עונשו של כוכב שובר התאגדויות עובדים, סרט על עובדי קבלן, ועל אי שוויון חברתי וכלכלי

יוסי דהאן

 Shapiro  Ian הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ייל בארצות הברית. פרופ` שפירו נחשב לאחד מהסופרסטרים בתחום, ספריו עוסקים בעיקר בתיאוריה פוליטית, הוא כתב את אחד הספרים הביקורתיים נגד תורת הבחירה הרציונאלית ולא מעט ספרים על תיאוריות של דמוקרטיה. שמו של הספר האחרון שהוא כתב ביחד Michael Graetz הוא Death by a Thousand: The Fight Over Taxing Inherited Wealth המתעד את הקמפיין לביטולו של מס העיזבון בארצות הברית בשנת 2001.

על הספר הזה היו שפירו וגרץ אמורים לקבל פרס – Sidney Hillman Award. אולם ביום בו הם היו אמורים לקבל את הפרס צלצל הטלפון בבתיהם של שני המחברים שבו הודיעו להם שועדת הפרס החליטה לחזור בה ולא להעניק להם את הפרס. "הייתי המום" אמר פרופ` שפירו, "הייתי בדרכי למכונית לאסוף את הפרס". השיחה הייתה מנשיא הקרן שמעניקה את הפרס. קרן הילמן היא על שמו של סידני הילמן פעיל למען זכויות עובדים ונשיא איגוד עובדי הטקסטיל באמריקה. הפרס מוענק מידי שנה לעיתונאים, סופרים ודמויות ציבוריות הפועלות למען צדק חברתי.

נשיא הקרן נימק את ביטול ההחלטה להעניק את הפרס לשפירו וגרץ בטענה שלקרן וחבר השופטים הגיעה אינפורמציה שפרופ` שפירו היה פעיל מאד בהתנגדותה של אוניברסיטת ייל לניסיון ההתאגדות של סטודנטים לתארים מתקדמים המועסקים על ידי האוניברסיטה להתאגד כאיגוד מקצועי. "אנחנו לא יכולים להעניק את הפרס לפעילות למי שהיה פעיל בהתנגדות לנסיונות של סטודנטים להתאגד התאגדות מקצועית כעובדים".

מסתבר שלאחר ההכרזה על הפרס לספר קיבלה הקרן עשרות תלונות מסטודנטים על ההחלטה להעניקו לשפירו. חבר השופטים שכלל את עורכת השבועון The Nation  ועורך של המגזין The American Prospect, החליטו לאחר בדיקה לבטל את הענקת הפרס לשפירו וגרץ.

ההשערה שלי שאירוע כזה לא היה מתרחש בארץ, טענת "מה הקשר?" הייתה מנצחת.  "מה הקשר בין הפרס ששפירו מקבל עבור הספר לבין פעילויות אחרות שלו, הרי את הפרס הוא לא קיבל על כך שהוא שבר את התאגדות העובדים", הטענה המופרכת והדי מטומטמת הזו מועלית מידי פעם בישראל כאשר כל מיני נבלים זוכים בפרסים ספרותיים או לאומיים. כאשר הובעה מחאה על הענקת פרס ישראל ליגאל תומרקין – גזען וולגרי, אחת הדמויות הדוחות ביותר בתרבות הישראלית, ההצדקה להענקת הפרס נסמכה על טענת "מה הקשר? הרי הפרס ניתן לו על אמנותו ולא על גזענותו".

צריך להזכיר שהפרס מוענק על תרומה לחברה הישראלית, אני מניח  שהכוונה היא על תרומה לחברה הישראלית כחברה נאורה, צודקת ותרבותית ולא על תרומה להגברת השנאה והגזענות.

איך בדיוק מפרידים בין תרומתם של תומרקין, חפר וחבריהם לקידומה של החברה הישראלית כחברה חשוכה וגזענית לבין תרומתם לתחום הפיסול והפזמונאות ואיזו תרומה מהן מכריעה יותר.

אגב אם נחזור לניסיונותיו של הסגל הזוטר באוניברסיטאות להתארגן בארץ, הרבה מהפרופסורים, הרקטורים ונשיאי האוניברסיטות היו יכולים להצטרף למסדר איאן שפירו לשבירת התארגנויות עובדים.

