התיקון לחוק האזרחות - עניין של דמוגרפיה

גילה שטופלר

בפסק הדין הדוחה את העתירה כנגד חוקתיותו של התיקון לחוק האזרחות, המונע איחוד משפחות של אזרחי ישראל, רובם ככולם ערבים, עם תושבי השטחים, מתייחסים רוב השופטים לתיקון לחוק כנובע מטעמי ביטחון המדינה. רק שני שופטים, פרוקצ`יה וג`ובראן מעלים את האפשרות שהנימוק לחקיקת החוק הינו נימוק דמוגרפי. השופטת פרוקצ`יה מצביעה על העובדה כי מדיוני הכנסת עולה שהנושא הדמוגרפי ריחף על פני הליכי החקיקה כל העת, והיווה נושא מרכזי בדיונים בועדת הפנים של הכנסת ובמליאה. חברי כנסת מסיעות שונות ראו בנימוק הדמוגרפי את הצידוק העיקרי לחוק. למשל השר גדעון עזרא (ליכוד, השר המקשר בין הממשלה לכנסת אותה עת)  ויו"ר הכנסת רובי ריבלין (ליכוד) הזהירו מפני איחוד המשפחות כמנגנון שמיועד למימושה בפועל של זכות השיבה. ח"כים אחרים דיברו על ה"סכנה הדמוגרפית" ועל החוק כצעד שעל המדינה לנקוט כדי להתגונן בפני הסכנה.

גם אם השיקול הבטחוני הוא אחד השיקולים שהובילו לחקיקת החוק, הרי שהנימוק הדמוגרפי הוא בהחלט נימוק מרכזי לחקיקת החוק ולאופיו הגורף. לא הנימוק הבטחוני ולא הנימוק הדמוגרפי יכולים להצדיק את החוק הזה, ובית המשפט העליון טעה בכך שלא ביטל אותו, אבל קיימת חשיבות גדולה לבחון דווקא את הנימוק הדמוגרפי כנימוק לפגיעה בזכויות האדם, שכן זה הוא נימוק שעולה יותר ויותר בשיח הציבורי הישראלי וקיים צורך דחוף לנתח את משמעותו ולהציב לו גבולות.

בשנים האחרונות גבר מאוד השימוש בשיח הדמוגרפי לשם הצדקת מדיניות ממשלתית. נשמעות תחזיות שחורות בנוגע להרכבה הדמוגרפי העתידי של ישראל והתייחסויות ל"איום הדמוגרפי" ול"סכנה הדמוגרפית" רווחות בשיח הציבורי. האיום נובע, לדעת המאיימים, בעיקר מגידולה של האוכלוסיה הערבית, אבל גם מהגידול במספר העובדים הזרים והעולים שאינם יהודים. צעדים שלטוניים שונים, למשל ההתנתקות מעזה, התיקון לחוק האזרחות נשוא הבג"צ, חידוש הפעילות של המועצה לדמוגרפיה כדי שתגבש תוכניות לשם עידוד הילודה היהודית, תוכנית ההתכנסות של ראש הממשלה אולמרט, כולם זוכים להצדקות על בסיס שיקולים דמוגרפיים – כדי לשמור על הרוב היהודי. כך למשל ראש הממשלה מצדיק את  תוכנית ההתכנסות בכך ששמירה על רוב יהודי מצריכה ויתורים כואבים.

הזכות לשמור על הרוב היהודי נתפסת כזכות מוחלטת שאין עליה עוררין. אבל בכל השיח הענף האמור נשכחת עובדה אחת מכרעת שהיא ההתנגשות בין שיקולים דמוגרפיים לזכויות האדם. העובדה היא שכאשר מתחילים לספור אנשים לפי השתייכותם הקבוצתית נוצרת סכנה חמורה לזכויות האדם גם של מיעוטים – למשל האוכלוסיה הערבית בישראל – וגם של נשים – כתוצאה מהשימוש ברחם הנשי כמנגנון לשיפור או שינוי המאזן הדמוגרפי. הבעיה העולה בחריפות בבגצ התיקון לחוק האזרחות הינה בעיית הפגיעה במיעוט הערבי.

השאלה הראשונה אותה יש לשאול היא האם המטרה של שמירה על רוב יהודי בישראל היא מטרה לגיטימית. בהנחה שהמטרה היא לגיטמית נשאלת השאלה מה הם הצעדים שמותר לנקוט כדי להשיג מטרה הזו? עובדת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית נקבעה כעובדת יסוד קונסטיטוציונית כבר בפסק דין ירדור (1965), בתי המשפט הדגישו עובדה זו בפסקי דין רבים והיא עוגנה גם בחקיקת היסוד שבה נקבע אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עם זאת, רק בשנת 2003 בפסק דין טיבי יצאו כמה משופטי בית המשפט ובראשם הנשיא ברק, באמירה מפורשת לפיה אחד מהמאפיינים הגרעיניים של עובדת היסוד הקונסטיטוציונית של היות מדינת ישראל מדינה יהודית הוא קיומו של רוב יהודי בישראל. אמירה זו עלתה בקנה אחד עם הלך הרוח הציבורי שבאותה עת כבר היה רווי דיבורים על האיום הדמוגרפי. אף אם המשמעות המעשית של היות ישראל מדינה יהודית הינה קיומו של רוב יהודי במדינה, הרי שהמעבר משיח המתמקד בזכות לשמירה על אופיה היהודי של מדינת ישראל לשיח המתמקד בזכות לשמירה על רוב יהודי במדינת ישראל הוא מעבר מסוכן ומיותר שכן הוא פותח פתח רחב להצגת הזכות לשקילת שיקולים דמוגרפיים על בסיס לאום כזכות יסוד ולהצדקת פגיעות חמורות בזכויות האדם של מי שאינם יהודים.

