כיצד לרסן את המתח בעזה

יוסי דהאן

יוסי לוס הביא לתשומת ליבי את מאמרם המעניין הזה של גארט אבנס ורוברט מאלי שהופיע לפני שבוע בעיתון Financial Times. זהו תרגום חופשי של מאמרם. מאז כתיבת המאמר התרחש לא מעט, הארגון שלהם יצטרך לעבוד מעתה על פתרון קונפליקטים בשתי החזיתות.

 

כיצד לרסן את המתח בעזה.

מאז חטיפתו של החייל גלעד שליט לפני למעלה משבוע על ידי פלסטינים מיליטנטים, כל השחקנים בדרמה הנוכחית בעזה משחקים על פי התסריט.

כיוון שהם לא ידעו מה לעשות הם עשו מה שהם יודעים לעשות. עבור חמס – השלטון הנבחר של הפלסטינים – המשמעות הייתה אלימות, ישראל הפעילה עונש קולקטיבי, והקהילה הבינלאומית, לא עשתה שום דבר משמעותי. .כל זה לא יוביל לשום מקום, ודאי לשום מקום טוב. קיים צורך דחוף שכל הצדדים יעריכו מחדש באופן מעשי את עמדותיהם.

הצעד הראשון הוא להבין על מה המשבר ועל מה הוא לא. פרשנים מערביים וישראלים הגיעו מיד למסקנה שהחלטת החמאס לחדש את המאבק המזוין משקפת משבר פנימי בארגון, שההחלטה הזו התקבלה על ידי ההנהגה האיסלמית הקיצונית בחו"ל שדבק בעימות על מנת להביך את הפלג המוסלמי הפרגמטי יותר שמעוניין לשמר את שלטונו. אם המתחים בתוך החמאס הביאו לאלימות, אזי הדרך לסיים אותה היא לבודד את האגף הרדיקאלי שלו השוכן בחו"ל, את זה ניתן לעשות באמצעות הפעלת לחץ על מנהיגות החמאס המקומית על מנת שתנתק את קשריה עם האגף הקיצוני.

הניתוח הזה והמדיניות הנסמכת עליו מפגינים בורות ביחס לדרכי הפעולה של החמאס ואופיה של מנהיגותו. קיימים חילוקי דיעות, אולם הם הרבה יותר מורכבים מאשר ההבחנה החותכת בין חמאס הפנימי לחמאס החיצוני.

The International Crisis Group, שהוא ארגון למניעת סכסוכים, נפגש באופן שגרתי עם מנהיגי החמאס בשטחים הכבושים ובמקומות אחרים. אין לנו הרבה סבלנות לאידיאולוגיה של החמאס ובחילה מטקטיקות הטרור שלו. אבל אנחנו מקשיבים. במהלך השבועות האחרונים, שמענו טונים שונים, עדיפויות שונות ומסר אחד מרכזי: תנו לחמאס לשלוט או שתצפו לכך שהוא יפנה למאבק מזוין.

אבל החמאס לא הורשה לשלוט. מהפתח, התנועה החילונית המתחרה בו, ישראל, העולם הערבי ועד המערב, האסטרטגיה מאז ה 25 לינואר שבו נערכו הבחירות הפלסטיניות,היתה דומה ושקופה: ללחוץ ולבודד את השלטון, לצמצם את משאביו הכספיים ולסמוך על חוסר שביעות רצון ציבורית משלטונו על מנת לגרום לשלטון החמאס להתמוטט. בהקשר הזה, ההתקפה על הבסיס הצבאי בכרם שלום לא באה משום מקום ולא כתוצאה מסכסוכים פנימיים בתוך החמאס. היא נבעה מחישובים איסלמיים שהם חייבים להראות שיש להם אופציות אחרות מאשר האופציה הפוליטית של השתתפות בבחירות – ובתוצאות הכשלון שלהם לשלוט ישאו כל הצדדים.