חברנו שלמה וזאנה, הופך להיות אחד המתעדים החשובים של פגיעה בזכויות בעובדים ומאבקים של עובדים לזכויות בסיסיות וצדק חברתי.

במסגרת התכנית "מבט שני" הוקרנו סרטיו על מאבקם להתאגדות מקצועית של נהגי חברת "מטרודן", סרט על שלילה שרירותית של קצבאות הבטחת הכנסה מעובדות ועובדים בעיקר ביישובים ערביים, סרט על הפגיעה של "תכנית ויסקונסין" במשתתפיה ומחר יוקרן בערוץ הראשון בשעה 21:30 במסגרת "מבט שני" סרטו על הפגיעה בזכויות עובדי קבלן,  וכיצד נכשל הניסיון של חבר הכנסת לשעבר יגאל יאסינוב וארגונים חברתיים להגן על זכויות עובדי הקבלן בחוק.

ספרו של חברנו יהודה שנהב "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות שיצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 2003 יצא בימים אלה בתרגום אנגלי בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד The Arab Jews – A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity.

התכנית לכלכלה וחברה בראשות פרופסור אריה ארנון במכון ון ליר, הוציאה פרסום מעניין אודות אי שוויון חברתי וכלכלי בישראל. האגרת כוללת בין היתר, מחקרים של חברי ועורך האתר איציק ספורטא, סאלם אבו זאיד ודותן לשם על "אי שוויון בחלוקת הכנסת בישראל 1967-2003". "האיגוד המקצועי וגידול אי השוויון הכלכלי בישראל 1970-2003" מאת טלי קריסטל, ינון כהן וגיא מונדלק. "תקציב המדינה ואי שוויון בשנים 2001-2006" מאת לאה אחדות מירי אנדבלד, צבי זוסמן ורפאלה כהן. "השקעה בחינוך ככלי להגברת הניידות החברתית בישראל" מאת מישל סטרבצ`ינסקי. תרגום מאמר מאנגלית לעברית של גו`ן רומר, פילוסוף וכלכלן מאוניברסיטת ייל, "מחשבות על הסיכוי להשיג שוויון הזדמנויות בכלכלת שוק" ותגובות של יוסי יונה ושל משה יוסטמן. מאמר של רמי יוסף ואביה ספיבק "הפנסיה לאן?" מאמר של אריה ארנון ונטליה פרסמן "האבטלה בישראל וצעדי מדיניות אפשריים: הממצאים העיקריים" ו"מערכת המס השלילי: המדיניות הרצויה" מאת עדי ברנדר ומישל סטרבצ`ינסקי.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נתן שקרצ'י

    שהתקיים שנה שעברה במכון ון ליר, ושהחוברת שיוסי מזכיר היא פרי הכנס הזה, קיימת לצפייה במחשב בכתובת-
    http://vanleer.org.il/heb/videoShow.asp?id=246

    אני מאוד רציתי להגיע אבל פספסתי, ולכן זה מצויין שזה הוקלט.
    לחיצה על הלחיץ הימני של העכבר, מאפשרת להגדיל את התצוגה למסך מלא.
    תהנו.

  2. רתם א.

    רק שתי הערות
    1 האם ידעתם שבייל ובהרוורד נשים לא הורשו ללמוד עד 1969? הדבר "הנחמד" הוא שלצד הרוורד נבנה קולג' לנשים, למורות, אלא מה, והיו להן מפגשים מאורגנים עם הגברים שלומדים באוניברסיטה הסמוכה. אמריקה…
    2. לעניין שלילת קצבאות ה"ה ביישובים ערביים, אתה כותב 'שלילה שרירותית'. לצערי, וכמי שמכירה את הנושא, נדמה לי שלא אטעה אם אומר שלילה שרירותית אך שיטתית.

  3. יהונתן אורן

    "תרומה לחברה הישראלית" היא כמובן נושא שנוי במחלוקת. אני, למשל, מאמין שמי שעוסק בקידום השיח "המזרחי" מול "האשכנזי" זורע פירוד ומחלוקות, מערער את בסיסי ההזדהות המשותפים של רוב החברה ומזיק למאבקים של השמאל הישראלי – וזאת גם אם הדבר נעשה בתום לב ובכוונות טהורות.
    אז מה? אתנגד קטגורית להענקת כל פרס או קידום למי שמקדם את השיח המזרחי?
    לא רוצה. בעולם שלי יש מקום גם לאנשים שאני חולק על דעתם באופן מוחלט, והדרך לפיתרון בעיות היא מקסימום ניסיונות לשיג ושיח ולא חרמות או אלימות מסוגים אחרים.

