חמישה דיווחים על מצבם העגום והמדרדר של כלבי השמירה

יוסי דהאן

ענת באלינט כתבת התקשורת המצויינת של "הארץ" פרשה מתפקידה, בגיליון האחרון של "העין השביעית" היא מספרת על עבודתה ועל מצבם המקצועי והתעסוקתי העגום של העיתונאים בישראל.

"עסקתי בדרך־כלל בפרשיות פיטורים כאשר ענן של שערורייה ריחף מעליהם. הרקע היה בדרך־כלל לחצים פוליטיים וכלכליים על כלי התקשורת, או סגנון ניהול קפריזי וכושל של מי שעמד בראש המערכת. לפעמים הניהול היה כושל עד כדי כך שדבר הפיטורים הגיע אלי עוד לפני שידע על כך המפוטר עצמו. זהו מצב מביך. בכל המקרים האלה הדהימה אותי בדידותו של העיתונאי המפוטר. איש לא עמד לצדו, לא היתה לו שום כתובת פורמלית לפנות אליה כדי לקבל גיבוי או סיוע, שום סעיף חוק שמספק הגנה. באופן מוזר נתפס מעשה הפיטורים על־ידי הסביבה המקצועית, ובסופו של דבר גם על־ידי המפוטר עצמו, כ"סכסוך אישי", "כישלון" או סתם "חוסר כימיה". מהכיסא שבו ישבתי ראיתי תמונה שונה לחלוטין: העיתונאי המפוטר היה עוד אחד בשרשרת של עיתונאים שאיבדו את מקום עבודתם, ללא אזהרה מוקדמת. זה קרה להם מאותה סיבה שזה קרה לאחרים: זה היה מאוד קל. פשוט היה צריך לקרוא להם לחדר ולהודיע להם שהם הולכים הביתה.

במקביל, עקבתי אחר התפוררות הגופים המעטים שהיו אמונים על דאגה לחופש העיתונות. מועצת העיתונות, שמעולם לא היתה גוף משמעותי בכל הנוגע להגנה על העיתונאים, נקלעה למריבות קטנות ואינסופיות וקרסה לחלוטין. גם כעת, לאחר שהוכרז על הקמתה מחדש כביכול, היא למעשה אינה מתפקדת. כבר כמעט שלוש שנים שחבריה אינם מצליחים להגיע להסכמה על מינוי נשיא חדש. בכל מקרה, המועצה תפקדה בעיקר תחת הכסות הפורמלית של "הגנה על חופש העיתונות", כמנגנון שמירה על החופש של בעלי העיתונים".

ב"גלובס", אביבה קרול כותבת על מחקר מעניין של ד"ר אסתר גלילי, ד"ר רפי יונגמן וד"ר יחיאל קלר, על תוכניות המציאות בטלוויזיה. המסקנה שלהם היא שתכניות המציאות, שהן הדגל של הטלוויזיה המסחרית, משמשות ככלי מרכזי להנחלת ערכי כלכלת השוק הברוטלי בקרב הצופים, והפיכתם של ערכים אלה לאידיאולוגיה המובילה בציבור.

"בעלי התוכנית (ההפקה) או שלוחיהם (למשל חבר השופטים ב"השגריר", "הדוגמניות" או ב"כוכב נולד") תמיד חזקים הרבה יותר מכל אחד מהמשתתפים. זכותם, כבעלי הכוח ובעלי החזקה להיות גסים, שרירותיים, ומשפילים. מול כוחם העודף ומול העובדה שהם הפרשנים המוסמכים והיחידים של המציאות התקפה בתוכנית, אין טעם להתמרד. יש לנסות למצוא חן בעיניהם ולקלוע לטעמם.

המסר לחיים: בעל ההון והמעביד תמיד חזקים יותר ועל כן תמיד צודקים. יש להשתלב במערכת ולהיות קונפורמי…

המסר לחיים: אתם לבד מול כוחם של בעלי התוכנית, שכחו מכל ניסיון להתאגד". (תודה לנתן שקרצ`י על הקישור).

