על היל"ה והעצמה קהילתית וחינוכית

אסנת טרבלסי

כשהייתי תלמידת כיתה ו` באשדוד, אובחנתי כילדה מחוננת. להוריי המליצו לשלוח אותי לבית הספר בויאר בירושלים, אבל אמא שלי לא הסכימה: "הילדים שלי גדלים לידי", היא אמרה. המסלול תיכון-צבא-אוניברסיטה נראה טבעי וברור מאליו עבורי. שנים אחר כך התחלתי להבין שמסלול כזה הוא לא כל כך טבעי ולא ממש ברור מאליו לילדה מזרחית מאשדוד בשנים האלו. לא בגלל שהיא לא מסוגלת כפי שנהוג היה לחשוב, אלא בעיקר משום שהיא לא מיועדת לכך.

בחוג לקולנוע, הייתי היחידה מאשדוד, לא רק בשנה שלי, אלא גם בשנים מעלי ומתחתי. עם הזמן הבנתי שאמי הצילה את חיי כשלא הסכימה לשלוח אותי לבויאר, שהיתה פנימייה אליטיסטית, אליה הופנו ילדים נבחרים מעיירות הפיתוח והשכונות שיועדו להיות סוכני תרבות להוריהם וסביבתם כשיחזרו הביתה. הבנה זו התחדדה כשהכרתי את ארגון היל"ה ופעילותו, הנתון הראשון ששמעתי על נושא החינוך והדליק אצלי נורה אדומה שכיוונה אותי לבדוק את הדברים שהיו מובנים מאליהם עבורי שנים רבות היה הנתון שאמר לי סמי שלום שטרית, ממקימי קדמה, שבכל עיירות הפיתוח והשכונות בארץ אין בתי ספר עיוניים. כולם בתי ספר מקיפים. מה רע בכך שאלתי? תחשבי כדי שיהיו בסופו של דבר 50% מהתלמידים במגמה עיונית ו50% במגמות מקצועיות עם 40 שעות בכלכלת בית או במכונאות רכב שמסיימים עם תעודת גמר או חצי בגרות במקרה הטוב, מישהו צריך לכוון לכך. מאז קראתי ספרים ומאמרים רבים בנושא החינוך שפורסמו ע"י שלמה סבירסקי, מרכז אדווה ובאתרים השונים כמו "העוקץ" של יוסי דהאן ואיציק ספורטה ועוד.. כשפנו אלי מכביש 40 לכתוב כתבה על כל נושא שאבחר, בחרתי בחינוך כי שם נראה לי מתחיל הכל וביהודה עמיחי מארגון היל"ה, אותו הכרתי כאיש שטח מדהים, שעובד כבר שנים עם הורים בקהילות המוחלשות השונות בחברה ומכיר את נושא החינוך לעומקו.

"אנחנו פועלים מתוך ההרגשה שאין שוויון הזדמנויות בחינוך, שהמדינה לא באמת מאמינה בילדים, ולא מוכנה להשקיע בהם", מספר עמיחי. "היל"ה זה בעצם רעיון, התאגדות של קהילות. את היל"ה הקימו אנשי רוח, אנשי תיאטרון, פועלים והורים כדי לתת שוויון בחינוך ושוויון ברמת ההשכלה שהמדינה אמורה להעניק לילדיהם. למעשה, ההתאגדות היתה פועל יוצא של מה שקרה במדינה בשנות ה-60 וה-70. הבנו שהכוח האמיתי של הקהילות החזקות והמשכילות יותר, היה במעורבות של ההורים במתרחש בתוך בתי הספר ובתחומי החיים החינוכיים: החל מבחירת תכנית הלימודים והעשרה, דרך חוגים ואפילו בחירת המורים".

אנשי הארגון פיתחו מודל שיזם כניסה של הקהילות המוחלשות לתהליך של מעורבות בחינוך ילדיהם. התהליך מתבצע באמצעות מפגשים, סדנאות, שיחות וקורסים, שנותנים להורים כלים וידע איך לדבר עם המורה בגובה העיניים, מהן זכויותיו כהורה, איך הוא יכול לממשן ועוד.

"בסדנאות שלנו יש שלושה רבדים: קודם כל, ההורים לומדים איך ללקט מידע מצד הגורמים הרשמיים, כלומר המורים והסגל, ומהילדים. לאחר מכן, הם לומדים מה זכויות ההורים והילדים, לפי חוקים, תקדימים משפטיים וכו`. לסיום אנחנו מספרים על ועדים אחרים שפעלו ושינו, כך שההורים יוכלו ללמוד מהם ואף לשתף איתם פעולה".~

היל"ה נולדה מתוך הכישלון המתמשך של ילדי פריפריה בבחינות הבגרות. "ראינו שבשדרות וחצור הגלילית, למשל, אחוזי בעלי תעודות הבגרות היו חד ספרתיים. זיהינו שאותן קהילות מוחלשות בעיירות הפיתוח צריכות מענה. פנינו אליהן דרך ועדי ההורים והורים פעילים, ולמדנו יחד איתם. זה לא שהמצאנו משהו. הרבה דברים שההורים העלו, שאלו ותהו, בדקנו ושאלנו בעצמנו. רובנו גם היינו בוגרי מערכת החינוך הישראלית והכרנו את הבעיות שלה".