    בעולם שלי לאנשים יש הישגים ממשיים שעליהם אפשר להעניק להם כיבודים, בלי לערב חילוקי-דעות בנושאים אחרים. בעולם שבו "הכול פוליטי" גישה כזאת כנראה לא יכולה להתקיים.

  4. דרור ניסן

    וצביעות אינה צריכה לזכות בפרסים. אדם שהינו יוניוניסט בספריו ושובר התארגניות של עובדים בחייו, חייב בחשבון נפש לעצמו על פשר הפער בין יומרתו והצהרותיו לבין התנהגותו הלכה למעשה. אגב, האקדמיה אצלנו גדושה בחארות שכאלה המדברים גבוהה ועושים נמוכה. לא באליטה משרתת התברכנו, כי אם באסופה של קרייריסטים וולגרים שרק מתי מעט מהם נרתמים ותורמים לחברתם. ככל שאני חושב יותר על דמותה של האינטלגנצייה במדינת ישראל והתקרנפותה, הדיכאון תוקף אותי ואני מזדהה יותר ויותר עם הקריאות להחרמתה. במקום לנצל את הביטחון התעסוקתי, המעמד והיידע, ולשמש אי של שפיות והתנגדות, האוניברסיטאות הפכו לחלק מההשחתה כאן. מה שמעניין את הטווסים הללו הוא באיזה הוצאה יוקרתית בחו"ל ייצא ספרם, לכמה שפות יתורגם והאם המאמר שלהם יכנס ל"ניו-רביו אוף בוקס". מגיע להם בוקס.

  5. יוסי דהאן

    אני מבין שבסולם המוסרי שלך משקל "העוולה" שאתה מכנה "קידום שיח מזרחי" משתווה לעוולת הגזענות – להבעת עמדות המפרטות את נחיתותן האנושית של מזרחים, נשים, חרדים ואולי שכחתי עוד קבוצה זו או אחרת, שתומרקין גאה לטעון לנחיתותן.

    לתומרקין יש חירות ביטוי להביע את עמדותיו, תומרקין הוא מחביביה של התקשורת הישראלית, לא בזה מדובר אלא בהענקת פרס לתרומתו לחברה הישראלית שזה עניין אחר לגמרי. להזכירך שהיצור התיאורטי העמום הזה שאתה מכנה "קידום השיח המזרחי" לא זכה עדיין בפרס ישראל.

    מעניין איך היית מתייחס לתגובתם של ארגונים יהודים ולא יהודים שהיו מוחים על הענקת אות כבוד מנשיא ארצות הברית למנהיג השחור האנטישמי לואיס פרחאן בשם האומה האמריקאית על תרומתו. צריך לציין שחלק מיוזמתיו של לואיס פרחאן אכן העצימו את הקהילה השחורה וקידמו צדק חברתי. משום מה אני משער שלא היית מכנה את הארגונים הללו מרקטיסטים חדשים או אחרים, והטענה אודות פוליטיקה לחוד ומוסר לחוד, שבעייני היא פשיטת רגל מוסרית, הייתה מתאיידת.

  6. פוליצר

    לא לגמרי קשור (ואולי בעצם כן):
    כמה מגיבים לפוסט קודם בנושא של איריס חפץ הביעו עניין בנוסח השאלות של מבחן האזרחות הגרמני. במקרה נתקלתי והנה הוא—

    http://www.signandsight.com/features/675.html

  7. יהונתן אורן

    אני מעריך שלא תרצה להיכנס כאן לויכוח רעיוני, ובכל זאת אני רוצה לציין שאני לא מבין כיצד אפשר לרצות שלא להפריד בין פוליטיקה לבין מוסר ועם זאת להחזיק בעמדה רב-תרבותית (ואת זה, מה לעשות, למדתי דווקא אצלך).
    אני גם לא מבין משפט כמו: "איך בדיוק מפרידים בין תרומתם של תומרקין, חפר וחבריהם לקידומה של החברה הישראלית כחברה חשוכה וגזענית לבין תרומתם לתחום הפיסול והפזמונאות ואיזו תרומה מהן מכריעה יותר". זה בדיוק העניין. אנחנו באמת לא יכולים. אין לנו את נקודת המבט של אלוהים. בגלל זה הפרס לא ניתן לאף אחד על אנושיותו הרבה, אלא על תרומות ספציפיות שלהם לחברה.

