תעשיית האושר

יוסי דהאן

בתקופה האחרונה פורחת תעשיית מחקרי האושר, כלכלנים, פסיכולוגים, חוקרים במדע המדינה, היסטוריונים ופילוסופים עוסקים בשאלה מהו אושר? והאם אנחנו מאושרים.  Richard Reeves הסוקר בשבועון הבריטי "New Statesman" שלשה ספרים בנושא האושר, סבור ששלשה גורמים אחראיים לפריחת תעשיית ספרות האושר. ראשית, עשרות שנים של מחקר, בעיקר בכלכלה ובפסיכולוגיה, זוכים לפרסום ציבורי. שנית, פילוסופים חזרו לעסוק במחלוקות פילוסופיות כמו זו בין אריסטו ובנתאם מהו אושר. ולבסוף, הספרים על אושר מבטאים את תחושת חוסר הנחת שלנו מהחיים. אנשים החיים במדינות מערביות עשירות בעלות רפואה מתקדמת, בהן מוות ממחלות בגיל צעיר אינו תופעה שכיחה ותוחלת החיים התארכה באופן דרמטי, חשים חוסר נחת קיומי. רבים סובלים מניכור, דיכאון ותחושה של חוסר משמעות בחייהם, אין פלא, כותב ריבס, שקיים שוק תוסס לספרות האושר.

Maureen Dowd, בעלת טור ב"ניו יורק טיימס" כתבה לפני כחודש טור מלגלג על כל התעשייה הזו, פעם בשנות השישים עיסוק באושר נחשב כמאפיין של שטחיות. אולם היום סטודנטים עסוקים בחיפוש האושר וחשיבה חיובית, הקורס המבוקש ביותר בהארוארד הוא של ישראלי בשם טל בן שחר, המעניק עצות מעמיקות כגון "הכל לטובה", ו"תלמד למצוא את הטוב בכל סיטואציה". דאוד מדווחת על מחקר של שני כלכלנים בלנשפלאור ואוסולד שחישבו ומצאו שאם אנשים מגדילים את הפעילות המינית שלהם מפעם אחת בחודש לפעם אחת בשבוע זה שווה ערך, מבחינת אושר, לתוספת הכנסה של 50000 דולר בשנה. כלכלה זה אכן מדע מאד מדוייק. דאוד שואלת כמה כסף צריך על מנת להיפטר מסגן הנשיא דיק צ`ייני, והאם זה יקנה לאמריקאים אושר?

אחד הספרים המרכזיים בנושא האושר המעורר דיון ציבורי הוא ספרו של פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת אוקספורד, אבנר עופר, שם הספר  The Challenge of Affluence Self-Control and Well Being In United States and Britain since 1950. הספר הזה ממשיך את מסורת ביקורת חברת השפע של ג`ון קנת גלברייט שנפטר לאחרונה. גם ריבס וגם Oliver James סוקרים את הספר המעניין הזה של עופר.

לאחר מאה שנים שבהן מספר שעות העבודה הלך והצטמצם, בשנים האחרונות מגמה זו מתהפכת. במדינות כמו ארצות הברית החל משנות השבעים אנשים עובדים יותר ויותר שעות. אנחנו מכורים לעבודה על מנת לממש את תאוותנו הצרכניות ונמצאים בריצה מתמדת על מה שעופר מכנה "הליכון התענוגות" – The Hedonistic Treadmill. הריצה הזו גרמה לנו לאבד את היכולת לעצור ליהנות מההצלחות שלנו. באופן לא רציונאלי אנחנו מעניקים עדיפות למימוש סיפוקים מיידיים על פני מחויבות למטרות ארוכות טווח. אבל מחויבות למטרות ארוכות טווח בעלות ערך היא עניין קשה מאד למימוש בחברה שמופצצת בפרסומות ומעלה על נס את ערך ריבונותו המוחלטת של הצרכן הבוחר בין מוצרים שונים בשוק. בעולם דינמי של טכנולוגיות מתחדשות ופיתויים מתמידים כזה קשה ליצור מחויבויות ליחסים ארוכי טווח, לגידול ילדים, להשכלה, לחיסכון  ולתכנון לטווח ארוך. עופר מציג את מגיפת השמנת היתר בעולם המערבי כביטוי לקדימות של סיפוק מיידיים.

