אילו סלימאן בנעיסא היה בן דורו של הנביא מוחמד

יוסף אלגזי

אקדים בהערה: במציאות העגומה שלנו, בישראל ובעולם,  שליטתה הכמעט מוחלטת של הגישה המניכיאיסטית, גם בראשית המאה ה-21, היא אסון מאחר והיא מגבילה את הראייה של האנשים, ומכאן, שהיא משבשת את שיקול דעתם. בימינו, גישה מניכיאיסטית זו באה לידי ביטוי מובהק ב"מסע הצלב המודרני" בו מתעמתים "אסלאם ומוסלמים", מצד אחד, "מערב וכופרים", מצד שני. בעימות הזה, הפנאטים הקיצוניים משני הצדדים, שולטים בכיפה והם עושים כל מה שביכולתם  כדי למנוע מהאחרים לראות, להבחין ולהקשיב לקולותיהם של מי ששוחים נגד הזרם במחנה היריב. הגישה המניכיאיסטית שולטת גם באמצעי התקשורת בישראל. אני קובע זאת גם מתוך נסיוני האישי. זו הסיבה למשל שאת הכתבה המתפרסמת בהמשך לא התפרסמה בעתון מכובד אלא מתפרסמת באתר אינטרנט צנוע, אך אמיץ, כמו "העוקץ". 

            "בטוחני שקיימות אלפי דרכים לחיות כמוסלמי.  לצערי, במציאות של ימינו,  ניכרות רק שתיים: אחת, אסלאם שמתבטא ומשתמש במיגוון אמצעים של אלימות, ושנייה, אסלאם שמחריש וששתיקתו מסתכמת ביותר מאשר היעדר מילים.

            "מצידי, אילו הייתי בן דורו של הנביא מוחמד והייתי שומע אותו אומר: `הפכו את ילדיכם לפצצות למען תהילת אלוהים`, לא הייתי מקבל את דת האסלאם.

             "באומרי זאת ייתכן שאינני יותר מוסלמי. ברם, מה זה חשוב!".

            משפטים אלו שכתב הסופר האלז`יראי, סלימאן בנעיסא, במבוא לספרו בצרפתית, הלילה האחרון של מקולל (1), עוררו בזמנו, לפני כארבע שנים, זעזוע והדים נרחבים מעבר לגבולות צרפת, ארץ גלותו, ואלז`יריה, מולדתו.  הספר נכתב תחת השפעת מיתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 בארצות-הברית. גיבור הספר הוא צעיר אמריקאי ממוצא ערבי שנשאב לתוך פעילות טרוריסטית, אך בדקה הלפני אחרונה ניצל.  אשתקד יצא הספר  לאור, הפעם באנגלית, תחת הכותרת, הלילה האחרון של נפש מקוללת (2).

זו איננה הפעם הראשונה שבנעיסא עוסק בטרור שמפעילות קבוצות של קנאים מוסלמים. ביצירתו הספרותית והאמנותית, הוא מבטא זרם של אינטלקטואלים מוסלמים שאיננו מוכר לרבים במה שקרוי "העולם המערבי הנאור". לצד התנגדותם הנחרצת לפנטיות של פונדמנטליסטים מוסלמים ולטרור, המעוותים לדעתם את דת האסלאם ואת ערכיה, אינטלקטואלים אלה  מבטאים את דאגתם ואת חרדתם מהתוצאות הרות האסון לתרבות האנושית בשל מסע הצלב הכוללני ובלא כל הבחנה המתנהל בעשור האחרון במערב נגד האסלאם ומאמיניו.  בבקשם לגשר על התהום הנפערת, חלקם גם פונה לשותפיהם לאמונה, למוסלמים, בקריאה לא להחריש ולנקוט עמדה.