למשרד החינוך יש מדיניות שמפלה את הפריפריה?

"קשה לדבר על מדיניות כי היא לפעמים לא מוצהרת ולפעמים אפילו לא כתובה, אבל אפשר לזהותה במעשים ובמחדלים שקורים. מדינת ישראל לא ממש הסדירה את נושא זכויות התלמידים וההורים בחינוך, ובמקומות שהיתה הסדרה, רוב ההורים לא יודעים על כך. אנחנו יודעים למשל שזכותן של המשפחות לבחור את הזרם החינוכי ושיש חוק חינוך חובה, אבל מה רוצה המדינה מהילדים, מה היא מוכנה לעשות בשביל זה, כמה המדינה צריכה להתאמץ, להשקיע ולצפות, מה האחריות של המדינה כלפי הילדים וההורים? את זה אף אחד לא יודע. אני לא מאמין שיש קונספירציה להנציח את הפערים ולהשאיר את הקהילות המוחלשות בעיירות הפיתוח ובשכונות כמדיניות. אבל גם אין מדיניות אחרת. אין מדיניות או אסטרטגיה כוללת, שמדברת על סגירת הפערים ומתן הזדמנות שווה".

בהיל"ה מאמינים שהפיתרון יגיע באמצעות מעורבות ההורים בתהליך. "בארץ, קהילה שלא מבקשת ודורשת, גם לא תקבל. זה לא פשוט להסביר להורים שלפעמים צריך מאבק ציבורי, משפטי, רעיוני, לצאת לתקשורת. זה לא טבעי בעיניהם כיוון שזה נראה מאוד מתריס ונגד הממסד. הם פוחדים שאם הם ידרשו את המגיע להם ויאמרו שהמורה לא מתאימה, יפגעו להם בילד".

נשמע פחד מוצדק.

"בטח שמוצדק, הרי ההורים עצמם נכוו לא מעט מהמערכת. אם אתה נראה כהורה שמתערב יותר מדי, אז המנהלת תדאג לבודד, להשתיק אותך או להציג אותך באור מגוחך ולא מקצועי. המורים והמנהלים הם המקצוענים, הם למדו באוניברסיטה, הם יוצאים לימי עיון, הם מקבלים את השכר ויש להם מערכת תומכת. להורים אין את זה. המעורבות של ההורים נתפסת כאיום על המורים ולכן זה לא פשוט. אבל בעצם כולם מפחדים – המורים, המנהלים וגם ההורים – ולא יודעים איך לשתף פעולה. בהיל"ה התאמצנו מאוד והבאנו מודל שיאפשר לשני הצדדים לחיות ביחד".

איך אפשר לעשות את זה?

"אנחנו מדגישים את מוקדי קבלת ההחלטות המשותפים. למשל, הוועדה הפדגוגית הקיימת בכל מוסד חינוכי. עד היום לא דאגו במשרד החינוך ליידע את ההורים שהם יכולים להיות שותפים מלאים בוועדה. המנהלים, מנהלי המחוזות והרכזים החינוכיים לא הזמינו את ההורים. הם דאגו שההורים יישארו במסגרת שירותי המנהלה: יתנו כספים, ילכו לטיולים, יצבעו גדר, ינקו גינה, יאפו עוגה, דברים כאלה. מבחינתם, ללוות טיול זו מעורבות, ולבחור את היעד לטיול זו מעורבות גבוהה. אך מצד שני, כשההורים שואלים מי מלמד את הילד שלי, האם הוא מוכשר לזה – זו התערבות נוראית ופגיעה בפרטיות של המורה. בניסיונות המעטים שעשינו לבדוק את הדברים האלו, נאלצנו לפנות לבית המשפט כדי לקבל את האינפורמציה הדרושה".

האם יש קשר בין המורה לספרות או ביולוגיה לבין מה שהיא למדה?