זה מובן, שבסביבה הטעונה הזו, ישראל מאמינה שהטלת עונש על האוכלוסייה הפלסטינית בשל הפרה של החוק הבינלאומי זה כל מה שהיא יכולה לעשות על מנת לשמר את אמינותה ההרתעתית ולמנוע חטיפות בעתיד. אולם האם זה יביא לשחרור בטוח של החייל החטוף? האם זה יחזק את הפרגמטיסטים הפלסטינים? יביא לחידוש הפסקת האש? ניתן היה להניח שהמנהיגות הישראלית, באמצעות ניסוי וטעייה, כבר הייתה צריכה להבין שזה לא הפתרון. בעימות הנוכחי, התמיכה בחמאס הולכת ומתחזקת, שורותיו הופכות מאוחדות יותר וכבר לא שומעים את המתנגדים לארגון.

כל זה אינו יוצר תמונה משמחת אבל ייתכן שקיימת דרך להיחלץ מהמצב הזה. אם רוצים להגיע להסכם, אלה הקווים הגסים של ההסכם: ישראל רוצה שקט וחמאס מעוניין לזכות ביכולת לשלוט. החמאס חייב לשחרר את החייל, לחדש את הפסקת האש ולהפסיק את ירי הקסאמים. ישראל חייבת להפסיק את החדירות שלה לרצועת עזה, להפסיק את פעולותיה הצבאיות הבלתי פרופוציונאלית בשטחים הכבושים ולשחרר את חברי הפרלמנט והשרים הפלסטינים שהיא כלאה לאחרונה, כמו גם, את האסירים שלא הוגש נגדם כתב אישום. על מנת להגיע להסכם כזה יש צורך במעורבות גדולה יותר של צדדים שלישיים בתיווך.

כל רגיעה תחלוף במהרה אם החרם הבינלאומי על הרשות הפלסטינית יימשך. החלטת החרם  אף פעם לא הייתה סבירה בהינתן המטרות של מדינות אירופה וארצות הברית, כלומר לגרום לשינוי בעמדות החמאס. חרם הוא עוד יותר פחות סביר אם המטרה היא למנוע הדרדרות כללית.

הקונצנזוס המערבי מאז הבחירות הפלסטיניות הייתה שאין לקיים מגעים עם החמאס, עד שהארגון לא ישנה את האידיאולוגיה שלו. זו עמדה שניתנת להגנה אלא אם כן אתה רוצה משהו אחר מהארגון הזה – כלומר לסיים את האלימות או לשחרר את החטוף.

לא בטוח שהעסקה ששרטטנו יכולה להיחתם. אבל האלטרנטיבה לעסקה הזו ידועה, היא הייתה פה קודם והיא מייאשת מאד.

גארט אבנס הוא נשיא קבוצת המשבר הבינלאומי ורוברט מאלי הוא מנהל התכנית המזרח תיכונית של הארגון. רוברט מאלי שימש גם כיועץ לענייני המזרח התיכון של הנשיא קלינטון והיה חבר במשלחת האמריקאית בשיחות קלינטון, ברק ערפאת בקמפ דיויד.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יואל קורנבלום

    יפה שמדברים עם החמס אבל למה להאמין להם? למה להתייחס למה שהם אומרים כמו אל תורה מסיני? האם האפשרות שהם משקרים רק כדי להשיג את מטרותיהם לא עולה בדעתו של אף אחד? החמס הוא דיקטאטורה שאינה מאפשרת חופש ביטוי וכל התנגדות לה נגמרת במות המתנגד אז עוד פעם למה להאמין להם? הרי הם מסוגלים לאמר כל מה שמישהו מוכן לשמוע וממש מצער שמישהו מאמין להם בכלל. עוד דבר מוזר. אני שומע שלא מאמינים לחקירת צה"ל או חקירת מדינת ישראל במדינה הדמוקראטית עם חופש ביטוי שהיא מדינת ישראל אבל מוכנים לשמוע לדיקטאטורות. יש למשהו הסבר לזה?