כאשר המדינה שוקלת שיקולים דמוגרפיים על בסיס לאומי/אתני מתעוררת במלוא החריפות בעיית ההתנגשות בין זכויותיהן של הקבוצות השונות החיות במדינה, ובעיקר יהודים וערבים, כמו גם הבעיה של ההתנגשות בין הזכות הקבוצתית לזכויות הפרט. מבחינת זכויות הפרט, הסכנה בשיח הדמוגרפי נובעת מההתייחסות לאדם על פי מוצאו ולא על פי אנושיותו. האדם מאבד את זהותו כיחיד בעל זכויות והופך לפריט בתוך קבוצה שמהווה איום דמוגרפי על קבוצה אחרת. הזכויות הקבוצתיות של קבוצה אחת – הקבוצה היהודית – מצדיקות פגיעה בזכויות הפרט של בני הקבוצה האחרת – הקבוצה הערבית.

מבחינת היחסים בין הקבוצות, השיח הדמוגרפי יוצר קוטביות, עוינות, בדלנות, ניכור ותחושות של סכנה ומשמש הצדקה אוביקטיבית לכאורה לנקיטת צעדים פוגעניים, ואפילו דרסטיים, כנגד הקבוצה שנתפסת כמאיימת. ההתבססות על נתונים דמוגרפיים מאפשרת הצגה של עמדות גזעניות כאילו הן רציונליות ובכך מאפשרת את אימוצן על ידי קהלים נרחבים שלא רואים עצמם כגזענים. כך למשל ההצעה של ח"כ ליברמן לחילופי שטחים והעברת אוכלוסיה כדי לצמצם את מספר הערבים אזרחי ישראל וכך גם ההתייחסות לתיקון לחוק האזרחות כצעד הכרחי למניעת מימוש זכות השיבה באמצעות איחוד משפחות.

יתרה מזו, מכיוון שהאיום הדמוגרפי נובע מעצם הקיום הפיזי של בני הקבוצה הנתפסת כמאיימת, הרי שהשיח הדמוגרפי מתדרדר במהירות לפתרונות קיצוניים ומקשה ביותר על יצירת דו קיום שמבוסס על סובלנות ועל כבוד הדדי בין הקבוצות. כיצד אפשרי דו קיום בכובד הדדי ובסובלנות עם מי שמהווים איום דמוגרפי?

לכן אף אם היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית הינה עובדת יסוד קונסטיטוציונית ואף אם קיימת למדינה, או ליתר דיוק לקבוצה הדומיננטית בה, היא הקבוצה היהודית, זכות לשמר את אופיה היהודי של המדינה, הרי שהשיח הדמוגרפי ששם לו למטרה עליונה את השמירה על הרוב היהודי ותוך כדי כך הופך את כל מי שאינם יהודים, ובעיקר את הערבים בישראל, לאיום דמוגרפי, הינו שיח מזיק ומסוכן שחייבים להפסיקו.

יש לזכור דבר נוסף, הטענה לפיה קיימת ליהודים זכות לגיטימית לשמור על אופיה היהודי של מדינת ישראל היא טענה המתבססת על ההנחה שליהודים כקבוצה יש זכות קיבוצית לקיום בתוך מסגרת מדינית שנושאת את זהותה של הקבוצה ואת מאפייניה היחודיים. זוהי הצהרה על כך שישראל היא לא מדינה דמוקרטית ליברלית נייטרלית, מדינת כל אזרחיה, יהיה מוצאם אשר יהיה, אלא מדינתו של העם היהודי שהוקמה בשם זכותו הקיבוצית של העם היהודי ושמה לה למטרה לשמור על הזכות הזו. אולם, הכרה בזכותה הקיבוצית של הקבוצה היהודית, מחייבת את המדינה, אשר מחוייבת לזכות לשוויון מכח אופיה הדמוקרטי, להכיר גם בזכויות קיבוציות מסוימות של המיעוט הערבי בישראל, שהוא מיעוט יליד שחי במדינה עוד לפני הקמתה ושהוא בעל מאפיינים תרבותיים דתיים והיסטוריים מובהקים. יתרה מזו, בניגוד לטענה המקובלת לפיה אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מצדיק אפלייה כנגד המיעוט הערבי קובע הנשיא ברק בבג"צ קעאדן ש"לא רק שערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם דורשים הפליה על בסיס דת ולאום במדינה, אלא שערכים אלה עצמם אוסרים הפליה ומחייבים שוויון בין הדתות והלאומים" (בג"ץ 6698/95). כך, הזכות לשמור על אופיה היהודי של מדינת ישראל מקימה מולה את החובה להבטיח לא רק שוויון זכויות לפרטים הערביים אלא גם זכויות קיבוציות מסוימות למיעוט הערבי, ובודאי שהזכות לשמור על אופיה היהודי של המדינה לא מעניקה זכות להתייחס למיעוט הערבי כאל איום דמוגרפי.