יש לא מעט מורים שהתלמידים יודעים יותר מהם, זה משפט קשה מאוד, אך פעמים רבות הוא נכון לצערי. בכל המקצועות הטכנולוגיים למשל, אתה לא יכול להיות רק מורה, להיכנס לכיתה, ללמד ולחשוב שהידע שהיה לך הוא רלוונטי להיום. הקטנים האלה, בהרבה מאוד מקרים, יודעים יותר ממך. היום, כשכל ילד יכול לגלוש ולדעת כל דבר, התפקיד של המורה הוא לא רק לבוא ולהקנות ידע, אלא להדריך את הילדים איך להגיע לידע הזה ולתת להם כלים להתמודד עם העולם. לצערנו יש המון מורים שחוקים במערכת, יש המון שלא רוצים להיות מורים ויש הרבה שלא מאמינים בילדים. אתה מפקיד את הדבר הכי יקר לך בחיים בבית הספר ואתה לא יודע מי המורה, מה התעודה שיש לו, אם יש לו בכלל.. בקהילות הערביות לדוגמא יש תהיה גדולה האם המורים והמורות אכן מוסמכים, כי מסתבר שהיו שם לא מעט תלונות שהגיעו אף לוועדת החינוך של הכנסת. לטענת ההורים המעורבים, למורות בבתי הספר היסודיים היתה במקרה הטוב תעודת בגרות, מה שנראה מספק למפקח האיזורי. נתקלתי במקרה בג`לג`וליה שהמנקה של בית הספר לימדה. 

מה המצב בכפרים הבלתי מוכרים?

גרוע ביותר. לא מזמן הייתי במילואים בצאלים. התאמנו שלושה ימים בחוץ בחולות.ואז  מגיעה אלינו משאית ספארי בדהרה – זו ההסעה של הילדים מהכפרים הבלתי מוכרים. הרכב הפתוח מגיע מתוך עננת אבק ורואים רק את עיגולי העיניים של הילדים. הם נוסעים כך 30 ק"מ לכל כיוון. אתה אומר לא נורא, יש ילדים באוסטרליה שנוסעים 600 ק"מ לבית הספר. אבל מה, אז הנהג מוציא רשימה ומקריא לילדים מי הולך לועדת השמה ומי הולך לחינוך מיוחד. הנהג אומר לילדים: "אתה, אתה ואתה מחר אל תגיעו, אתם הולכים לבי"ס מיוחד".  נתנו לו רשימה והוא, הנהג,  מקריא להם ממנה.

יש מדיניות להביא את הילדים לבתי הספר, לעשות להם תכנית לימודים ראויה ולהקצות להם משאבים. זה הושג לאחר מאבק ארוך, כשהקהילה הבדואית התארגנה ובזכותה נוצרה תכנית החומש, שהיתה בסביבות 250 מיליון ₪ לחמש שנים. בית המשפט החליט שבתי הספר יקבלו מים וחשמל במבנים ראויים.

זה לא קורה עד היום לא?!

יש להם הרבה בעיות במבנים, בתחזוקה ובתשתית. ההתמודדות היומיומית שלהם היא להשיג מורים טובים ומבנים ראויים. הבעיה היא שאין שלטון מקומי שדואג להם והמדינה שאמורה לדאוג להם, מתנערת מאחריותה ומגלגלת את זה לפתחם של ההורים. הכישלונות מהדהדים והבדואים תמיד נועלים מהסוף את רשימת אחוזי הבגרויות.

מה הטענה? שיש להם פחות יכולת?

הפקידות הבכירה מאוד נזהרת בדבריה. הם אומרים למשל,  שאין השקעה בחינוך בכפרים מכיוון שאין להם ערים משלהם.

עבור מורה ערבי, לבוא ללמד בבתי הספר בכפרים הבלתי מוכרים זו גזירה קשה.

המורים ברובם אקדמאים, שההוראה היא האפשרות היחידה שיש להם לפרנסה. רובם היו יכולים להיות מורים טובים מאוד, אך הם עובדים בתנאים בלתי אפשריים. כיתות עמוסות בילדים שברובם לא קיימו את מה שאנחנו מכירים כהתפתחות רגילה ותקינה של ילד שהולך לגן, טרום חובה, חובה ואז כיתה א`. בגני חובה יהודים מקיימים תכנית לימודים לומדים הילדים להכיר אותיות, לומדים חשבון, בכפרים הבלתי מוכרים אין גנים כאלה. הכיתות חמות מאוד בקיץ וקפואות בחורף, לומדים בהן 40-48 ילדים, מרחקי הנסיעה גדולים ולא נוחים. נתוני הפתיחה פשוט לא טובים.

אתם פועלים בכפרים?

עד עכשיו היו לנו קבוצות שם. יש קבוצה שמתארגנת ברהט ואנחנו מסייעים להם בנושא המשפטי.