    הטענה שלי לא הייתה על פוליטיקה לחוד ומוסר לחוד, אלא על פוליטיקה לחוד וערכים אחרים (אסתטיים, אפיסטמולוגיים וכולי) לחוד. תומרקין הוא לא דוגמא טובה (אין לי מושג מדוע הוא ראוי לפרס ישראל). חיים חפר הוא דוגמא טובה יותר: לאיש יש דעות קדומות וכמה התבטאויות אומללות. אולי בגלל שהוא תוצר של סביבה ותקופה מסוימת, אולי הוא סתם זקן מריר. לא יודע ולא אכפת לי, כי זה לא הופך את המפעל התרבותי שלו לחסר-ערך. פרופ' שפירו מחזיק בדעות שונות משלך, אבל לפי מה שכתבת, את הפרס הוא היה אמור לקבל על ספרו (ולא על דעותיו).

    ההשוואה ללואיס פרחאן אינה במקום. אתה עושה כאן בדיוק מה שאתה מאשים אותי שאני עושה בתחילת תגובתך. חפר ושפירו אינם גזענים שמטיפים לשנאה והרס. משורר זקן עם כמה התבטאויות אומללות, ופרופסור חשוב עם דעות שונות משלך.

  8. שניר

    הטיעון שלך חזק מדי בשביל שתאמץ את המקרה של שפירו. האיש מטיף לעמדה מוסרית מסוימת ופועל נגדה, לכן המקרה שלו לא נכנס להפרדה שבין מוסר לאסתטיקה אלא לבין מוסר לחוסר מוסר.

    בעניין העקרוני אני חושב, בגדול, כמוך. התרבות המודרנית עשתה הכל בשביל להציב את התחום האסתטי כאובייקטיבי ומנותק מפוליטיקה. הדיפרנציאציה הזו של התחומים נפגמה לשמחתנו אבל עדיין קיימת בראשם של רוב האמנים ומבקרי האמנות. לכן, קשה להתעלם מהפרדה שקיימת בפועל, גם אם זה אומר לתת פרס לגזען כמו חיים חפר על שיריו.

    אני חושב שהשאלה מורכבת אבל אפשר להגיע לפשרה מסוימת. לדעתי, בכל מה שקשור לפרסים שהמדינה מעניקה, יש להציב מראש סטנדרטים מוסריים בסיסיים שאדם שאינו מכבד אותם יבין שהוא לא יכול להיות מועמד. בכל זאת, לקבל פרס ממדינה מסמל משהו ואת זה צריכים לדעת קודם כל יושבי הוועדות, עם הנאומים מלאי הפאתוס שלהם על "תרומה לתרבות ותקומת העם היהודי בארצו". בכל מה שקשור לפרסים שגופים חצי-רשמיים או פרטיים נותנים, אני חושב שצריכה להיות להם את הזכות לתת פרס למי שהם רוצים, ולשמור על ההפרדה בין אסתטיקה לפוליטיקה כמו שהם נוהגים כבר 200 שנה.

  9. זאתי

    פרס ישראל הינו פרס שניתן ע"י המדינה, ולכן הוא ינתן רק למי שעמדותיו תואמות את רוח הלאום. פרס ישראל לא ינתן לאמן או מדען מבריק שאינו עונה לערכים שהשלטון מעונין לקדם/לשמר. לכן יש קשר הדוק בין הפוליטיקה לבין ערכים לבין אמנות ומדע במוסד זה.

    הגזענות והשוביניזם של תומרקין הן בלב הערכים שהשלטון הישראלי מעונין לקדם ולשמר, ולכן הוא מועמד מוצלח לפרס ישראל וראוי לקבלו. לעומת זאת, בעיות התעוררו כאשר רצו להעניק את פרס ישראל לישעיהו לייבוביץ' ז"ל, שכן מחשבתו אינה משתייכת לסוג הערכים שהשלטון הישראלי מעונין לקדם.

    במינוח "שלטון ישראלי" הכוונה לקבוצה בת אלפים בודדים, ברובם זכרים, ששולטת על משאבי המדינה החומריים והתרבותיים.