גם אם ימותן השיח הדמוגרפי, עדיין נשאלת השאלה האם יש נסיבות כלשהן בהן רשאית המדינה לשקול שיקולים דמוגרפיים? המציאות הינה שכל מדינה שוקלת שיקולים דמוגרפיים לצרכי תכנון אוכלוסין, ובמקום שבו האוכלוסיה מורכבת מקבוצות אתניות שונות ומובחנות נשקלים גם שיקולים דמוגרפיים על בסיס אתני. אבל, וזהו אבל חשוב, שיקולים דמוגרפיים אינם יכולים להצדיק בכל צורה שהיא פגיעה בזכויות היסוד של אזרחי ישראל ואין זה משנה מהו מוצאם האתני, מינם או דתם. לכן, שיקולים דמוגרפיים לא יוכלו למשל להצדיק נקיטת מדיניות של איפה ואיפה על בסיס אתני במתן הטבות, בעידוד ילודה או בכל אופן אחר. כל פגיעה בזכויות של אזרחי ישראל, או חלקם, שתכליתה קידום מטרות דמוגרפיות תהיה פגיעה פסולה ובלתי חוקית.

נראה שהתחום היחיד שבו תכלית דמוגרפית כגון שמירה על אופיה היהודי של ישראל עשויה, גם כשהיא עומדת בפני עצמה, להצדיק קביעת מדיניות על בסיס שיקולים דמוגרפיים, הוא תחום ההגירה, שכן על פי התפיסה הקיימת כיום אין למהגרים זכות כלשהי לכניסה למדינה שאליה הם מבקשים להגר ובהתאם שיקול דעת המדינה בקביעת מדיניות הגירה הוא רחב ביותר. אבל גם בתחום זה קיימים שני סייגים משמעותיים. הסייג הראשון הוא שאף אם ניתן להצדיק העדפה לבני קבוצה אתנית מסוימת על בסיס זיקתם למדינה, כגון חוק השבות שנועד, בין השאר, לשמר את אופיה היהודי של מדינת ישראל, הרי שלא ניתן להצדיק הגבלתה של קבוצה מסוימת על בסיס אתני, כלומר אסור למשל לקבוע, כי כניסתם של ערבים לא תותר כלל בעוד שכניסתם של מהגרים אחרים שאינם יהודים תותר בתנאים מסוימים.

סייג חשוב נוסף הוא שמגבלת ההגירה אסור שתהיה כזו הפוגעת בזכויותיהם של אזרחים ישראלים, כגון הזכות לחיי משפחה ולשוויון. בבגצ התיקון לחוק האזרחות קיימת הסכמה רחבה בין השופטים שהתיקון לחוק פוגע בזכות היסוד של אזרחי ישראל הערבים לחיי משפחה (9 שופטים) ובכך פוגע גם בזכות היסוד לשוויון (7 שופטים), שכן רובם המוחלט של הנפגעים הם ערבים אזרחי ישראל ולא יהודים אזרחי ישראל. המדינה בתשובתה לעתירות טענה שתכליתו העיקרית של החוק לא היתה דמוגרפית, אך הוסיפה שגם לו היתה תכליתו הדומיננטית דמוגרפית היה החוק עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. השופטת פרוקצ`יה, היחידה המזכירה טענה זו של המדינה, רואה עצמה פטורה מלדון בה בנסיבות העניין, אולם, באופן שבו הדברים מתקדמים נראה שלא יירחק היום בו ייאלץ בית המשפט לדון בטענה כזו או דומה לה, אף כי נכון לעת הזו הוא עושה ככל אשר לאל ידו להתחמק מכך. כאשר זה יקרה יש לקוות כי בית המשפט יקבע באופן חד משמעי,  כי פגיעה כלשהי בזכויות של מי מאזרחי ישראל לשם התכלית של שמירה על רוב יהודי היא פסולה ואסורה.

דר` גילה שטופלר היא מרצה למשפטים במכללה האקדמית למשפטים.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דרור ניסן

    המורשת היהודית אוסרת בתכלית האיסור קיפוח ואפלייה של הגר החי בתוכנו. היא מצווה לנהוג בו ע"פ אמות מידה שיוויוניות באורח מוחלט. עליו להנות מכל אותם תנאים שאנו נהנים מהם לרבות מעמד. לפיכך, מניה וביה, כלומר, השיוויון וזכויות האדם מקופלות כבר ביהדות ויוצאות ממנה ולא להיפך. מצג שווא מתעתע וסילוף ערכי היהדות, מצויים בבסיס הגישה המבקשת לרתום את היהדות לצורך הכירסום בזכויות אדם.

  2. דרור קמיר

    1. מדינת ישראל לא קמה רק עבור הציבור היושב בין גבולותיה, אלא גם ובעיקר עבור ציבור של פליטים יהודים שישב מחוץ לגבולותיה (בעיקר במרכז אירופה) ואשר ביקש להגר אליה. אמנם היום המצב הוא שונה, כך שמרבית האזרחים בכוח ובפועל של מדינת ישראל כבר יושבים בתוכה, אבל יש עדיין הדים חזקים לטראומה ההיסטורית שעל-בסיסה הוקמה המדינה.
    2. הציבור הערבי הישראלי רואה עצמו כחלק מהציבור הפלסטיני שנמצא עדיין במצב מלחמה עם מדינת ישראל.
    3. ישראל היא מדינת לאום קלאסית, שהיא מימוש זכות העם היהודי להגדרה עצמית, אבל מעולם לא הוגדרו בצורה ברורה ומוסכמת זכויות המיעוטים הלאומיים שבתוכה.