עמיחי, בן 45, גר במושב כוכב מיכאל, בין קריית גת לאשקלון. הוא פעיל בהיל"ה כמעט מיום היווסדו של הארגון, לפני 15 שנה, אם כי  רק לאחרונה חווה את הקושי על בשרו. "יש לי 2 ילדים, בכיתה ג` ובכיתה א`, שלומדים בבית ספר רגיל, לא פרטי, לא אמנויות ולא כלום", כפי שהוא מתאר זאת. "לפני שנתיים, כשהגדול התחיל ללמוד בבית הספר, נתקלנו בכמה בעיות שלא ייאמנו. למשל, ההורים שכרו סייעות לתת שיעורי עזר לתלמידים. אז ההנהלה לקחה את הסייעות הללו, ונתנה להן ללמד שעות אורך, שהן שעות של מורים. יש פה אבסורד על אבסורד: החינוך לא מספיק טוב, אז ההורים שילמו מכספם לקבל תגבור, ובית הספר השתמש במשאב הזה כדי להחליף מורים מקצועיים. אז התחלנו במאבק, שלחנו מכתבים, קיימנו שיחות, לא השארנו אף אבן. הרבה הורים היו מעורבים במהלך, הרבה אחרים תמכו, והיו גם הרבה שפחדו והיוו אופוזיציה. בית הספר מרגיש מאויים במצבים כאלה, ואז יש מנהלים שעושים מניפולציות, משתמשים בהורים מסוימים להתנגד ליוזמות, גם אם הן חוקיות".

והצלחתם במאבק?

"בהחלט, והיום המצב הרבה יותר טוב. בעקבות המאבק המנהלת התחלפה, וגם חלק מהמורות סיימו את העבודה שלהן, אבל הדבר החשוב הוא שהגענו ליחסים של שיתוף פעולה. בית הספר הבין שההורים הם לא גורם מאיים, אלא כזה שבא לתת תשומות ועזרה למערכת".

מה הביא אותך להיל"ה?

"כשהגעתי לאוניברסיטה הייתי הסטודנט היחיד מאזור אשקלון. בכיתה ישבו נערים ונערות שבאו יחד מבתי הספר שלהם בתל אביב וכשיצאתי למילואים לא היה לי ממי לבקש שיצלם לי חומר. אז חשבתי שאשקלון היא אולי עיר קטנה, אם כי ערים קטנות יותר שלחו יותר סטודנטים מאשר אשקלון. לא התעמקתי בעניין, אבל שמתי לב שחברים טובים שלי, שיכלו לעשות דברים מדהימים, אבל למדו כאן במערכת חינוך קשה ומאוד לא סלחנית, לא הגיעו לאוניברסיטה. נראה לי שגם המדינה לא רצתה אותם באוניברסיטה. כסטודנט הבנתי שיש מאזן בחברה הישראלית והוא מספר הכיסאות שיהיו לקהילה שלך בכנסת או בדירקטוריון או בתאגידים, והכל מתחבר. מכאן הגעתי להיל"ה, שהיה בהתחלה ארגון מאוד לוחמני".

אתה מדבר על אשקלון. מהניסיון שלך בהיל"ה, אתה מזהה הבדל במדיניות משרד החינוך בין הדרום, הצפון והמרכז?

"אני לא אוהב את השאלה, כי היא לפי החלוקה שמשרד החינוך קבע. הוא קבע מחוזות – דרום, מרכז וצפון, אבל כמה יודעים שיש גם את מחוז ההתיישבות העובדת של המושבים והקיבוצים? ויש גם את מחוז ירושלים ומחוז ת"א, אז איך אפשר להשוות עיר בדרום למרכז? מה זה המרכז? ג`לג`וליה? רמת אביב?

"אבל אפשר לומר בבתי ספר בדרום שהיל"ה מגיעה אליהם, אנו רואים שהממשלה מסתירה את כמות המשאבים שהיא מעבירה לחינוך. היא עושה זאת על ידי העברת הכספים לרשויות המקומיות. רוב הרשויות מממנות את גירעונותיהן מכספים המגיעים לחינוך. מטבע הדברים, ככל שהרשות שלך ענייה, כך מגיע פחות כסף לחינוך וילדך מקבל פחות. כשבאים למשרד החינוך ומתלוננים על כשל של הרשות המקומית, משרד החינוך מתנער וטוען שזו לא הבעיה שלו.

"הפקידות הבכירה נהנית מזה שהרשויות המקומיות מושכות אליהן את האש. האחריות מבחינתם לאחוזי הבגרות הנמוכים, לדוגמא, היא של הרשות או של התלמידים ויכולותיהם או של היכולת הכלכלית של ההורים, אך בשום מקרה הם לא רואים עצמם כאחראים לכישלונות. הם רוצים שתחשוב שהצלחות התלמידים במרכז הארץ הם בגלל שההורים משלמים על שיעורי העשרה, חוגי עזר ומורים פרטיים.

"במרכז הארץ הופרט הכל – המורים והמורות שם עובדים עם חוזה, כאשר החברה שמעסיקה אותם, מנוהלת על ידי ההורים עצמם. הסכמי ההתקשרות שם הם כמו בחברה פרטית ולכן אין כמעט מצב שלא תהיה מורה לאנגלית. כשאין מורה לאנגלית בבית ספר בדימונה, מטבע הדברים להורים אין את הכסף לשלם למורה פרטית. ואז יש פתרונות שמתקבלים בטבעיות, כמו מורות חיילות, בנות שירות לאומי וכדומה, ושוב המדינה נסוגה מהאחריות שלה. בקהילות המוחלשות הילדים מקבלים פחות".