  2. נחמן

    ניתוח מעניין שצובע את המצב בצבעים מציאותיים (לשם שינוי).
    לדעתי הבעיה הכי גדולה היא שאם ייפסק החרם על מנת להשיג מטרות מיידיות (שחרור החייל והפסקת הקסאמים) אין שום דרך לדעת כמה זמן יחזיקו הבנות כאלה, ועל הדרך נוצר תקדים של לגיטימציה בינלאומית לגוף מדיני שנשלט על ידי קבוצה/מפלגה שהסעיף המרכזי שבה הוא השמדת המדינה השכנה/הגזע השכן, זה תקדים מסוכן.
    מצד שני החיים, במיוחד הבינלאומיים במזרח התיכון, כמו שחכמים ממני כבר אמרו לא פעם, זה מסע השרדות בין משבר למשבר. אין פתרון קבוע לנצח, אין שלום לתמיד. המטרה הייתה ותשאר לעשות את הדברים שיעזרו לנו לחיות פה עוד כמה שנים ברמת החיים הדי גבוהה ביחס לשאר העולם. לפעמים הדבר החכם הוא פעולה צבאית, יכול להיות שהפעם הדבר החכם הוא לקבל את החמאס כגוף שלטוני, לתת לו מדינה רשמית ולקוות שהוא יהפוך למפלגה שלטת לגיטימית או שהקונפליקט הפנימי בין דרכו כארגון טרור לדרכו כגוף אזרחי שולט יביא לפיצולו והעלמות החלק הטרוריסטי.
    אני באמת לא יודע מה מהאפשרויות תעזור לנו יותר.

  3. יונתן לרנר

    כמי שנטל חלק פעיל בדיון הציבורי לפני הנסיגה מלבנון (ידידי, אשר סדן, ואנכי כתבנו בשנת 1998 את הניתוח הצבאי בספרו של יוסי ביילין "המדריך ליציאה מלבנון") אני זוכר היטב את הערכות מצדדי הנסיגה באשר לעתיד "חזבאללה".

    כולם, ללא יוצא מהכלל, טענו כי זכות הקיום של הארגון הזה מתקיימת כל עוד ישראל כובשת את דרום לבנון. הם העריכו שהארגון ייעלם או יהפוך לארגון שיעסוק אך ורק בבעיותיה הפנימיות של לבנון.

    אח"כ טענו שהבעיה היא רק חוות שעבא, עכשיו יהיו מי שיטענו שהבעיה היא רק האסירים, וכן הלאה, וכן הלאה.

    נראה שאין צורך להוכיח עד כמה המומחים טעו. אני מציע שנלמד את הלקח מכך גם לגבי ארגונים אחרים ונתייחס אליהם על פי משנתם הבסיסית. משנה זו מחייבת אותנו לכלול בפתרון הקבע המוסכם גם מדיניות כוחנית שתמנע מהצד השני כל ניסיון לנהל מדיניות כוחנית משלו.

  4. יוסף

    ישנה תהום פעורה בינינו לבינם , הם משתמשים בשאיפותנו לשלום כחומר המפרק את הדבק הפנימי של החברה הישראלית. זה הכל טקטיקה של אויבינו על מנת להגיע לנקודת פתיחה משופרת במלחמה הכוללת להשמדתנו
    אנחנו לעומתם חפצי חיים וכך נמשיך לדבוק בחיים, גם במחיר הריגתם של מאות אלפים מאויבינו.
    עצוב אבל אמת

  5. יסעור

    הסחרחרה הנוכחית של שיגור הקאסמים ותגובות הנגד לאחר ההתנתקות החלה כאשר אחרי ההתנתקות , ממש ימים ספורים היינו אנחנו אלו שהמשכנו לבצע סיכולים ממוקדים בתוך רצועת עזה.
    לא כך נוהגים אם רוצים באמת ובתמים לפתוח דף חדש.

  6. אחת מהל"ו

    כל השקרים המופצים כאן פעם אחר פעם לא יעזרו ולא ישנו דבר מהאמת. בנוסח החלטת הממשלה מ-28.5.2004 בנוגע ל"התנתקות" (עאלק) כתוב: "ישראל תמשיך לפקח ולשמור על המעטפת החיצונית של הרצועה, ביבשה ובאוויר ותקיים פעילות צבאית במרחב הימי של הרצועה".