במציאות שבה המדיה קובעת את גורלם של פוליטיקאים, הקשרים בין הון ושלטון רק הולכים ומתחזקים, Lance Price, יועץ התקשורת לשעבר של ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר מספר על הקשרים ההדוקים בין בלייר לאיל העיתונות רופרט מורדוק:

"מעולם לא פגשתי את מר מורדוק, אולם בזמן בו עבדתי ברחוב דאונינג נראה היה שהוא החבר העשרים ורביעי בקבינט. הקול שלו נשמע רק לעיתים רחוקות, אבל הנוכחות שלו הורגשה תמיד.

אף החלטה משמעותית לא התקבלה ברחוב דאונינג 10 מבלי לקחת בחשבון את התגובות של שלשה אנשים, גורדון בראון (שר האוצר), ג`ון פרסקוט (סגן ראש הממשלה) ורופרט מרדוק, בכל ההחלטות הגדולות אפשר היה להתעלם מכל אחד אחר".

ובצרפת המצב לא יותר טוב, ניקולא סרקוזי, שר הפנים הימני, איש החוק והסדר, נוקם בעיתונאים שחשפו את חיי הזוגיות המעורערים שלו, הוא מרים טלפון לבעלי ההון, אילי העיתונות  ממהרים להתנצל בפניו ומפטרים את העורך, זה קרה לעיתון השמאלי "Liberatsion" ולעורך המגזין Paris Match.

איך אמרה אילת העיתונות הישראלית תמי מוזס-בורוביץ` לשר האוצר על עיתונאי חוקר ב"ידיעות אחרונות" – "אנחנו משכיבים אותו לישון כל לילה", זה כנראה טקס השכבה גלובלי.

ב – 23 ליוני פרסם ה"ניו יורק טיימס" שהמימשל האמריקאי עקב בחשאי, וללא אישורו של בית המשפט אחר מיליוני העברות בנקאיות. הנשיא האמריקאי, ג`ורג` בוש ששיטות המימשל שלו מזכירות יותר ויותר משטר אוטוריטרי שדורס כל מוסד דמוקרטי שעומד בדרכו, בשיתוף להקת המעודדים שלו בעיתונות האמריקאית, ביניהם רשת Fox, והעיתון "וול סטריט ז`ורנאל" הכריזו, על ה"ניו יורק טיימס" כמשתף פעולה עם הטרור.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אנונימי

    תוכניות המציאות גם כוללות פרסומות סמויות עליהן גובות חברות ההפקה אלפי דולרים. למשל המרכז הבינתחומי קיבל פרסומת סמויה בתוכנית המציאות שעסקה במציאת מנהיג חברתי (שכחתי את שם התוכנית).

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מי משגיח על העין השביעית?

  3. קלריס חרבון

    איזה "מזל", אפוא, שלרוב הלקוחות שלי אין טלוויזייה, כי עיקלו להן אותן כך שמסרים סמויים של פרסום זה או אחר לא ממש מגיעים אליהן; איזה "מזל" שהן אינן יודעות קרוא וכתוב (שלא לדבר על ערבית…) כדי לקרוא עיתונים לבטח לא כאלה באנגלית… או את המחקרים החשובים בעיתונים שפעם (או שמא עדיין???) היו הבמה המרכזית להפצת הגזענות כלפיהן. אהה, צרפתית יכולה להיות שפה קריאה עבור כמה מלקוחותיי המזרחיות, רק שלא נראה לי שהעיתונים הללו מכוונים אליהן, הנשים השקופות. ואם רק היו להן כמה שקלים לשלם עבור שכר – הדירה הציבורית שלהן תחילה.

    ליבי לעיתונאית הבודדה במערכה, בטח כאישה פמיניסטית ששפת הזכויות הינה חלק ממשנתה. קשה התחושה למקרא שורה על עובד שמפוטר כלאחר יד בקלות בלתי נסבלת. עיתונאות שאינה תחת השפעה היא אכן אחד מכלבי השמירה החשובים לניהול תקין של מדינה. אלא, שליבי נתון יותר לאלה שקבורות עמוק בארון השכחה הקולקטיבי ושלא זוכות לסיקור נרחב על – ידי "כלב השמירה" למעט פורנוגרפיה זולה של עיתונאי זה או אחר שעסוק בלסרסר את הטרגדיה שנקראת ישראל בדמות המקרר הריק שלהן.

  4. י.