           

            בנעיסא, יליד העיר גלמה במזרח אלז`יריה, הוא סופר, במאי ושחקן תיאטרון. בעל השכלה דו-לשונית, ערבית וצרפתית, שנים ניהל בארצו את התיאטרון האזורי בענאבה. בהמשך עמד בראש המחלקה לתיאטרון במשרד ההסברה והתרבות הממלכתי. בשנת 1979 הקים את להקת התיאטרון העצמאי הראשונה באלז`יריה. אחרי למעלה מעשרים שנות פעילות תיאטרונית אינטנסיבית, ובעקבות איומים להתנקש בחייו, בפברואר 1993, בעצת בני משפחתו וידידיו, נאלץ להימלט מארצו ולחיות כגולה מאונס בצרפת.

אחרי תקופת התאקלמות קצרה בצרפת, חזר בנעיסא לעסוק בתיאטרון. הוא כתב מחזות בצרפתית, ביים אותם ואף שיחק בהם. מחזותיו עסקו בבעיות של אלז`יריה המודרנית למחרת שיחרורה מעול הכיבוש הקולוניאלי הצרפתי, בביקורת המשטר החד-מפלגתי שהנהיג  ה-פל"ן (חזית השחרור הלאומית) בעקבות השגת העצמאות, ובמאבק העקוב מדם ושטרם בא אל קיצו בין הנהגת השלטון באלז`יריה והצבא לבין קבוצות פונדמנטליסטיות אסלאמיות. קורבן מאבק הדמים הזה הוא העם האלז`ירי. דרמטורג וסופר פורה, במחזותיו ובנובלות שלו, בנעיסא אינו חוסך את שבטו מהמשטר הרודני והמושחת שהנהיג הפל"ן באלז`יריה למחרת השגת עצמאותה, ובמקביל הוא תוקף בחריפות רבה את האידיאולוגיה שמפיצות קבוצות קנאים  מוסלמים ואת פעילותם הטרוריסטית. המציאות הטראגית מתוארת בסרקזם צולף ולעתים כמעט אבסורדי.

בנעיסא ביקר פעמים אחדות בישראל ונפגש כאן עם חוגי אינטליגנציה יהודית וערבית. בעקבות ביקוריו כאן, ובשיתוף פעולה עם הסופר הירושלמי יליד אלז`יריה, אנדרי שוראקי, הוא פירסם  את המחזה, העתיד הנשכח (3). המחזה עוסק בשתי משפחות בשטחים הכבושים, האחת, ערבית-נוצרית, והשנייה, יהודית. בעוד אנטואן-נאצר, הבן של המשפחה הערבית-נוצרית, עושה כל אשר ביכולתו כדי להתגייס לצה"ל, יוסף, בנה של המשפחה היהודית, מסרב להתגייס לצבא הכיבוש. העמדות הסותרות מעוררות בכל אחת משתי המשפחות מתחים וניגודים שלדעת המחבר משקפים את הבעיות הסבוכות של החברה הישראלית.

גיבורו של הספר הלילה האחרון של נפש מקוללת הוא ראוף, צעיר אמריקאי בן 30 ממוצא לבנוני העוסק במחקר מחשבים. במהלך עבודתו, הוא מתחבר   לעת`מאן, עמית למקצוע ממוצא פלסטיני, המפגיש אותו עם נסיך עתיר נכסים כווייתי בשם ג`מאל. על רקע ההיכרות המשולשת נלכד ראוף ברשתם של שני חבריו החדשים המתגלים כפעילים בארגון מחתרת מוסלמי פונדמנטליסטי המטיף לחזרה בתשובה ומכשיר את אנשיו לפעילות טרוריסטית. השניים מתנדבים להציל את נשמתו של ראוף מהבלי העולם של מטה ומכינים אותו לפעולה שתגאל את נשמתו התועה ותבטיח לה את מקומה בגן העדן.