    זה כיבוש. כל דרדק הוגן בעולם, כולל כל ארגוני זכויות האדם והמשפטנים, מסכימים על כך. על פי החוק הבינלאומי כיבוש הוא שליטה אפקטיווית, כלומר שליטה על כל הגבולות, לא רק שליטה בשטח באמצעות התנחליויות ומתנחילם לא-חוקיים שאינם אלא שודדים פשוטים. נראה אתכם חיים כמו העזתים יום אחד ואז תאמרו שכיבושכם שלכם הסתיים.

    בנוסף, נא לזכור היום טוב טוב טוב את היחס הבא: 23 : 8.

    8 חמושים ישראלים נהרגו אתמול, אבל גם 23 פלסטינים ביניהם ילדים, נשים ומשפחה שלמה. כשמגיבים כאן יבינו (1) שדם פלסטיני אינו אדמדם פחות מדם של אשכנזים ומזרחים ו-(2) ששכול ערבי של הכבושים אינו כואב פחות משכול יהודי של הכובשים אולי אז אפשר יהיה להתחיל ולשוחח. עד אז מדובר כאן בכותבים גזעניים מהסוג המצוי לעייפה בישראל.

    כמות השטויות שיכולים לייצר ישראלים עם תואר אקדמי מרשים באמת. ועוד לא אמרנו מילה אחת על פחדנותם, שמרנותם, והידבקותם לקונצנזוס המלחמתי שבגללו נשפך כאן דם יהודי וערבי. עזה כבושה. נקודה. ישראל אשמה ברוב הדברים. נקודה.

  7. נתן.

    מה ציפית שיהיה כתוב בהחלטת הממשלה:
    "ישראל לא תפקח ותשמור על המעטפת החיצונית של הרצועה, ביבשה ובאוויר ולא תקיים פעילות צבאית במרחב הימי של הרצועה ,וזאת על מנת להקל על הפלשתינאים לבצע פיגועים בישראל".

  8. עידו

    תמיד כשיש מצב שדורש התפקחות , יש קול פנימי שמחפש "מוצא אלגנטי" אלא שהנסיון למצוא מזור אצל החמאס ע"י כותב מאמרים במקום יחסית תרבותי , הוא די אירוני ועצוב ובעיקר מופרך .

    יש פרא פסיכוטי כמו החמאס שמראש כל האמונה שלו אינה ראציונלית , כל תופעת האיסלם השאידי שהנרטיב שלו הוא נרטיב 72 הבתולות , מה בדיוק לזה ולכותב? מה בדיוק מנסה הכותב לומר שיש לו יכולת להתחבר לסוג הפונדמטליזם הזה באיזשהי שיטה "פילוסופית" , או איזשהי דיאלקטיקה מופלאה ?

    הוא מנסה להכניס רציונלזציה אצל מי שמפיץ את נרטיב הבתולות?

    וכל זאת למה?

    כי הכותב בזמנו ניסה ליצג תובנות שלמעשה אינן רלבנטיות למקום הזה , למה ההתעקשות הזו לכפות מראה אלגנטי אינטלקטואלי על פראי אדם ? הם הרי מתעבים את הנסיון הזה של הכותב , מה לעשות , הלוואי וטקסטים בהירים ונכוחים היו עוצרים התלהמות אלימה ופראית משני הצדדים זה לדעתי מופרך לחשוב כך.

    לא המוצא האתני ולא הדתי כשלעצמו הוא הבעיה אבל באמת חושב כותב המאמר שבאמצעות טקסט כזה יעצר קאסם או שאיד ?

