. הזכויות עליהן נאבקו בסלבדור ב-1835, בגטיסברג ב-1863, בפריז ב-1871 ובברלין ב-1919 ניתנו לנו כדי לשמור עליהן לדורות הבאים וכדי שנפתחן. אלה לא זכויות שלנו לוותר עליהן – אנחנו ירשנו אותן בשכירות: פנסיה, ביטוח לאומי, שירותי בריאות וחינוך חינם, שכר הוגן, נגישות, זכות להתארגנות, נגישות למשפט, שיוויון הזדמנויות ושיוויון בפני המשפט, מסים ומעורבות בממשל, תעשיות ושירותים בבעלות המדינה.

המיקום של ישראל בעולם, מציב אותה בין סדנאות היזע של הדרום והמזרח, לסדנאות מיזוג האוויר של המערב והצפון – בין עבדות לתעסוקה פוגענית, בין יבוא כוח עבודה זול להפרטות. משק של סדנאות מיזוג האוויר בקניונים וברשתות שיווק, עם עבודה זולת-שכר, ללא אפשרות של פנסיה וקביעוּת וללא זכות להתאגדות – עבודה של צווארון ורוד, של שטיחונים אורטופדיים, של `לא טוב למות בעד שכר מינימום` (כמאמר המאבטחים בקניון השרון בנתניה).

גם אצל קלמנט גרינברג המושג אוונגרד לא מתעלם מהשוק. אבל היום האוונגרד הוא בכלכלה – שם מתגלות ארצות פיננסיות חדשות, סְפַר חדש של דרכים משוכללות יותר, ופחות שגרתיות, לנצל אנשים בשביל להרוויח מעבודתם (הפרטת שירותי הכוון תעסוקתי, תוכנית מהל"ב (`ויסקונסין`), הפרטת בתי כלא). כשנפטרו אמני אוונגרד לאורך המאה ה-20 הם ידעו שהורישו משהו לאנושות אחריהם. הם יכלו לדמיין את תרומתם לעולם שנע בין עבודותיהם. מה מוריש האוונגרדיסט בעל חברת כוח האדם? איזה עתיד יראו העבודות שבאוסף שלו?

דורון – תערוכה קבוצתית של כתב העת `מעיין` בגלריית `מנשר. אוצרים: מעיין שטראוס, רועי צ`יקי ארד ויהושע סימון  

האמנים:

דוד גינתון, קרן גלר, נועה גרוס, מתן דאובה, גל דרן, נועה יערי, ארי ליבסקר ורועי צ`יקי ארד, עדי נס, נמרוד קמר, אילת קסטלר, גילי ברנע, דורון רבינא, ברק רביץ, מעיין שטראוס, גיל שני

אוצרי התערוכה:

מעיין שטראוס     אמנית. בימים אלה מוצגות עבודותיה בגלריה `קו 16` בת"א ובמוזיאון ישראל, ירושלים.

רועי צ`יקי ארד    משורר ומוזיקאי. עורך שותף של כתב העת `מעין` לשירה, ספרות אמנות ורעיונות.

יהושע סימון       משורר וקולנוען. עורך שותף של כתב העת `מעין` לשירה, ספרות, אמנות ורעיונות. עורך `מערבון` – מגזין חדש לקולנוע.

התערוכה `דורון` היא יוזמה של כתב העת `מעין`, כתב עת לשירה ולאמנות שנמכר במחיר שכר מינימום לשעת עבודה בישראל (17 ₪). התערוכה מהווה מעין המשך לתערוכה `שרון` (גלריה `קלישר`, 2004; אוצר: יהושע סימון) שהציגה את שרון (אריאל) כמקבילה לאיזור השרון ובכך חזתה את תופעת מפלגת המרכז הא-פוליטית, מייצגת ההון, `קדימה`.

`דורון` תיפתח ביום א` 28.5.2006 בשעה 20:00 בגלריית `מנשר` – בית ספר גבוה ומרכז תרבות.  רח` דוד חכמי 18, מתחם יד חרוצים, תל אביב.

אתר התערוכה:   www.doronexhibition.com

אתר כתב העת מעיין: www.maayanmagazine.com

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

    1. עורכי מעיין

      תודה לכל הכותבים והמעירים. יש שתי טעויות לכותב האלמוני למעלה:

      1. שם העיתון הוא 'מעין' ולא 'המעין'. הטעות מעידה כי המבקר הנכבד והאלמוני לא פתח את דפי כתב העת מעולם. מומלץ מאוד לקרוא או לפחות להציץ לפני שמבקרים כתב עת בנחרצות ("פסאודו-אמנותי" וכו'). למרות שאפשר גם לא, כמובן.
      2. מעין הוא עיתון לא תלוי לגמרי וכמובן לא יוצא בחסות פישמן. איש ממערכת העיתון מעולם לא נפגש עם פישמן וסביר מאוד להניח שפישמן לא שמע על מעין. אם היית קורא את מעין היית יכול לדעת את זה מיד מהתכנים של העיתון (השיר של אמירי ברקה על 11 בספטמבר, המאמר של צבי אלחייני על השוואת מרכז רבין לכותל, השיר של נעמה גרשי שהתפרסם גם בהעוקץ וכו'). גם התערוכה 'דורון' העוסקת במתח שבין אמנות והון ומסתכסכת עם איש עסקים בצורה פרונטאלית לא היתה חתומה על ידי אנשיו של פישמן.