מכאן ואילך, הולכת ומתפתחת עלילת הרפתקאותיו של ראוף עד למיצוייה הפטאלי, כמעט. שעה שהוא סר למרותם, ראוף נוטש את ג`ני, אשתו הנוצריה, את ידידיו הקרובים, את אמו, את כלבו הנאמן, וכן את בילויו. הוא מתנתק מהעולם הסובב אותו כדי להתמסר לחלוטין להכשרתו הארוכה לקראת "הפעולה", הכינוי שניתן לפיגוע טרור. בראשית חניכותו, ראוף מאמין באמיתות חזרתו בתשובה. קריאתו החוזרת בקוראן בהדרכת מורי- דרכו החדשים מצטיירת בעיני רוחו, "כרוח רעננה המשיבה לו ריחות-בושם שאבדו וניחוחות שנשכחו". הכרעתו של ראוף למות מות-קדושים מקורה, כך ברומאן, גם ברצונו הכפול: לנקום את מות אביו שנהרג בתאונת עבודה אצל מעבידיו האמריקאיים ולכפר  על חטאיו של אביו ולהבטיח לו מקום לצידו בגן העדן המובטח.

בתקופת חניכותו לקראת ייעודו הפטאלי כמפגע-מתאבד, שאלות נוקבות מטרידות את ראוף. הוא אינו מוטרד מהמוות הצפוי לו כמפגע-מתאבד, אלא מהשאלה, "האם ביצוע פשע כלפי עצמך במטרה להרוג אנשים אחרים, היא  צורת המוות שאלוהים מסכים לה כדי להאדיר את תהילתו?" בסופו של דבר, המוצא מהדילמות הדתיות והמוסריות בהן מתחבט ראוף אינו מוכרע על ידו, אלא על-ידי המשטרה שעוצרת אותו טרם שהוא מבצע את זממו.

אף שהלילה האחרון של נפש מקוללת מוגדר רומאן, מורגשת בהחלט מיומנתו של המחבר בכתיבה מחזאית. הספר מורכב מדיאלוגים הכוללים ציטוטים נרחבים מהקוראן ומהגיגי הנביא מוחמד. העלילה מתקדמת בקצב עולה. וזו מגיעה לשיאה במכתב המרגש שכותבת אמו של ראוף לבנה בסוף הספר. האם, מוסלמית אדוקה, מדגישה שעוד בילדותה היא חונכה על ברכי שני ערכים: החיים והאמונה. "החיים, מאחר `שאלוהים הוא זה שמעניק אותם והוא היחיד הרשאי ליטול אותם`", וכן "האמונה, ש`רק בזכותה אלוהים יכיר בנו`".

באמצעות מכתבה של האם, המחבר, נזכיר אינטלקטואל מוסלמי,   מביע ביקורת נוקבת כלפי הזרם האסלאמי הפונדמנטליסטי. בין הייתר האמא מטיחה:  "האסלאם שיחרר את האשה, אך מוסלמים דיכאו אותה. האסלאם באמצעות השורא (עקרון  ההתייעצות עם נציגי העם – י"א) כונן מנגנון התייעצות טוב יותר מהדמוקרטיה. אך דווקא מנהיגינו שהכריזו על האסלאם כעל דת המדינה, מדכאים את העם. (…) במלים אחרות, האסלאם הוא מושלם, אך דווקא מוסלמים הם שפגומים".

לדעת אחד המבקרים של הלילה האחרון של נפש מקוללת, הרטוריקה וביקורת האסלאם הפונדמנטליסטי שבנעיסא שם בפי גיבוריו, הם ביטוי לתחושת הנבגדות שהוא חש נוכח התהום הפעורה בין המסר של אמונתו לפרקטיקה בה נוקטים הקנאים. כאן טמון  אולי ההסבר לבקשת התחינה של בנעיסא במבוא לספרו הלילה האחרון של נפש מקוללת: "בתור מוסלמי, אני מבקש סליחה מכל המשפחות קורבנות הקיצוניות דתית ברחבי תבל ולא משנה מהי אמונתם הדתית".