    לגבי חלקן זה נכון, אבל לפחות בכוכב נולד, מי שקובע מי הולך הביתה זה הקהל.
    השופטים ממליצים, מבקרים ולפעמים נותנים חסינות (למישהו שהיה כל כך טוב שאין סיכוי שהקהל יבחר להדיח אותו) אבל בסופו של דבר שולחי ה SMS הם אילו שמחליטים מי ישאר ומי יודח ככה שלפחות בחלק מהתוכניות האלו השופטים הם נמרים של נייר.

    למרות השם, תוכניות ריאליטי הן לא מציאותיות, אולי בתחילת הדרך היו קצת תוכניות שבאמת שיקפו מציאות מסויימת (למשל העולם האמיתי ששודרה בערוץ MTV ותיעדה חיים של צעירים שהתקבצו לדירה בניו יורק) אבל כיום מה שמכונה תוכנית ריאליטי זו בעצם סוג של תחרות כשרונות (עם משימות פחות או יותר מוגדרות \) או תחרות פופולריות (בין אם פופולריות בקרב הקהל שבבית או בקרב משתתפי התוכנית עצמם או מודחי השלבים הקודמים) . העיקרון ה"ריאליסטי" שלפיו המצלמות חייבות לתעד את כל מה שקורה למשתתפים ולבחון את הדינמיקה ביניהם נשמר בחלק מהתוכניות יותר (פרויקט Y) בחלק במידה בינונית (השגריר, הדוגמניות) אבל בכוכב נולד למשל הוא בכלל לא קיים. המקסימום שנקבל זו איזו הצצה חטופה מאחורי הקלעים.

    בכל אופן, כל הצופים אולי חולמים שיום אחד יגלו אותם ויוציאו אותם מהמטבח כמו את זהבית פסי אבל הם יודעים שזו לא המציאות ואין ללמוד מכוכב נולד מהי המציאות כמו שאין ללמוד מסרטי סופרמן שאנשים יכולים לעוף. ככה שההשלכה על כוכב נולד על יחסי עבודה היא קצת כמו השלכה של סרטי סופרמן על הבטחון הלאומי. יכול להיות שלמישהו זה מזכיר משהו, אבל רק כי זה מה שהוא רוצה לראות.

  5. ג. אביבי

    רוב העיתונאים המשפיעים בתקשורת הישראלית ראויים להקרא כלבי שמירה – כלבי השמירה של אוליגארכית ההון/שלטון. הקלות הבלתי נסבלת בה עורך / בעל העיתון יכול לפטר עיתונאי באה להבטיח את שמירת הקו המובהק של עיתונאות כמצדיקה ומשבחת את מעשי בעלי ההון שמאחורי העיתון. כך, למשל, כל העיסקאות שהממשלות האחרונות עשו עם הדנקנרים ועם ה'אחים-עופר' ואחרים – מכירת נכסי מדינה להם במחיר מתנה – לא עברו שום ביקורת צבורית.

    כך, למשל, כמעט אין ביקורת על אוליגארכית בתי המשפט – התנהלותם, אי-כפיפותם לאזרחי ישראל (בוחרים את עצמם), הרכבם הדמוגראפי, החלטות הרות אסון לפרט (מעצ, ברנס וכו'), זלזול בזכויות האזרח הקטן ע"י המחוזי והעליון ועוד. זאת בשל כיכובם של "משה נגבים" למיניהם – עתונאים המצדיקים כל החלטת בימ"ש, גם הנואלת ביותר – בתקשורת הלא דמוקרטית של ישראל.

  6. דרור ניסן

    באותו מאמר ב"עין השביעית" גם קושרת באלינט ובצדק, בין ריסוק היוניוניזם בעיתונות לבין דירדורה הכולל ואובדן הביטחון המקצועי והתעסוקתי של העיתונאים. היא שמה את האצבע על הקמת עיתון "חדשות" באמצע שנות ה-80ושבירת ההסכמים הקיבוציים על ידי עמוס שוקן כנקודת מפנה רגרסיבית.
    משעה שנשללה מעיתונאים הזכות להתאגד והסולידריות נסתלקה, החלה גם מכירת החיסול של הערכים העיתונאיים. מאז איש איש לנפשו ולחוזהו האישי.
    הפרדוכס אצל שוקן מתבטא בסירובו העיקש להבין את הקשר שבין בטחונם התעסוקתי של עיתונאים לבין היכולת לקיים עיתונות ראוייה וחסרת פניות.