  9. שיקו

    בימים הקרובים הייתי מייעץ למי שיכול/ה לעלעל-קמעא ב"דייילי סטאר" — "הארץ" (באנגלית) של שכנתנו לבנון (זאת כמובן בהנחה שמעלעלים כאלו לא יסומנו כאן כבוגדים ע"י פרץ הפטריוטים שאהבת ישראל בגרונם הניחר ושהחלו להתנחל כאן בימים האחרונים):

    http://www.dailystar.com.lb/home2.asp

  10. נתן שקרצ'י

    ישעיהו פרק א

    א חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם–בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה. ב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. ד הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן–זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת-יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל–נָזֹרוּ אָחוֹר. ה עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד, תּוֹסִיפוּ סָרָה; כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי, וְכָל-לֵבָב דַּוָּי. ו מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה; לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ, וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן. ז אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ; אַדְמַתְכֶם, לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה, כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. ח וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן, כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה. ט לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת, הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט–כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ. {פ}

    י שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה. יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי–מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא–קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. {ס}

    יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה; אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. יט אִם-תֹּאבוּ, וּשְׁמַעְתֶּם–טוּב הָאָרֶץ, תֹּאכֵלוּ. כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶם–חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. {פ}

    כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כב כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. {ס}

    כד לָכֵן, נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת–אֲבִיר, יִשְׂרָאֵל: הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי, וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. כה וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ; וְאָסִירָה, כָּל-בְּדִילָיִךְ. כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק–קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. כז צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה. כח וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים, יַחְדָּו; וְעֹזְבֵי יְהוָה, יִכְלוּ. כט כִּי יֵבֹשׁוּ, מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם; וְתַחְפְּרוּ–מֵהַגַּנּוֹת, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם. ל כִּי תִהְיוּ, כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ; וּכְגַנָּה, אֲשֶׁר-מַיִם אֵין לָהּ. לא וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת, וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ; וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, וְאֵין מְכַבֶּה. {פ}

  11. נתן שקרצ'י

    ישעיהו פרק ב
    א הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה, יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ, עַל-יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם. ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. {פ}

    ה בֵּית, יַעֲקֹב–לְכוּ וְנֵלְכָה, בְּאוֹר יְהוָה. ו כִּי נָטַשְׁתָּה, עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב–כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם, וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים; וּבְיַלְדֵי נָכְרִים, יַשְׂפִּיקוּ. ז וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו; וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. ח וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ, אֱלִילִים: לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו. ט וַיִּשַּׁח אָדָם, וַיִּשְׁפַּל-אִישׁ; וְאַל-תִּשָּׂא, לָהֶם. י בּוֹא בַצּוּר, וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר, מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ. יא עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם, שָׁפֵל, וְשַׁח, רוּם אֲנָשִׁים; וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא. {פ}

    יב כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת, עַל כָּל-גֵּאֶה–וָרָם; וְעַל, כָּל-נִשָּׂא וְשָׁפֵל. יג וְעַל כָּל-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן, הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים; וְעַל, כָּל-אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן. יד וְעַל, כָּל-הֶהָרִים הָרָמִים; וְעַל, כָּל-הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת. טו וְעַל, כָּל-מִגְדָּל גָּבֹהַּ; וְעַל, כָּל-חוֹמָה בְצוּרָה. טז וְעַל, כָּל-אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ; וְעַל, כָּל-שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה. יז וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם, וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים; וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא. יח וְהָאֱלִילִים, כָּלִיל יַחֲלֹף. יט וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים, וּבִמְחִלּוֹת עָפָר–מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ, לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. כ בַּיּוֹם הַהוּא, יַשְׁלִיךְ הָאָדָם, אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ, וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ–אֲשֶׁר עָשׂוּ-לוֹ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת, לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים. כא לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים, וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים–מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ, לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. כב חִדְלוּ לָכֶם מִן-הָאָדָם, אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ: כִּי-בַמֶּה נֶחְשָׁב, הוּא. {פ}

  12. יונתן לרנר

    המתקפה של החזבאללה בתוך שטחה הריבוני של ישראל שכלל תקיפת יישובים אזרחיים לא מתאימה לתאוריות המקובלות על כמה מכותבי המאמרים והמגיבים כאן כאילו ישראל אשמה בכל מה שקורה לאורך גבולותיה.