 מלה אחרונה על הרומאן האחרון של בנעיסא, קולות הזעם של הדממה (4), בו הוא מבטא מוטיב חוזר ביצירתו,  את ייסורי הגולה (ל` סגולה) שאינו מוצא בניכר, הרחק ממכורתו,  מרגוע לנפשו. עלילת הרומאן מגוללת את סיפורם הטראגי של שני אחים סיאמיים, חסאן וחוסיין, שבגרו ובליבם תחושת מועקה לאחר שהופרדו זה מזה ונקרעו אחד מרעהו. בעקבות רעידת אדמה, נעלם חסאן  תחת עיי המפולת של אחד המסגדים. חוסיין הפגוע עוקר מאלז`יריה לטובת חיים חדשים בצרפת. אך כאן רק גוברים תיסכוליו ובדידותו, והוא חש כמי שאבדה לו זהותו. בסופו של דבר הוא מגיע למסקנה, כי יציאתו לגלות היתה צעד בלתי נכון ושהוא נדון לצפות ליום בו יסתיים מסעו.

עד כאן השתדלתי להציג, בקצרה, את דעתו של בנעיסא בלבד.  השנה מלאו שלוש-עשרה שנה לגלות שנכפתה עליו. בפגישתנו האחרונה בנובמבר האחרון באירופה הוא גילה,  שבשנתיים האחרונות הוא ביקר מספר פעמים באלז`יריה שם פגש בני משפחה וחברים, אך עדיין הוא אינו חש שנסתיימה גלותו מאונס.

(1) Slimane Benaïssa, La dernière nuit d’un damné, Plon, 280 pages, 18 Euros.

(2) Slimane Benaïssa, The Last Night of A Damned Soul, Grove Press, 251 pages,  24 $.

(3) Slimane Benaïssa, (avec la complicité de André Chouraqui), L’avenir oublié, Editions Lansman, 47 pages, 7,5 Euros.

(4) Slimane Benaïssa, Les colères du silence, Plon, 210 pages, 17 Euros. 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יואל קורנבלום

    אני מניח שבכתיבתך אתה מנסה לאמר לנו שלא כל המוסלמים דומים ויש כאילו אמיצים שאינם מסכימים עם הרוב בעניין הטרור. זה בהחלט מקובל אבל חשוב הרבה יותר לעניין מה שחושב ומה שעושה הרוב המוסלמי. לכל שלטון דיטקטאטורי, או שילטון אחר לצורך העניין, תמיד היו ויהיו קבוצות קטנות שאינן מסכימות עם השילטון אבל קולם ומעשיהם המבורכים בטלים בשישים לעומת קולם של השולטים. דומאות אפשר להביא מגולי גרמניה הנאצית, גולי רוסיה הסטאליניסטית, גולי סין ועוד אחרים. טוב שהם מרימים את קולם בעניין וגם טוב שהם מנסים לשכנע אבל מה שקובע בעיקר זאת הפוליטיקה הבין לאומית. בעיקרון הבעיה העיקרית של המוסלמים היא שהם שבויים של משטרים טוטאליטריים המנצלים את הדת וכל מה שאפשר כדי לקדם את עצמם על חשבון הציבור המוסלמי. עד כמה שזכור לי גם הנוצרים היו כאלה עד אולי לפני 500 שנים. גם כאן נראה לי שהמוסלמים יצטרכו להתפכח בעצמם.