מה לגבי מה שקורה עם האתיופים במערכת החינוך? האם גם פה כמו בנושאים אחרים הם "החליפו" את המרוקאים? או את המזרחים בכלל? למשל נושא החינוך המיוחד והריטאלין?

הדוגמא של הריטאלין התחילה דווקא בקיבוצים. הם היו החלוצים בשימוש בריטאלין. לאחר מכן המגמה הזו התפשטה לאזורי הערים. רק כשנודע על תוצאות המחקרים בארה"ב ותופעות הלוואי הופסק השימוש בזה בקיבוצים.

אני מתכוונת יותר לנושא החינוך המיוחד, למשל להגדרה של טעון טיפוח, שדורשת מוצא..

היום הוציאו את עניין המוצא מההגדרה של טעון טיפוח. היום משתמשים בהגדרה של מצב סוציו אקונומי, שבדרום הוא די חופף למוצא. במקום לקרוא לך מזרחי, ניתן לכתוב אדם המתפרנס מיגיע כפיו. אזור מגורים משלים את המשוואה. לדוגמא אוכלוסיות המיעוטים, כפי שהן נקראות בארץ. הם הרי צברים, הם נולדו פה מה יעשו איתם מבחינת מוצא? רוב אוכלוסיית הדרום הם טעוני טיפוח על פי הגדרת משרד החינוך. למגינת לבי, רבים נופלים בפח של אשליית הקופירייטרים של משרד החינוך. היום ההגדרה היא תת משיג, כמו תת אלוף. ההורים לא מבינים שאם היום הילד שלך הוגדר כתת משיג, או אם הגדירו את אחוזי התת משיגים בכיתה או בבית הספר ולכן הוא מקבל X מיליון שקלים, זה לא עושה לך טוב!

זה רק מדביק סטיגמה.

מה ההורים חושבים שאפשר לקבל עם הכסף שמתקבל?

לשפר את מבנה בית הספר, להביא תכניות. הכסף ניתן לגורם הטיפולי שאמור לפתור את הבעיה. ולפעמים זה נגמר בהחלטה מקומית מה צריך להיעשות. זה יכול להיות אבחונים לילדים או הפנייתם למוסדות חינוך מיוחדים.

פרט בעניין האבחונים

יש צורך לבדוק מדוע הילדים מתקשים. משרד החינוך או הרשות המקומית עושים מחקר שיראה את הקיים ואת הליקויים. מבדק כזה עולה הרבה הכסף ואנרגיה, ולכך גם מופנים חלקים גדולים מהתקציבים.בסוד אגיד לך שברוב ה"מחקרים", מגלים שהילדים רגילים לגמרי ולא שם הבעיה.

אחד מהנושאים השנויים ביותר במחלוקת בתחום החינוך בשנים האחרונות, הוא דו"ח ועדת דברת. ביקורת רבה הושמעה על הדו"ח שפורסם בינואר 2005, בין היתר על כך שהוא עלול להביא להתחזקותם של בתי ספר חזקים ולהחלשותם של החלשים, ולא ליצירת שוויון אמיתי.

"אני מתנגד לדו"ח נחרצות, כי זה לא פתרון חינוכי. הוא מתקיים בחלק מבתי הספר, בעיקר בחזקים. היום, במרבית בתי הספר והגנים ההורים לא יודעים למה לצפות ומה יכול לקרות מחר. מדובר במדיניות של הפרטה, למרות שהיא אינה מוצהרת ולכן אינה ברורה להורים. למעשה, המילה הפרטה אינה כתובה באף מסמך או חוזר של משרד החינוך".

מה כן כתוב?

"כתוב שם שההורים ידאגו לאוטונומיה של בית הספר, שבית הספר יגייס לעצמו משאבים, שחברות מסחריות יוכלו לפרסם בו. אנחנו רואים יותר כניסה לכיס של ההורים ומתן כח לתאגידים להיכנס לבתי הספר. אלו שרואים בילדי בית הספר קהל מטרה שיווקי, אמורים לממן פעילות פילנתרופית לילדים. למרבה הצער, פעמים רבות ההורים באים ומבקשים מהם עזרה במימון פעילויות שונות לילדים".

זה קורה בתחומים רבים, מה רע בזה?

"אם אתה חבר דירקטוריון או איש תקשורת, יש לך את הטלפון של מנכ"ל קוקה קולה וקל לך לגייס אותו למען בית הספר. בשבילו זו לא הוצאה נוראית והיא שווה שיווקית. אבל אם אתה גר בדרום, אין לך קשר לגורמים כאלו חזקים. פה יש לך קשר לבעלים של מסגריה או מוסך, וזה מי שאתה יכול לגייס. זה מצב שבו החזק ישרוד והחזק ינצח.