      הנתונים הנכונים:
      1. מעין מודפס בתמורה לכמה אלפי שקלים שאנחנו נותנים ל'גלובס'. אנחנו משלמים בשוטף פלוס שלושים ונשמח להביא לכל המעוניין קבלות. האם מישהו מאשים היה את העוקץ בקשר עם משפחת דנקנר אם היה מתברר שהאתר שוכן על שרתים של נטוויז'ן, למשל? הדפוס שבו הוצאנו את מעין, אגב, הוציא עכשיו את הספר 'המזרחית' על הקשת המזרחית.
      2. מעין הוא עיתון מעט רדיקלי מבחינת תכניו. בתחילת העיתון סיכמנו שיופיע שם בית הדפוס, "כספים", כמו בכל מוצר דפוס. אלא שלאחר שהגיעו העתקי השמש, נבעתו שם וביקש שבית הדפוס "כספים" לא יופיע בקרדיטים, כדי לא לפגוע בלקוחות ובמנויים הדתיים . הסיבה היתה לאו דווקא התכנים שבהם הוא לא התעניין, אלא תמונת השער האחורי: אי.טי חשוף איבר ונימול. אפשר לאהוב אותנו ואפשר שלא, אבל אי אפשר לומר שאנחנו בדיוק מנקי תדמית מוצלחים במיוחד.
      3. חלק ממערכת העיתון מתפרנסת מתחום התקשורת. כך שכמו 60 אחוז מעיתונאי ישראל, חלק ניכר מאיתנו מוציא את לחמו בחברות השונות של פישמן (גלובס, ידיעות, וויינט, ידיעות תקשורת, כבלים). אנחנו שכירים. ודווקא בשל כך תנאי העסקה – נושאים כמו פנסיה, חברות כח אדם, פיטורים, אבטלה ושכר מינימום – הם נושא שכל כך קרוב לליבנו. זהו לא נושא תיאורטי מבחינתנו.
      4. מהערתך ומהשגגה שלך בשם העיתון ברור לגמרי שלא ראית את העיתון. אנחנו מזמינים אותך לפנות ללא דעות קדומות לחנות עצמאית (אנחנו לא מוכרים בסטמצקי) ולרכוש את מעין. מחיר כתב העת 17 ש"ח מבוסס כאמור על שכר מינימום לשעת עבודה כסולידריות עם עיקר הקוראים שלנו – צעירים שמרויחים סכומים נמוכים.
      נשמח אם תפנה את האנרגיה הביקורתית הטובה שלך למלחמות שלא מבוססות על שמועות שגויות. אחד הדברים שאנחנו נלחמים למענו הוא הורדת מחיר כתבי עת. יש בישראל מגוון כתבי עת מצויינים ואיכותיים, שעושים עבודה נהדרת ויפה. אבל זה אבסורד שיש כתבי עת בעלי קו סוציאליסטי וביקורתי שרק בעלי משרות בעשירונים העליונים מסוגלים לרכוש. הורדנו במחיר הנייר ובכריכה כדי להגיע לקהל הזה. כריכה איכותית, למשל, משמעה שהיינו מוכרים את מעיין ב25 ש"ח, אז ויתרנו עליה. החלטה שיש לה יתרונות וחסרונות.
      אנחנו חוששים לומר שהמחיר הגבוה של כתבי העת נועד גם כדי לשמור על אפיל אליטיסטי. האפיל האליטיסטי הזה מביא לסילוק קוראים משכבות נמוכות יותר והופך כתבי עת שיכולים היו להתסיס ולעורר למעין שעשוע בורגני.
      הורדת המחירים גורמת להעלאה משמעותית בתפוצה, ולכך שמוכרים את מעין בפיצוציות, בפסטיבלי קומיקס בחנויות בגדים ודי.וי.די וככה אנחנו מצליחים להוציא את השירה ואת העמדות הפוליטיות שלנו מחוץ למסגרות האקדמיסטיות. זו הזדמנות לצטט את מיאקובסקי שבשנות העשרים ביקר במקסיקו והתרשם ממחיר כתבי העת : "…עלונים כאלה הראה לי ציר האינטרנציונל של האיכרים, החבר האלוואן. אלה הם עלוני בחירות, ובהם שיריו, הנמכרים בשווקים במחיר פרוטות. בדין היה שאנשי הא.ו.פ.פ (איגוד הסופרים הפרולטריים הרוסי) והמ.א.פ.פ (איגוד הסופרים הפרולטריים המוסקבאי) ינקטו בשיטה זו – במקום אנתולוגיות אקדמאיות, כרסתניות, בנייר "וורג'ה" במחיר חמישה רובל".