  2. דרור ניסן

    בכל הדתות והאמונות מונחים יסודות לחיים של מתינות, פייסנות ופרגמטיות. ראויי לחקור כיצד זה הדת מביאה לידי מימוש, פעם אחר פעם, דווקא את הפוטנציאל הקנאי והטוטליטרי שבה. מדוע הרדיקליות והקלרקליות האלימות, מושלות בכיפה. הרי לא צריך להרחיק לאיסלם כדי להבחין בתופעה, אפשר להשאר בזירה היהודית.
    הזרם הכי פשרני בציונות היה ביסודו דתי ("ברית שלום"). האם זה מקרה שהוא גם היה הכי קטן? הגילגול הפוליטי שלהם בדמות "נתיבות שלום", "עוז ושלום" ו"מימד", לא חילץ אותם מהאיזוטרייה. הם נותרו בטלים בשישים.
    אולי מתינות פירושה במידה רבה הוא ספקנות, וספק אם זו מתיישבת עם אמונה.
    במבחן הזמן האנושות לא יוצאת נשכרת מאלוהיה. בדברי ימיה רשומים הרבה יותר תועבות שנעשו בשם האלוהים מאשר מעשים נאצלים. האדם לא צריך את אלוהים כדי לצלול לתהומות ולעשות דברים רעים, אבל יש וזה עוזר. שאלוהים ישמור (אותנו מפני מאמיניו).

  3. איציק ניסני

    כמו קודמי יואל אני מסיק את אותה המסקנה שמבחן התוצאה הוא שקובע והאיסלם לא התבגר.
    אבל היתה לך הזדמנות להציג את הגלובליזציה כדת מסוכנת שהוציא מהאיסלם את כל הרוע בגלל חוסר בגרותו
    ולא הצלחת

  4. דרור קמיר

    היא שסלימאן בנעיסא פרסם את ספרו בצרפתית ובתרגום לאנגלית. מדוע לא חובר הספר בערבית, או לפחות תורגם לערבית? האם לא נמצא בית דפוס בכל העולם שיסכים להדפיס ספר כזה בערבית? ואולי אימת בעלי הדפוס והמוציאים לאור מגורלם של סלמאן רושדי, עיתונאית "This Day" הניגרית (לא מצאתי את שמה), הבימאי ההולנדי ואן גוך, והקריקטוריסטים הדניים מונעת מהם לפרסם ספר כזה בערבית?

    קולות כמו אלה של בנעיסא, כשהם מתפרסמים בצרפתית, נתפסים כחלק מהביקורת המערבית על האיסלאם, ולא כביקורת מוסלמית אותנטית. אלג'יראי שכותב בצרפתית נתפס באירופה ובעולם הערבי כמי ש"המיר את דתו" ממוסלמיות ערבית לנצרות אירופית, ולכן ההתייחסות לדבריו היא לא כמוסלמי שמבקר מוסלמים אלא כאירופי שמבקר מוסלמים. סביר להניח שהתפיסה הזאת אינה נכונה, אבל אם ימשיכו האינטלקטואלים הערבים המוסלמים ללבן את בעיותיהם בלשונות אירופה, הם מסתכנים בכך שלא יקחו אותם ברצינות הראויה לא בארצות ערב ולא באירופה.

  5. ג. אביבי

    בן עיסא צודרק וצודק גם אלגזי בהצפת הבעיה בפורום זה.
    אם מדברים על שתוף פעולה עם הפלשתינאים בנושאים מדינים וחברתיים רצוי להביא בחשבון שב 10 – 15 השנים האחרונות הקו המנחה של המוסלמים בישראל ובמזה"ת הוא מלחמת חורמה בכל מי שאינו מוסלמי, או מוסלמי מסיעה שונה. הם מדברים על מיגור הציונות ובעצם מתכוונים למיגור הישות היהודית בארץ ישראל.
    טועים כל מי שחושבים שהמוסלמים (ולכן גם הפלשתינאים, האיראנים וכו') הם בני ברית למלחמה נגד הגלובליזציה או בנושאים מדיניים וחברתיים. הלא מוסלמים, שמתעקשים להצטרף אליהם, תומכים למעשה במלחמה אחרת לגמרי – מסע צלב (ג'יהד) בסגנון איסלאמי. אם יצליח מסע הצלב הזה האנושות כולה תשקע לתקופת ימי ביניים ובמחיר דמים בל ישוער.