    אבל, חס וחלילה מלתת לעובדות לקלקל את התאוריה הזאת. וכך אנו מוצאים באתר "העוקץ" כמה פנינים כמו:

    "אז היום, ה- 12 ביולי 2006, אנחנו מודים להומו-גנרלוס על המלחמה הבאה. שלושה חיילים חטופים, קטיושות מצפון,…" הבנתם מי אשם בחטיפה בגבול הצפון?

    "8 חמושים ישראלים נהרגו אתמול" וזאת במסגרת תגובה שכותרתה "עזה כבושה. נקודה. ישראל אשמה ברוב הדברים. נקודה". הבנתם מי נהרג אתמול ולמה?

    ושיקו, שחושב ששרות בצה"ל הוא כשלון חינוכי של ההורים, מתייחס למי שלא מוכן לראות את המציאות דרך המנסרה שלו בשם "הפטריוטים שאהבת ישראל בגרונם הניחר ושהחלו להתנחל כאן בימים האחרונים".

    אם תקיפת החזבאללה לא גורמת לאנשים אפילו הרהור קטן על תפיסת העולם שלהם ולא גורמת להם לספור עד עשר לפני הם כותבים את הדברים הקבועים שלהם, אין מנוס מלהבין שאין הם בני שיח לדיון משמעותי.

  13. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    http://www.dailystar.com.lb/article.asp?edition_id=1&categ_id=2&article_id=73929

    This is our natural right to resist. It is the only reasonable way. International law supports us on this. Besides, we never surprised the Israelis. On the contrary, we have been warning, through my speeches, for a long time, that as long we have a detainee in their prisons, we will try to capture Israeli soldiers to swap them," he added.

  14. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    למרות תקיפות צה"ל בביירות – הסלמה בצפון

    Who is more logical, coherent, reasnoable?
    nassarallah or YNET?

  15. נתן שקרצ'י

    ירמיהו פרק יח
    א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. ב קוּם וְיָרַדְתָּ, בֵּית הַיּוֹצֵר; וְשָׁמָּה, אַשְׁמִיעֲךָ אֶת-דְּבָרָי. ג וָאֵרֵד, בֵּית הַיּוֹצֵר; והנהו (וְהִנֵּה-הוּא) עֹשֶׂה מְלָאכָה, עַל-הָאָבְנָיִם. ד וְנִשְׁחַת הַכְּלִי, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר–בְּיַד הַיּוֹצֵר; וְשָׁב, וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר, כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר, לַעֲשׂוֹת. {ס}

    ה וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמוֹר. ו הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא-אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל–נְאֻם-יְהוָה; הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן-אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל. {ס}

    ז רֶגַע אֲדַבֵּר, עַל-גּוֹי וְעַל-מַמְלָכָה, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד. ח וְשָׁב, הַגּוֹי הַהוּא, מֵרָעָתוֹ, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו–וְנִחַמְתִּי, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי, לַעֲשׂוֹת לוֹ. {ס}

    ט וְרֶגַע אֲדַבֵּר, עַל-גּוֹי וְעַל-מַמְלָכָה, לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. י וְעָשָׂה הרעה (הָרַע) בְּעֵינַי, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי–וְנִחַמְתִּי, עַל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, לְהֵיטִיב אוֹתוֹ. {ס}

    יא וְעַתָּה אֱמָר-נָא אֶל-אִישׁ-יְהוּדָה וְעַל-יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה, וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה; שׁוּבוּ נָא, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם. יב וְאָמְרוּ, נוֹאָשׁ: כִּי-אַחֲרֵי מַחְשְׁבוֹתֵינוּ נֵלֵךְ, וְאִישׁ שְׁרִרוּת לִבּוֹ-הָרָע נַעֲשֶׂה. {פ}