    הדברים האלה לא נכתבים כאפולוגטיקה או כהצדקה לחקיקה ולפסק דין שנראים בעיניי גזעניים לכל דבר ועניין. מצד שני, אני גם לא חושב שצריך לשנות את אופיה של מדינת ישראל. אני חושב שצריך לשים את הבעיות על השולחן ולחשוב איך מתמודדים איתן באופן שפוי ולא-גזעני. אני לא חושב שאפשר למנוע מזוג של אזרח/ית ישראלי/ת ואזרח/ית זר/ה לחיות בישראל בתואנה של "פחד מזכות השיבה". זו חצייה של קו אדום אל הצד הגזעני. אני לא חושב שאפשר להחזיק 15% מאזרחי המדינה "על תנאי" ולאיים להעביר אותם אל מעבר לקו הירוק (בין אם להעביר אותם, או להעביר את הקו למקום אחר) בכל פעם שחרדת הדמוגרפיה משתלטת על הציבור היהודי.

    התופעה של "מדינת כל אזרחיה" אינה כל כך נפוצה כפי שמקובל לחשוב. גם באירופה השקטה והשבעה יש תחושת אי-נחת מכך שאזרחים לא מרגישים במדינתם כבביתם. זו תחושה אמיתית, וגם אם יש כאלה שמצלים אותה למטרות לאומניות, אי אפשר לפטור אותה כגזענות גרידא. אני מבין לגמרי יהודים שאומרים שפה בטריטוריה הלא-גדולה שבין גבולות הקו הירוק, הם רוצים להרגיש בבית. זה אומר תחושת ביטחון אישי, זה אומר מקלט ליהודים נרדפים, זה אומר עדיפות לשפה ולתרבות העברית, זה אומר ציון של חגים ומועדים יהודיים וכיוצא באלה. זה לא אומר שאין מקום לביטוי של תרבויות אחרות, וזה גם לא אומר שמי שאינו יהודי ונולד בישראל צריך להרגיש אזרח "על תנאי".

    אני מתאר לעצמי שאין פתרון חד משמעי לבעיות האלה. יש עשרות פתרונות קטנים לבעיות מקומיות שביחד יוצרים פתרון כולל. אני חושב שהכיוון ה"דמוגרפופוביה", אימת הדמוגרפיה, שהשלטון במדינת ישראל הולך בו כרגע, הוא שגוי.

  3. שור

    השיקול הדמוגרפי כל כולו מבוסס על חשיבה גזענית.

    שור

  4. אלי

    הייתי מעדיף להתייחס למושג- מדינה יהודית" ברוח דבריו של דרור ניסן לעיל, דהיינו מדינה החותרת לקיום ערכי
    המוסר של היהדות, ולא עפ"יהמבחן הטכני של מספר האוכלוסין הרשומים כיהודים. אך בכל מקרה, ההתפתחות
    הדמוגרפית, כמו עניינים אחרים הנמצאים על סדר היום הלאומי שלנו: המשך המחקר הגרעיני באיראן, למשל, או
    הנתכים שנספח מהגדה המערבית לגבולות הקבע שלנו, הרי כל אלו הם בגדר- לעצור את הרוח. מתי נבין? מבחינה זו
    הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, תואמת עד מאוד את את התאור של העם היהודי בכתבים הציוניים הראשונים,
    אלו שהולידו את הציונות, ואשר בהם האנומליה של הקיום היהודי (אמנם בגולה, אך מסתבר שהיא נמשכת גם בארץ)
    היא שורש הרע. זוהי התודעה החולה שאותה אנו חייבים להפסיק.

  5. Reuven

    One of the earmarks of a Jew is to argue, debate and philosophize about almost anything that isn't well defined.
    The State did not legally define or established "Who Is a Jew" but the ink bottle are getting consumed by endless litany of gibberish about a Jewish State and all that follows from that;

    Even on this enlightened forum one can single out readers / responders who do not actually fathom this simple problem.

    The Goyiim who are very much detested here, found a wonderful solution – the SEPERATION of State and Religion and it works!!!

    Just look at the flowrishing of Jewish life in the USA and in almost every modern country on the globe. Now look at the 'modern' State of Israel – all the ills of the world are concentrated there;

    I know why — because there is no such seperation,

  6. סמדר לביא

    אבל – איפה האירגונים המזרחים? מדוע "הקשת" או "אחותי" לא הוציאו איזה הודעה לעיתונות? גילוי דעת? שהרי אנחנו יושבים בקואליציה נגד הגזענות שאירגן מוסאווא. ומה עם תדמיתנו ומהותנו בעולם האירגונים ברשת הטראנס-לאומית? מדוע הרשת הזו מלאה בתדהמה, מחד גיסא, או "אמרנו לכם" מאידך גיסא, בנוגע להחלטה זו, אבל מצד "הקשת" ו"אחותי" – דממה מוחלטת?