    הלקח מהמהפכה האיראנית / חומיניסטית יכול להוות דוגמא: הקומוניסטים האיראנים ("טודה") עזרו לחומיני להפיל את השאה, אח"כ עזרו למשמרות המהפכה האיסלמית למגר את המוג'הדין חאלק (שלקחו חלק פעיל במיגור המשטר המלוכני), שבהשקפת עולמם היו הרבה יותר קרובים ל"טודה". כשהחומיניסטים מיגרו את שני אויביהם הראשיים הם התפנו לחסל את פעילי ה"טודה" – לא עזרה להם הנאמנות והמלשינות הבוגדנית כלפי שותפים אחרים למאבק. אותה טעות עשו בשנות ה-30 מנהיגי המערב שחשבו שהיטלר הוא בעל ברית נגד הסובייטים, אותה טעות עשה סטאלין שסבר שהיטלר האנטי מערבי הוא בן בריתו למיגור האימפריאליזם.

    לפעמים כדאי ללמוד מן ההיסטוריה.

  6. רותי כץ

    המאמר מאלף ומייטיב לשקף את נתוני המציאות. ניכר כי כותבו מאמין בדרך ההידברות ופועל למען אמונתו זו. לשמחתי הוא אינו לבד .על אמצעי התקשורת לשים דגש רב יותר אודות מפגשים בין פעילים אנשי רוח בין שני צידי המתרס – כי אפשר ומן הראוי גם אחרת. כבוד האדם תלוי בכך. מרבית האוכלוסיה ניזונה ממידע אודות מעשים קיצוניים ובכך ניתנת לגיטימציה לרושם מעוות ולדרכי האלימות- צולחת הדרך.אבן הדרך של עיתונות תקינה היא – חובת הציבור לדעת.אין ,בשם אידיאה פיקס זו, להיכנס להגדרות של שמאל-ימין או לתייג . על דרכינו לשלום ויחסי אנוש ראויים להגיע ממקום של כבוד והקשבה הדדים. יותר במה ודגש , יותר מידע ועידוד בכיוון זה , בתוך העיתונות היומית, חשובים ואפשריים.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    דר' יוסי אלגזי צודק. העולם הערבי והמוסלמי אינו עשוי מעור אחד. נכון שרוב הציבור ורוב האינטלקטואלים מתיישרים עם הקו האנטי מערבי. אלה שאבו עידוד מספרו של אדוארד סעיד:אוריינטליזם.
    אבל יש קבוצה, לא גדולה, אך גדלה והולכת של קולות אחרים בעולם הערבי והמוסלמי, וחבל שאין להם הדים בעתונות הישראלית.
    פרו"פ עמנואל סיוון מהאוניברסיטה העברית מתייחס לקבוצת אינטלקטואלים זו במחקריו . למשל, הפרק ה-9 בספרו, "ההתנגשות בתוך האיסלאם".
    יש ויכוח בעולם הערבי בין תומכי התזה של אדוארד סעיד שהמערב הוא האשם הבלעדי בנחשלותם של הערבים, לבין קבוצה קטנה, אך אמיצה, הטוענת שלא רק המערב אשם. הם טוענים שהבעייה החלה כבר במאה ה- 12 כתוצאה מהמפלות של הערבים .למשל, לוטפי אל-חולי כתב:"ללא קשר לאחריות של המערב לבעיותינו בעבר, מאז השגת העצמאות של ארצות ערב- האחריות מוטלת על הערבים עצמם.
    גם בנוגע לסכסוך הישראלי- פלשתינאי יש דעות חריגות. עבד אל מונעם סעיד כתב:"לו קיבלו הפלשתינאים את עיקרון היחסיות, הפשרה וההדרגתיות בעת הדיון בקמפ דויד, היה מצבם עדיף כיום."