    כאמור, ערכיה של מדינת ישראל, כפי שהם משתקפים במעשיה ומחדליה, הינם ערכי הגזענות, השוביניזם ושנאת האחר. במתן הפרס למי שמקיים את הערכים הללו למופת, כתומרקין, מדינת ישראל למעשה מעבירה מסר למרבית אזרחיה שזהו היחס לו הם ראויים ממנה (למעט השכבה שבשלטון).

    אגב, איזה אמן גדול באמת יקבל פרס ישראל? עצם מתן פרס מהמדינה, ומדינה זו בפרט, היא בעצמה ההוכחה שאינך אמן או איש רוח גדול בדורו (ר' מקרה לייבוביץ' שסירב לקבל את הפרס).

    בנוגע לאמנות ופוליטיקה: אני מקווה שהטענה שיש להפריד ביניהם מתייחסת רק לפוליטיקה. לדעתי, האמנות במיטבה כשהיא מתייחסת לפוליטיקה ולתרבות הקיימות (לדוגמא: ציורי האיכרים ותפוחי האדמה של וינסנט ואן גוך הם פוליטיים בעיני). הטענה שיש להפריד בין הפוליטיקה לאמנות שימשה דווקא את הפוליטיקה כדי להשתלט על האמנות, ולא להפך, והתוצאה, לדוגמא במוזיקה, היא רידוד האמנות לכדי בידור זול, ובאמנות ויזואלית התוצאה הינה שימוש באמנות להפצת רעיונות פוליטיים, דוגמת רעיון הריסוק לרסיסים (דה קונסטרוקציה והאמנות הפוסט- מודרנית).

  10. עידו

    המשטר הנאצי והקומוניסטי.

  11. אני

    פירמידה הפוכה- מסמלת היפוך ערכים ,סמל השרלטנות והבורות ויותר מזה היפוך יוצרות חברתיים,כלכליים ואחרים.היפוך שיוצר אנומליה וחוסר יציבות.
    סמל שלילי לכל הדיעות.
    בתל אביב בכיכר רבין מתנוססת לה פירמידה הפוכה . גרוטאת מתכת חלודה , משובצת בזכוכיות סדוקות ועכורות.(מטריצת חומרים,שגויה ).
    כמה לא מפתיע כשמתברר שדווקא מכה נשים ידוע ובנו של קצין אס.אס – שחרדים יוצאי השטייטל בגליציה ו'אוסט-יודן' למיניהם 'גורמים לו להבין את האנטישמים' – כן , דווקא הוא זה ש"הגה" את הצבת הפירמידה ההפוכה בכיכר העיר.
    ויש גם בונוס קטן , צדק פואטי . כך מסתיים ניסיונו של תומרקין להיחרט בזיכרון ובהיתלות בשואה .ניסיון שמסתיים בפיאסקו קולוסאלי של גזען ושרלטן.אין פה אמנות או כשרון , לא אקספרסיוניזם ולא מינימליזם (סתם פרמפמפם).
    יוסי באשר לחפר , שלוקה באמנזיה סלקטיבית כרונית (זן הפרמפמפרו הנכחד).הוא עדיין מעדיף להאמין לצ'יזבאטים שלו עצמו -ולא לעובדות ,להיסטוריה ולתרבות המגרבית/מזרחית של ילידי הארץ מאות בשנים , ושל העולים בשנות החמישים והשישים. היסטוריה ותרבות שהיוו את היסודות , התוקף והקושאן המוסרי והחוקי של היהודים בארץ (זהה לזו של הפלסטינים).
    http://masoret.hevre.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=786358

  12. מתי שמואלוף

    חברה טובה שלי פגשה את לואיס פאראחן ולטענתה הוא השתנה והוא כבר אינו אנטישמי
    והוא גם מכה על חטא, שהוא היה מקנא בציבור היהודי בארה"ב.
    איני יודע כמובן מה דעותיו של פאראחן היום, אני רק יודע שספייק לי שיתף פעולה עימו
    כשהוא יצר את האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס, והוא כעס על כך שאוסרים את כניסתו
    של פאראחן לבריטניה בטענה שהוא יעורר מהומות. איך בוש, שגנב את הבחירות
    יכול להסתובב חופשי בעולם ואילו פאראחן לא. זו דעתו של ספייק לי, הבמאי השחור
    המצליח בשנות התשעים.