  7. יוד דלת

    לקרוא את המאמר ולא להאמין שנכתב במציאות של המזרח התיכון.
    ניתן לחשוב שמדינת ישראל היא היא שסירבה להצעת החלוקה של האו'ם, ופתחה במתקפה להשמדה וגירוש של הערבים שישבו בארץ.
    אפשר לחשוב שמדינת ישראל מעולם לא השלימה עם גודל הטריטוריה שנותרה בידה לאחר מלחמת השחרור ,ופתחה במלחמת גרילה יזומה ורצח אזרחים שלווים מעבר לגבול.
    ולא רק זאת: היא פתחה ב1967 במלחמה כוללת נגד מצריים ,סוריה וירדן למען הקמת אימפריה רחבת ידיים .היא מייד סיפחה את כל השטחים שנכבשו, השתלטה על הכלכלה והלאימה את אוצרות הטבע .
    ועוד זאת : היא כלאה מאות אלפי פלסטינים במחנות פליטים, בתנאי חיים בלתי נסבלים. מדינות ערב העשירות התנדבו לסייע לפליטים ,והודיעו על הפרשה של 25% מהכנסות השנתיות של הנפט לטובת הנושא. אך ישראל סירבה לזה בתוקף "מסיבות ביטחוניות" ,אך כוונתה הייתה להרעיב עד מוות מאות אלפי אזרחים. המצב ההומניטארי החמיר עד כדי כך שהאו'ם נחלץ לעזרתם ומספק להם מנות מזון מזה עשרות שנים,
    כן שכחתי : למיעוט הערבי אשר נותר בישראל לא ניתנה אפשרות לקבל אזרחות ונותרו במעמד של תושבים ארעיים ונמנעו מהם זכויות אלמנטריות. המדינה שמה פיקוח משטרתי על ההנהגה שלהם: אסור להם להתבטא נגד המדינה, ליצור קשר כלשהו עם הפלסטינים, כולל נישואין .היתה גם שמועה מדהימה שאחד מחברי הכנסת שלהם הצליח להיות היועץ של הראיס ערפאת, אך מייד ניתן הנימוק הרשמי: היועץ הוא סוכן של המוסד.היה חבר כנסת ערבי שברוב העזתו נסע לארץ אויב להיפגש עם מנהיגיה. מאז שובו הוא נמצא במעצר מנהלי, תחת מנעול ובריח.
    המדינה ברצותה לדכא את האוכלוסיה הערבית, התנכלה לחברי כנסת ערבים אשר החליטו להיות קשובים לבוחריהם והתאגדו כדי להילחם על מה שבאמת מטריד אותם: כבישים, חינוך, ביוב וכד' . ישראל העדיפה שהם יתפתו לעסוק בבעיה הפלסטינית כדי ליצור הצדקה לזרוק אותם לכלא ללא משפט.

    אני בטוח שהמשפטנית המלומדת תקבל בחיוך מסוים את ה"איפכא מסתברא" ששירטטתי ,ובה אני יכול להמשיך עוד.
    בסופו של דבר כוונתם מסתכמת בשאלה הבאה? האם מערכת המשפט איננה מכירה בערכו של הצדק, אשר על פיו ראוי הצד התוקפן להיענש על תוקפנותו?
    ועוד שאלה שמקומה בתחום שבין הצדק ללוגיקה: האין זה מוזר שקורבן התוקפנות נושא בקרבו את רגשות האשם על העוולות אשר נעשו לו , ושלא בטובתו נקלע לסיטוציה שמלכתחילה לא רצה בה, וכל מה שהוא מבקש הוא קצת נדיבות מן התוקפן הכושל, כדי להבטיח את עתידו וכן, למנוע מתן פרס לתוקפן.

  8. רונן שמיר

    השיקול הדמוגרפי אינו מתקיים רק לצד השיקול הבטחוני [בשיח המשפטי והציבורי]. חלק מהבעיה היא שההגיון הדמוגרפי מקודד להגיון בטחוני כך שבטחון וזהות קולקטיבית מגולמים זה בזה. חלק מהמאמץ הביקורתי צריך להיות מופנה לפיכך לחשיפה שיטתית וסבלנית (וסיזיפית למדי) של המבנה התודעתי העומד בתשתית שיקולי הבטחון.
    זו הערת שוליים. ענין יותר מהותי קשור לטענת יסוד במאמרך: השיח הדמוגרפי פוגע בזכויות אדם ולכן יש להפסיקו. טענה זו שקולה לאמירה לפיה יש להפסיק להיות ציוני. השיח הדמוגרפי הוא תוצר ישיר, תוצר יסוד, מוצר חוקתי של ההגיון הציוני. דווקא מעמדה פוסט-ציונית צריך להכיר בכך שההגיון הציוני הוא הגמוני: זו מציאות חברתית ופוליטית שאין כל סיכוי לשנותה בעתיד הנראה לעין. לכן ייתכן שעדיף לצאת מנקודת הנחה שהשיח הדמוגרפי המבקש להבטיח רוב יהודי הינו לגיטימי לכשעצמו, ואת המאבק יש למקד במידת הלגיטימיות של האמצעים למימוש מטרה זו.
    אידיאולוגיה היא ענין אחד, המדיניות הציבורית (חקיקתית, מוסדית) למימושה היא ענין אחר. כללית, נראה לי שקו הגבול הריאלי לו ניתן לצפות (להבדיל מהרצוי) יכול להיות מבוסס על העקרון שאסור למדינה לפגוע פגיעה ישירה במיעוטים כדי לקדם את עקרון הרוב היהודי. אסור לחוקק חוקי הגירה, או להשתמש בחקיקה כלכלית, או בכל אמצעי רגולטיבי אחר המכוון להגביל את יכולת הצמיחה של המיעוט. אבל למדינה מותר לשמר את חוק השבות, מותר לה לעודד עליה יהודית, ואם היא חפצה להסתכסך עם עמדה פמיניסטית (צודקת), אפילו לעודד ילודה. אני יודע שזה נשמע מאד רפורמיסטי. גם אני מבכר לחיות במדינה של כל אזרחיה. אבל אני גם מאמין שאני יודע איפה אני חי.