    עורכים ועיתונאים המבקשים להוסיף ולעשות את מלאכתם נאמנה, מוצאים עצמם בבדידות מעיקה ולא מזהירה. פעמים הם אף מפוטרים באורח שרירותי ואלים לחלוטין כפי שאירע עם מירון רפפורט, ניר בכר ורבים אחרים. עיתונאים בעלי שם ומעמד, שעוד יכלו לעשות משהו, עמדו כצפויי מנגד.

    תהליך ההזנייה והחיסול של העיתונות איננו הפיך בטווח הנראה לעין. שליטת ההון תעמיק. הבידוריזצייה הוולגרית תאכל עוד ועוד חלקות, תנאיי ההעסקה ידרדרו ואייכות ועצמאות ייחשבו פריט לאספנים.
    יש להניח שהעיתונות המודפסת תוסיף להתכווץ ובשלב מסויים גם הטלויזייה על הטפשת והזיבורית שבה תינטש.
    אני מציע להוסיף ולהשקיע בעוקץ.

  7. דרור ניסן

    אם מנהיג ה"לייבור" הבריטי, טוני בלייר, לא זז בלי רופרט מרדוק – איל עיתונות אשפתית ושונא איגודים מושבע – עם מי מתרועע וממי מושפע מנהיג השמרנים? אולי "לייבור" זו מזמן תיבה ריקה וכולם שמרנים והכל כסף.

  8. נתן.

    על זה כבר אמר פעם ג'רי סיינפלד: "למה קוראים לתוכניות האלה תוכניות מציאות? מישהו כבר ראה פעם במציאות אדם שמשתלשל מחבל באמצע אי בודד בתוך כלוב של ג'וקים ומנסה להוריד עם שיניים מפתח לקופסה של מטמון?"

  9. איציק ניסני

    במבחן התוצאה העיתונות העיתונאים והמולים כשלו .
    העיתונאים יורדים למכנה המשותף הכי נמוך כי נוח להם לא להתאמץ-אבל יש להם למכביר תירוצים על שחיתות על קשרי הון שלטון על מנהלים גרועים .
    ואני אתן שתי דוגמאות אקטואליות בהם הייתי ולא נוכח שם אפילו עיתונאי אחד לרפואה .
    הראשון מפגש בפקולטה למשפטים ובית ספר לעבודה סוציאלית בנושא צרכים וזכויות אזרח אף עיתונאי לא נוכח
    השני מכון מופת בנושא זכות ואחריות ממשל אף עיתונאי לא נוכח
    יש לי המון דוגמאות
    אז מסקנה אחת כבר יש לי מזמן כמו לאחרים.
    העתונות והעיתונאים אינם כלבי שמירה -ומגיע להם שיעופו ממקומם לפי גחמותיו של הבוס!!
    במבחן התוצאה רוב העיתונאים נכשלו-אי בודד של שפיות -העוקץ

  10. אחד

    איגודים מקצועיים לעיתונאים נהיו פחות ופחות אופנתיים, וזאת אחת התוצאות.

  11. אנונימוס

    אולם אם תעשה בדיקה ואולי הגיע הזמן לעשות בדיקה כזו ימצא שהברנז'ה העיתונאית עוסקת בעצמה ורק בעצמה ולא בבעיות אמיתיות של ישראל ושל החברה בישראל.

    אולי את זה אפשר גם למנות כסיבה למה מעמד העיתונאים ירוד , די נמאס מהכתיבה ה"שנונה" שמתיחסת לעצמה ובעיקר באיזור תלאביב , אמנם תל אביב היא עיר חשובה מאד , אבל כנראה שיש גם חוסר סיפוק מחוסר היצוג של יתר המגזרים , ציוץ של עיתונאי וסבלותיו האישיות חשוב יותר מרוב מצוקות האמת של הפריפריה , וכבר נמאס העיסוק הזה בעיתונאים ה"מסכנים" שבמילא בכתיבתם מיצגים רק מספר שכונות מאיזור תל אביב .