מקור הבעייה, טוען עופר, הוא הרגלי הצריכה של העשירים שמחלחלים לעבר השכבות הפחות אמידות. הרגלי הצריכה של העשירים העלו את הסטנדרטים של המעמד הפרופסיונאלי ואלה גרמו להעלאת השאיפות הצרכניות של השכבות הפחות אמידות. משפחה שרוצה לעמוד במירוץ הצריכה חייבת הכנסה של שתי משכורות וחייבת להסתפק במספר ילדים קטן. המרוץ הזה ותבניות העבודה והמשפחה החדשות גורמות למתח ולשיעורי גירושין גבוהים. עופר מבחין בין ארצות הברית ובריטניה ומדינות אירופה האחרות. המצב שהוא מתאר אופייני בעיקר בארצות הברית ובריטניה

ככל שהקשר בין סטטוס חברתי לבין צריכה הפך להיות הדוק יותר הצורך לעבוד הלך וגדל. אולם ככל שיותר ויותר, בעיקר נשים, נכנסו לשוק העבודה כך גם הרף הצרכני הלך וגבה. התחרותיות בשוק העבודה הולכת ומחריפה, מה שמחייב לשהות במקום העבודה שעות רבות יותר. למרות השעות הרבות שעובדים משקיעים במקום העבודה, מקומות עבודה הפכו להיות פחות יציבים והשכר נשאר באותה רמה. הגברים, אומר עופר, צריכים לרוץ על מנת להשאר במקום. עבור נשים המצב הרבה יותר חמור, הצטרפותם לשוק העבודה לא הורידה מהן את הנטל של הטיפול בבית ובמשפחה. דרישות העבודה מהן הולכות ומחמירות אולם הן עדיין נושאות באחריות לחובות המשפחתיות.

לדעת עופר, חיי משפחה, מוסדות חינוך ומוסדות ציבור משמשים בסיס לטיפוח מחויבויות ארוכות טווח ושליטה עצמית. מוסדות כאלו מפגינים פטרנליזם חיובי, המאלץ אנשים לחסוך לגיל מבוגר, הם יוצרים הסדרי מיסוי או אוסרים צריכה של מוצרים מסוימים, או מעודדים התנהגות התורמת לחיזוק חיי המשפחה. מוסדות המדינה ורגולציה צריכים לפעול, לדעת עופר, כגורמים מייצבים של השוק הכלכלי המעודד צריכה מתמשכת.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. סמי כנפו

    כל העיסוק בחיפוש אחר הגדרות ולימוד על האושר הוא פטטי ואינפנטילי בעיני. הייתה לי מחשבה חשדנית לגבי מי עומד ומעודד מחקרים אודות האושר, לפחות ע"פ המסקנה במחקר זה, ואני מקווה שלא אפגע בחוקרים באקדמיה כאן , אבל אולי הם היצרנים של גלולות הויאגרה והסיאליס ??…..:-)

  2. אורנה

    למרות שלא הספקתי לקרוא הכל, ובכל זאת:

    מהו הסכם MAI?
    הדיונים ב WTO?

    מה כוונתך ב"המנעות מפרוור הנגרם כתוצאה מבניית בתים צמודי קרקע"?

    והערה קטנה – לא תרבות הצריכה היא מכשיר עינוי,
    לעיתים דווקא כשאין עודפי תקציב במשפחה סדר העדיפויות קפדני.
    ילדים יכולים לשחק בכל מה שלא העלנו מעולם על דעתנו שיכול להיות משחק כאשר לא מערימים עליהם מוצרי פלסטיק מצפצפים מרגע לידתם.
    מה שגורם לדיכוי כוחות הרצון והחיים הוא כאשר אין אפשרות לצרוך דברים בסיסיים איכותיים ו"גדולים" – בריאות אמיתית -לא תרופות, מזון נקי, חינוך וחוגים – אלו אינם מותרות.
    הפער בין חוסר יכולת לממש רצונות וצרכים בחיים לבין תרבות הצריכה – הוא העינוי.

  3. דינה

    אמנם ביוכימיה זה לא התחום העיקרי של אתר זה אבל אני לא יכולה שלא להזכיר את עבודתי האחרונה בתחום שהציגה את האושר כתחושת הזרימה החופשית ברשת תקשורת בגוף. ההתייחסות אל החסימות ברשת, בגלל החיים בחברת השפע, מסבירה למה חסר לנו אושר וגם מציעה פיתרון, חלקי לפחות, לבעייה. את המאמר הפופולרי אפשר לקרוא ברשת אנרג'י ואת המדעי אשמח לשלוח למי שיפנה אלי דרך האימייל.
    http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/028/752.html
    בברכה, דינה

  4. אפרת

    טל בן שחר אומר במפורש שהוא לא מאמין ש"הכל לטובה", אבל כן מאמין שאפשר לעשות את הטוב ביותר ממה שקרה.

    ובכלל – מה הטעם להכניס משפט אחד לא מדויק על מישהו ומשהו שמכיל כל כך הרבה יותר?!
    השטחיות היא של הכותב ולא של המסוקר.

  5. אפרת

    טל בן שחר אומר במפורש שהוא לא מאמין ש"הכל לטובה", אבל כן מאמין שאפשר לעשות את הטוב ביותר ממה שקרה.

    ובכלל – מה הטעם להכניס משפט אחד לא מדויק על מישהו ומשהו שמכיל כל כך הרבה יותר?!
    השטחיות היא של הכותב ולא של המסוקר.