  9. אחמד

    איחוד משפחות אינו מימוש של זכות השיבה .
    באיחוד המשפחות מדובר באנשים בודדים שמשום מה לא הצליחו למצוא זיווג בסביבתם ונאלצו לחפש אותו במקום אחר. אנשים אלה הם מסורבי חיתון שנדחו ע"י הורי הכלה בגלל נחיתות כלשהי או בגלל גילם המתקדם.
    התופעה הזו היתה נפוצה משנת 67 ואילך. עד שנת 67 היה מחסור בבחורות כי מספר הזכרים עלה על מספר הנקבות לכן מי שלא הצליח למצוא כלה בתחומי הקו הירוק חיפש את מבוקשו בערי ובכפרי הגדה המערבית.
    בגלל המחסור הזה בכלות היה נהוג לדרוש מוהר מהחתן.למרות שהמוהר על פי ההלכה האיסלאמית הוא זכותה הבלעדית של הכלה , היו הורים שלקחו את הכסף לעצמם בגלל מצוקתם הכלכלית.
    בגדה המערבית המוהר היה נמוך הרבה יותר כי ההיצע עלה על הביקוש כי מספר הצעירים היה פחות בהרבה ממספר הצעירות כי רבים מהם נהרגו במלחמה ורבים בבתי-כלא ורבים היגרו למדינות אחרות כדי לחפש את פרנסתם.
    כעבור מספר שנים עלה אחוז הנקבות בקרב הערבים בישראל ומספר הכלות עלה וההיצע עלה על הביקוש והתוצאה היתה היעלמותו של המוהר.לא רק שההורים ויתרו על המוהר אלא נתנו נדוניה לבנות שלהם.
    האב לא רק שאינו מקבל מוהר אלא קונה לבתו את כל הרהיטים וכל כלי הבית כולל מכשירי חשמל כגון מקרר ,מכונת כביסה ,מדיח כלים ,טלוויזיה , וידאי ,סטריאו וכל השאר. החתן רק דואג לדירה לפעמים בשכירות. הצעירות מתחרות אחת בשניה מי תקנה נדוניה יקרה יותר.
    במצב הזה ששורר בימינו אין ביקוש לכלות מהגדה המערבית כי יש הרבה בחורות משכילות ועובדות שאינן דורשות מוהר
    ומביאות אתן רכוש רב.משום כך לא כדאי לחפש כלה בחוץ לארץ אלא במקרים בודדים וחריגים.
    כאמור מי שמחפש כלה משכם או מג'נין או מכפר זה או אחר בגדה אינו מונע משיקולים של מה שנקרא "זכות השיבה בפועל".
    ובאשר לזכות השיבה זו בעיה רצינית שאינה נפתרת ע"י נישואי פלוני לאלמונית.העניין הרבה יותר מסובך כי מדובר באנשים שנעקרו ממולדתם והשאירו את כל רכושם ,את בתיהם ואת אדמותיהם ושואפים לשוב אליהם.גם בגלל זה הפליטים חיים במחנות פליטים עד עצם היום הזה.

  10. אחד

    כל צעד בכיוון של מדינה יהודית מביא בהכרח לפגיעה בדמוקרטיה. אין שום צעד של שימור המדינה כמדינה יהודית שלא כולל בחובו פגיעה בתושביה ופליטיה של המדינה. לא ראיתי אף דוגמא מבין אלה שהוזכרו שלא כוללת פגיעה בדמוקרטיה, ושימור האשלייה הזאת רק מחזק את הלגיטימיות של צעדים גזעניים.

  11. ליאור

    בלי קשר לחוסר ההסכמה הערכית ביננו, התגובה שלך היתה החדה והעניינית ביותר שקראתי בנושא ההתייחסות משמאל ל"שיקולים דמוגפיים".

  12. דרור קמיר

    לאחמד – אני מסכים איתך לחלוטין. אי אפשר למנוע מאזרח ישראלי להתחתן ולגור בישראל, ואי אפשר למנוע איחוד משפחות. לא מדובר פה בהגירה במובן הרגיל, אלא במימוש זכות יסוד של כל אזרח ישראלי. הנימוקים היחידים שנראים בעיניי סבירים למניעת איחוד משפחות הם עבר פלילי חמור של בן/בת הזוג, מחלה מדבקת, או נישואין פיקטיביים. יש למדינת ישראל מספיק אמצעים כדי לוודא שהנישואין כשרים, ובמקרה כזה לאשר את מגוריו של בן/בת הזוג בישראל. אגב, ישראל מתירה לדרוזים ברמת הגולן (שסופחה לישראל) להתחתן עם כלות סוריות ולהביאן לרמת הגולן. זכותו של אזרח ישראלי לאיחוד משפחה אמורה תמיד לגבור על שיקולים דמוגרפיים או אחרים, מה גם שמהנתונים שפורסמו אין סכנה לשינוי באופי האוכלוסייה בישראל.
    ל"אחד" – יש סתירה בין היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית לבין היותה מדינה דמוקרטית, אבל זו סתירה שאנחנו חייבים לחיות איתה. מדינת ישראל (בתחומי הקו הירוק) כמדינת כל-אזרחיה לא תוכל להגשים את המטרות שלשמן הוקמה, ומנגד, מדינה יהודית שאינה דמוקרטית גם היא לא תצלח למטרות האלה. לא נצליח למצוא פתרון אחד כולל לבעיה הזאת, וביטול הבעיה מעיקרה (כלומר שינוי מהותי בהגדרת המדינה) פירושו ביטול מדינת ישראל וחזרה למצב שבעיניי הוא גרוע בהרבה. את המתח בין הרכיבים היהודי והדמוקרטי במדינת ישראל אפשר למתן באמצעות הרבה פתרונות קטנים לבעיות ספציפיות שמתעוררות. בית המשפט הוא לא היחיד שאמור לעסוק בסוגיות האלה. מיתון המתח שבין העיקרון היהודי לעיקרון הדמוקרטי אמור להיות במוקד עבודתה של הכנסת. הכנסת אמורה לדון כל הזמן בבעיות שנובעות מהמתח בין העקרונות האלה, ולמצוא, בדרך של משא ומתן בין נציגי הציבור, פתרונות שאפשר לחיות איתם. הסתירה בין העקרונות שעל-בסיסם הוקמה המדינה היא בעיה שאנחנו צריכים ללמוד לנהל אותה, כי לא נצליח לפתור אותה, וכאמור ביטול הבעיה מעיקרה, יביא אותנו למצב גרוע בהרבה.