"סיבה שנייה היא אידיאולוגית. לא חייבים לדחוף את הילדים בגיל כה צעיר לכיוון צרכני. זה לגיטימי שחברות מסחריות ירצו להגדיל את קהל הצרכנים ולמקסם רווחים, אבל מערכת החינוך אינה מערכת צרכנית ואסור להשתמש באותם כלים כדי להכתיב מה יקרה בבית הספר".

אז מה הבעיה

הבעיה שאין מורה טובה, שאוהבת את הילדים, שמאמינה בהם. בהיל"ה,אנחנו דוחפים  לחיזוק מקצוע ההוראה, שיהיה מתוגמל ומכובד. שלהיות מורה זו תהיה גאווה ושליחות ולא מקצוע של ברירת מחדל. בכל מדינה שרוצה לשפר את רמת ההוראה, משפרים את מעמד המורה, מתגמלים אותו, מעדכנים את הלימוד באוניברסיטה. בעניין האחרון היו לנו מאבקים לא פשוטים באוניברסיטאות ובסמינרים – לשנות עובדות ומושגים, דעות קדומות ותיאוריות שונות ומשונות שפגעו בציבור שלנו. הצלחנו לחולל שינוי. הבינו שמורה טובה היא כלי ראשוני להתמודד.

הפעילות של היל"ה ביישוב או בית ספר מסויימים, מתחילה מפנייה של הורים לארגון. הארגון דורש קבוצה של לפחות 15 הורים מחוייבים, "שלא רק באים ללמוד תיאוריה, אלא באים, שומעים ומתכננים להשתמש בדפוסי הפעולה האלה. בשביל התחלה של כל תהליך חברתי, דרושה מסה קריטית", לדברי עמיחי.

פעילי הארגון נפגשים עם ההורים, מנסים להבין את הבעיות הקיימות, מקנים להורים יכולות וטכניקות, מייעצים להם על המשך הפעילות ומלווים אותם. "לשלוח פסקי דין לאנשים ולהגיד להם לפעול, זה לא עובד. אנחנו שואפים להגיע לכל יישוב, ללמוד את המפה הפוליטית, איפה בתי הספר, מי מלמד בהם, מאיפה באים הילדים לבתי הספר. אם יש ציבור גדול של הורים שרואים עצמם נפגעים ורוצים לפעול, אנחנו מסייעים להם להחליט מה כיוון הפעולה הנכון – פונים לבית משפט, הולכים לתקשורת וכו`. הם מגדירים את מטרת המאבק, מחליטים איך לרכז את המאמץ, מול מי לפעול, ואנחנו מייעצים".

מי מגיע להיל"ה?

"עולים חדשים, מזרחים, ערבים, בני הכפרים, בדואים, אקדמאים, סטודנטים, אנשי רוח, סופרים… זה לא נגמר. ולמה? כי הבעיות של כולם הן אותן בעיות. מתחילת הפעילות בהיל"ה אין הפרדה בפעילות בין יהודים וערבים, למעט זה שהכנו חומרי קריאה גם בערבית. ככל שהתקדמנו בפענוח הצופן של `איך משרד החינוך מתייחס אלינו` הבנו שהבעיות הן זהות לחלוטין. התנשאות, גזענות, רמת ציפיות נמוכה, אנשים שלא מאמינים ולא מכבדים את המקצוע שלהם. אין הבדל בין אימא אתיופית בקריית מלאכי שצריכה אבחון ובין אימא משדרות שבדיוק הפנו את בנה לחינוך מיוחד או שלא אפשרו לבת שלה להבחן לבחינות הבגרות בגלל בעיית משמעת. את אימא שלי כמו את האישה הבדואית בערוער ואת הנשים בשדרות, הפקידות הבכירה ומעצבי המדיניות לא רואים ממטר".

כל כך הרבה ועדות ותוכניות התעסקו בחינוך המידרדר. אתה באמת עוד מאמין שיש סיכוי לשינוי?

"כדי לשנות באמת, לא ניתן לקצר תהליכים. ככה אנחנו מאמינים בהיל"ה. יש להתחיל מהפעילות בכיתה, מהמורה, עם הציבור עצמו ועם מנהלת בית הספר. צריך לשפר את מעמדו של המורה, וצריך לתת אחריות לקהילה. הניסיון שלנו מראה שהמעורבות של הקהילה היא לב ליבו של העניין. היל"ה נותנת להורים אפשרות להתארגן, ללמוד, לעשות פעילות אזרחית לטובת הילדים שלהם. לא מספיק מבינים את זה, אבל זו זכות אזרחית בסיסית".

מה האפשרויות העומדות בפניהם בדרום?

פעם הקיבוצים לא קיבלו ילדים מהאזור. היום אנשים רבים לא יודעים שזה היה כך .

מזרחים התקבלו לבתי הספר בקיבוצים רק כשהם הפכו למרכזי רווח. הילדים הטובים הוצאו מבתי הספר ונשלחו לבתי ספר כמו בויאר או בן שמן בזמני. לפני כמה שנים נגשו אנשים ביניהם חברים טובים שלי לשר החינוך וביקשו לא להוציא את הילדים הטובים החוצה. זה הוביל לתקנה שהוצאת ילד מחוץ לתחום ישובו טעונה אישור של מנהל מחלקת החינוך.

מצד שני כל פרנסי הישוב מוציאים את ילדיהם לחינוך בחוץ. הדואליות הזו קיימת כל הזמן.

אבל רוב האוכלוסייה בדרום מתמודדת עם אותן בעיות זאת אומרת גם אם אתה לומד בבית ספר של הקיבוצים,

וראשי הערים, העסקנים הפוליטיים, מה אחריותם?

פוליטיקאים יודעים להשקיע בכיכרות. את זה רואים מיד. השקעה בחינוך היא לטווח ארוך. לפעמים רואים את התוצאה רק אחרי 20 שנה. כראש עיר אתה רוצה להראות הישגים קרובים ומהירים והתוצאות בחינוך הן ארוכות טווח. אבל אסור לנו לחשוב שהפתרון נמצא אצל הפוליטיקאים. מצד שני אי אפשר גם לחשוב שהעניין הוא רק להאמין ביכולת של הילדים. למה פוחדים להגיד לילדים שהם מסוגלים? חשבת על זה? כשאתה בא ואתה אומר זאת למישהו אתה בעצם מודה ש50 שנה היית לא בסדר. ברגע שתגיד בוא נשב על תכנית ונמצא פתרון אתה בעצם מודה שהיתה בעיה במשך 50 שנה.

יש דרך לפתרון?

ברמה ההצהרתית אני רוצה שהמדינה תתייחס לכולם אותו דבר. ברגע שאני מקבל את השונות שבגללה אני זכאי ליחס אחר  אני לא רוצה. מבחינתי הפתרון צריך להיות אותו פתרון לכולם. שוויון בחינוך.

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון כביש 40 היוצא לאור במצפה רמון.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. ענת קוזי

    במשך שנים ארוכות ההורים היו מודרים במכוון ממערכת החינוך. מדיניות כור ההיתוך היניחה כי הדור הצעיר הוא העתיד- ההורים עבר לא רצוי והצבר הצעיר יחונך על ידי המדינה בערכים אחרים מבית ההורים(אם היו ארופאים -אז המודל הגלותי שלהם לא היה רצוי ושלא לדבר על הלבאנט כתרבות נחותה בעיני המערכת…
    כך מודרו והיו פרסונה נון גראטה בבתי הספר.
    גם החוקים והתקנות היו ועדיין מפוזרים סמויים ולא נגישים. צריך להילחם כדי לקבל מידע אמין!
    כמובן שההורים חייבים ולא רק צריכים להיות מעורבים ברמה גבוהה מאוד- הילד קודם כל שלהם! בזמנו פירסמתי עשרת דיברות להורה ששלוח את ילדו למוסדות.אשלח את זה שוב ברשת, אין ברירה אחרת- בתי הספר הם שדה קרב ומיצוב ילדינו שם לא מקרי. צריך יד מכוונת של הורים וכל הזמן לעמוד על המשמר!.
    הכותבת הייתה מנהלת מדור ארצי של זכויות הורים במערכת החינוך מטעם החברה למתנסים.

  2. זיוה

    בעיניין הרטאלין, לא כל מי שחשקה נפשו בכדור זעיר זה ,מקבל אותו .
    יש לעבור אבחונים שעולים המון כסף ,יועצים ,פסיכולוגים וכמובן את הסכמת ההורים.
    ואין קשר אם הילד טעון טיפוח,מזרחי או במצב סוציו אקונומי נמוך.
    ביתי בת ה-17 לא נימנת עם אף אחת מההגדרות הללו ומקבלת ריטאלין במינון נמוך וזה עושה לה ממש פלאים.
    היא אינה חייבת לקחת את הכדור, יש לה אפשרות בחירה. מתי שבא לה או כשיש לה מבחן גדול,
    בזמנים אלה של בחינות בגרות היא לוקחת כדור על מנת לתפוס ריכוז גבוהה, והציונים בהתאם.
    עשינו ניסיון ללא ריטאלין והילדה ממש התפרקה , לא על כל ילד זה עובד אותו דבר. אצל ביתי זה ממש הצליח ואצל מישהו אחר זה יכול לעשות שמות והילד עלול להתמכר לזה.
    זה כמו לקחת אנטיביוטיקה . לאחד היא מתאימה ולשני זה כמו רעל בגופו.
    ודרך אגב יש לי חברים שעשו את הדוקטורט שלהם ונעזרו בסיגריה לא קונבנציונלית ,זה יותר טוב?
    והתימנים לועסים גאת על מנת לתפוס ריכוז.
    כל אחד והחיזוק שלו…