  13. נחמן

    קודם כל, לדעתי הנושא הדמוגרפי הוא נושא קיים, חשוב ועליו נחיה או נמות. כל הדיבורים על "הלך רוח רווי בדיבורים על הבעיה הדמוגרפית" כאילו שהוא נובע מאיזו שהיא אופנה, והטענות שהבעיה הדמוגרפית זו פיקציה הן לדעתי הטמנת ראש בחול. ראיתי גרפים וסטטיסטיקות לכאן ולכאן, ואיכשהו כל הסטטיסטיקות שמנסות להראות שבעצם אין בעיה יוצאות מהנחות בסיס שגויות כלשהן, שקל מאוד לגלות אם מתעמקים בהן ובהנחות היסוד שלהן.

    לצד התומך ללא סייג בצד המאזניים של "יהודית" במגילת העצמאות אין בעיה בדר"כ. הדמוקרטיה אינה בראש מעייניו, וזכויות המיעוט הערבי חשובות בעיניו כקליפת השום. לצד התומך ללא סייג בצד המאזניים של "דמוקרטית" גם אין בעיה. הוא אינו מכיר בקיומו של עם יהודי בכלל, וגם אם מכיר, מוכן לחיות עם העלמותו מהעולם ברגע שקיומו פוגע במישהו.

    וכאן אני מגיע לבעיה יסודית שחוזרת על עצמה. מהו העם היהודי, מה המשמעות של רוב יהודי, ולמה בכלל מדינה "יהודית ודמוקרטית" זו סתירה מובנית, כשמדינה "צרפתית ודמוקרטית" לא.
    העם היהודי הוא ככל הנראה העם היחיד שמכיוון שהוא כל-כך עתיק, התרבות המשותפת לו, ולדעתי תרבות משותפת היא זו שמגדירה עם יותר מכל דבר אחר, מחוברת עם דת, שנקראת כמובן הדת היהודית. הייתי מצפה שדווקא בזכות שנות הגלות הארוכות והעובדה שיש יהודים מכל גזע הקיים על פני האדמה המילה גזענות כלל לא תופיע פה. הכותבת מנסה להיצמד למונח אפליה על יסוד אתני/לאומי בצורה מעוררת הערכה, אך המילה גזענות מחליקה לה פנימה מידי פעם. הקשר בין העם לדת הוא קשר שלא ניתן להחליש או לנתק כרגע, גם בגלל הרדיפות שעוברים בני הדת היהודית בלי קשר לעם אליהם הם שייכים ברחבי העולם (כן, כן, איריס, גם בארצות ערב וגם על ידי מוסלמים באירופה), וגם בגלל שכמו שכתב ראובן, לא עשו מספיק כדי להפוך אותו למשהו יותר מופשט בתוך גבולות ישראל. כרגע אני לא רואה ברירה אלא לראותו כעובדה קיימת.
    בחלומי יהיה כאן עם ישראלי, ששיכות אליו תתבטא בדיבור בשפה העברית, בשירות חובה בצה"ל או בשירות לאומי שצריך להרחיב את מידותיו ולהפכו למשהו מרכזי בהרבה ממה שהוא עכשיו, בלימוד במערכת חינוך אחת שתקנה חופש בלימודי דת, אך תאסור על לימוד חומר שנאה אתני או גזעני , ותחייב לימודי אזרחות מקיפים. אני באמת חושב שמערכת כזו, אם תחזיק מעמד 150 או 200 שנה, תביא לכך שיווצר פה עם שאינו שייך לדת, אלא עם ככל העמים שאל האידיאלים המנחים אותם אני רוצה להידמות (מדינות המערב בהכללה).
    המציאות היא שבני העם הישראלי המוסלמים כרגע בוחרים להם ייצוג שטורח לציין תחת כל עץ רענן שהם בכלל רואים עצמם שייכים לעם הפלסטיני, שלהזכיר לכל הכותבים כאן נמצא במצב מלחמה עם מדינת ישראל ופוסל את זכות קיומה. לדעת אותם מנהיגים תפקידו של הממסד הישראלי הוא "לתת תוכן לזהותם הפלסטינית" ולא לחסום את התפתחותה (ציטוט מדויק של אחמד טיבי בראיון לגל"צ). בנצרת אנשיו של עזמי בשארה אספו מהחנויות מקומון בגלל שנטען בו שבשארה, באחד מביקוריו בסוריה, העביר לסורים, רחמנא ליצלן, מסר מכנסת ישראל. המציאות היא שסטטיסטיקות שלא הצלחתי להפריך (של אמנון סופר והקו הציוני) מראות שתוך מספר שנים, הרבה פחות מ-150 או 200 שנה (כנראה מנגנון הדחקה מוצלח עוזר לי לשכוח את המספר המדויק כל פעם), גם אם נצא מגבולות 67 מחר, לא יהיה פה רוב יהודי.
    כל העובדות האלה מעלות בי פחד מוות בסיסי ביותר, הרבה יותר מהרצון ל"צביון יהודי" או כל דבר אחר, שאם אני רוצה מקום לחיות בו בביטחון, להרגיש בו בבית, ולהניח שגם ילדי וגם נכדי יזכו לכך, רוב יהודי הוא הכרח. אני מצטער, אבל אני לא חושב שצריך לבדוק האם רוב שמצהיר על עצמו כפלסטיני יסכים לשמור על צביון יהודי במדינה דו-לאומית. אני חושש שבני העם היהודי שיחליטו להישאר לחיות פה בתנאים האלה לא יזכו להיות בחיים כדי לראות את הכשלון של הניסוי הזה. ובהתחשב בכך שאני מתכוון להישאר פה ויהי מה, אני מעדיף בצער חקיקה דמוגרפית על פני "דמוקרטית" במגילת העצמאות בנושא זה.
    אני חושב שהחקיקה צריכה להיות המינימום ההכרחי, אבל צר לי, המינימום ההכרחי כולל לדעתי הזזה של גבולות המדינה כך שלא יכללו את ואדי ערה והמשולש, בנוסף ליציאה מידית מהשטחים. לכל מי שחושב שזה גזעני/מפלה וכו', אשמח לשמוע מה ההבדל בין זה ובין מה שכולנו מקווים שיקרה במזרח ירושלים: אם הפלסטינים יתנו אזרחות לתושבי האזורים מהם תצא ישראל, אין שום הבדל בכלל. אם, כמו שודאי יקרה, העם הפלסטיני יבחר לא לתת אזרחות לאנשים אלה, למרות שהם מצהירים שהם חלק ממנו, על מנת ליצור לחץ על מדינת ישראל, זה יהיה מעשה גזעני, מפלה ולא אנושי שלהם (לא לתת אזרחות לתושב רק בגלל שהוא גר בגליל), לא שלנו. בנוסף, אני חושב שאין דוגמא נוספת בעולם לקבוצת אנשים שחיה בשטח ששייך לעם אחד, רואה את עצמה שייכת לעם השכן, אך לא מוכנה שהשטח עליו היא חיה יסתפח לשטח המדינה של העם אליו הם רואים עצמם שייכים.
    במצב שיווצר לאחר שינוי הגבולות המדובר ניתן יהיה לנסות לממש את המנגנונים שיהפכו אותנו מעם הקשור בטבורו לדת, לעם ישראל כמו שאני חולם עליו, שבו, כמובן, אזרחי המדינה המוסלמים שיישארו בשטח ישראל חייבים להיות זכאים לכל הזכויות באופן זהה לחלוטין לאזרחים היהודים, וזה כולל איחוד משפחות, זכות שיבה וכל דבר אחר, ובא לישראל גואל.