  3. איריס

    תודה על הכתבה ועל המאמץ. לא הבנתי למה הכוונה באמירה שענין המוצא הוצא מההגדרה לחינוך מיוחד. מזה משתמע שהמוצא היה אחד הקריטריונים להפניה לחינוך מיוחד? או שפיספסתי משהו?
    שאלה נוספת: מי מממן את ארגון היל"ה?
    תודה

  4. חגי אביאל

    האזכור של הקיבוצים הוא נכון. יש קשר עובדתי ברור בין הגידול במספר חברות הקיבוץ שחזרו לעבוד בו לאחר שלמדו "חינוך מיוחד" (וכיוצא בזה) לגידול במספר הילדים שאובחנו בהגדרה פסיכיאטרית וסוממו בהתאם.

  5. שירה אוחיון

    אכן ההגדרה של טעוני טיפוח היתה הגדרת תלוית מוצא. לקח לי שנים להבין שגם אני בעצם נכללתי בהגדרה זו בלי שום קשר לכישורי ויכולותי. כל התיאוריה שעליה נשענת ההגדרה מבוססת על המוצא ולא רק למצב סוציו אקונומי.
    (פרנקשטיין ותיאוריית האינטיליגנציה החבולה) בדיוק לשם כך הוקמו גופים כמו היל"ה וקדמה.
    לאסנת יישר כוח על הכתבה.

  6. שירה אוחיון

    בזמנו כשעבדתי בקדמה התנגדתי נחרצות למתן ריטלין. גם היום אני חושבת שהשימוש בו מוגזם והוא נועד בעיקר לספק למורים פתרונות קלים ומהירים במקום להתמודד עם בעיית ה-ADD וה-ADHD בצורה פדגוגית רצינית. מצד שני ראיתי בחיי תלמידים שהריטלין ממש גרם להם לשיפור בלימודים ובעקבות זאת לעליה בדימוי העצמי ולפריחה חברתית.
    לעומת זאת יש תלמידים שהריטלין הופך אותם לצמחים ישנים וחוץ משקט תעשייתי למורים, הריטלין לא ממש מועיל לאותם תלמידים, להיפך הוא מנתק אותם לגמרי מהלימודים. יש גם תופעיות לוואי (החמרת הטיקים, השמנה ועוד). כמו שאמרת זו שאלה של מינון והתאמה. יש גם טיפולים ביהוויוריסטים לבעיות קשב וריכוז ואני גם השתמשתי בפתרונות פדגוגיים יצירתיים. מי אמר שחייבים לשבת בכיתה 60 דקות כדי ללמוד?

  7. דפנה

    תסתכלו פעם על ההגדרה של הפרעת קשב בתנ"כ של הפסיכולוגים. ב- DSM. היא כזאת רחבה. כל אחד נכנס בהגדרה הזו. למעשה לפי ההגדרה הזו כולנו בעלי הפרעות מסוג זה וצריכים תרופות. במקום לטפל בתהליכים שמחלישים תלמידים מזרחיים ובעיות מבניות של המערכת פשוט ממציאים מחלות חדשות ועושים כסף מתרופות אבחונים ומיונים. לכל הסוכנים שמעורבים בתהליכי התיוג האלו אין ראיה קולקטיבית ברמה הכי בסיסית. הם ממיינים את התלמידים ומסתכלים עליהם רק ברמת התלמיד הבודד ומתעלמים מכך שרוב המאובחנים הם מזרחיים מהפריפריה או ילדים להורים ממעמד בנוני-גבוה. אפילו לא מבט דמוגרפי ברמה הכי בסיסית. פשוט המציאו הגדרה ומחלה שהיא תוצאה של תהליכים חברתיים ברמת המקרו.

  8. זיוה

    ברוך מחיה המתים….
    בקשר לרטלין – הראתי לך הוכחה חיה אמיתית ,למרות, כל הוויכוחים וחילוקי הדיעות ביננו בעיניין זה.
    שירה יקירה ,תארי לעצמך שאני הייתי מחליטה באופן עקרוני לשכנע את ביתי לא לקחת את הכדור המדובר ולתת למורים
    להכנס בה כמו שעשו עד עכשיו…
    אני מניחה שביתי הייתה מחוץ לכותלי ביה"ס ולשמחתי ובעיקר לשימחתה ביתי עושה בימים אלו בגרויות של 5 יחידות לימוד.
    וראויה להערכה הכל בגלל כדור קטן הכל בגלל כדור.