  14. דרור קמיר

    תושבי ואדי ערה קיבלו אזרחות ישראלית ב-1949. מיום זה ואילך מדינת ישראל באה אליהם בשפע דרישות – ויתור על רכוש (בעיקר זכויות על קרקעות) לטובת המדינה, תשלום מסים למדינת ישראל, ניתוק קשריהם עם ארצות ערב, כולל קרובי משפחה, קבלת מערכת החינוך הממלכתית הישראלית. במשך השנים הם עברו "ישראליזציה" גם אם הם לא יודו בזה. הם אפילו נחשבים "חשודים" במדינות ערב, אף על-פי שהם דוברי ערבית (אולי בגלל שהערבית שלהם מתובלת במילים עבריות). מצבם של ערביי ואדי ערה, וערביי ישראל בכלל, טוב משהיה בעבר, אבל עדיין מדינת ישראל באה אליהם בדרישות יותר מכפי שהיא מוכנה להעניק להם זכויות. ה"הנחה" היחידה שהם זכאים לה היא פטור משירות צבאי. ועל אף כל הבעייתיות של העניין, אין לתושבי ואדי ערה מדינה אחרת. הם כבר ישראלים לא פחות משהם ערבים. צא לוואדי ערה ותתרשם בעצמך. תושבי מזרח ירושלים סופחו למדינת ישראל ב-1967 בלי לקבל אזרחות. מעמדם מוגדר כ"תושבי קבע". המעמד הזה מטיל עליהם לא מעט חובות ומעניק להם לא מעט זכויות, ובכל זאת, הם לא לומדים במערכת החינוך הישראלית, קשריהם עם הגדה המערבית ועם מדינות ערב נותרו כמעט כפי שהיו לפני מלחמת ששת הימים. תהליך הישראליזציה שעבר עליהם הוא חלש בהרבה, וסיור במזרח ירושלים ממחיש זאת היטב. קשה הרבה יותר למצוא שם דוברי עברית, שלא לדבר על בקיאות באורח החיים הישראלי. עזמי בשארה ואחמד טיבי הם אמנם פוליטיקאים ותיקים, אבל קשה לומר שהם מייצגים את הציבור הערבי בישראל. הציבור הערבי הישראלי נואש מהפרלמנט, כיוון שההשפעה שלו בו מועטה, ופנה לתחומים אחרים – בעיקר עמותות הפעילות בתחום המשפט, כמו "עדאלה".