    יג לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה, שַׁאֲלוּ-נָא בַּגּוֹיִם, מִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה: שַׁעֲרֻרִת עָשְׂתָה מְאֹד, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. יד הֲיַעֲזֹב מִצּוּר שָׂדַי, שֶׁלֶג לְבָנוֹן: אִם-יִנָּתְשׁוּ, מַיִם זָרִים קָרִים–נוֹזְלִים. טו כִּי-שְׁכֵחֻנִי עַמִּי, לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ; וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם, שְׁבִילֵי עוֹלָם, לָלֶכֶת נְתִיבוֹת, דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה. טז לָשׂוּם אַרְצָם לְשַׁמָּה, שרוקת (שְׁרִיקֹת) עוֹלָם; כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ, יִשֹּׁם וְיָנִיד בְּרֹאשׁוֹ. יז כְּרוּחַ-קָדִים אֲפִיצֵם, לִפְנֵי אוֹיֵב; עֹרֶף וְלֹא-פָנִים אֶרְאֵם, בְּיוֹם אֵידָם. {ס}

    יח וַיֹּאמְרוּ, לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל-יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת–כִּי לֹא-תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם, וְדָבָר מִנָּבִיא; לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן, וְאַל-נַקְשִׁיבָה אֶל-כָּל-דְּבָרָיו. יט הַקְשִׁיבָה יְהוָה, אֵלָי; וּשְׁמַע, לְקוֹל יְרִיבָי. כ הַיְשֻׁלַּם תַּחַת-טוֹבָה רָעָה, כִּי-כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי; זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ, לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה, לְהָשִׁיב אֶת-חֲמָתְךָ, מֵהֶם. כא לָכֵן תֵּן אֶת-בְּנֵיהֶם לָרָעָב, וְהַגִּרֵם עַל-יְדֵי-חֶרֶב, וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת, וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת; בַּחוּרֵיהֶם, מֻכֵּי-חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה. כב תִּשָּׁמַע זְעָקָה מִבָּתֵּיהֶם, כִּי-תָבִיא עֲלֵיהֶם גְּדוּד פִּתְאֹם: כִּי-כָרוּ שיחה (שׁוּחָה) לְלָכְדֵנִי, וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי. כג וְאַתָּה יְהוָה יָדַעְתָּ אֶת-כָּל-עֲצָתָם עָלַי, לַמָּוֶת–אַל-תְּכַפֵּר עַל-עֲו‍ֹנָם, וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל-תֶּמְחִי; והיו (וְיִהְיוּ) מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם. {ס}

  16. פוליצר

    נתן, זכית וזיכית את הרבים.
    "כי מציון תצא תורה"? מי יתן.
    "איכה היתה לזונה"? נכון כתמיד אם לא יותר.
    הנבואה התנ"כית אף פעם לא היתה חיזוי עתידות, אלא דיון בפער שבין המציאות לאידיאל. ולשם כך, עצם מהותה הן הגדרות ברורות של המציאות ושל האידיאל. הגדרות שתקפות גם היום.
    ובהערה מוסגרת – ישעיהו לא היה נביא שלום בלבד, בזמן אמת. ראה מצור סנחריב. לכל זמן ועת לכל חפץ.
    שוב, יישר כוחך, שכן חלק מקוראי האתר לא היו נתקלים בדברי אלוהים חיים אלו אלמלא יוזמתך (הם לא בסילבוס של החוגים הרלבנטיים).
    בית יעקב לכו ונלכה באור ה'.

  17. פוליצר

    במה בדיוק התקפת החיזבאללה אמורה לשנות את תפיסת העולם שלי? האם אני אמור לבקש סליחה כעת משרון שהכניס אותנו (וגם אותי אישית) ללבנון? לכעוס על ברק שיצא משם? להמליץ על רצועת ביטחון חדשה? להקים שוב איזה צד"ל? האם ישראל נכנסה במקביל לנסיגה למו"מ על שירור שבויי החיזבאללה שבכלא הישראלי? כמובן שלא, בשם העיקרון הקדוש של החד צדדיות.
    אז מה עכשיו? לפוצץ את המסגדים על הר הבית? להגדיל עוד יותר את הפטורים והטבות המס למתנחלים שבעוז רוחם ממשיכים לשמור על בטחוננו ב"גושי ההתיישבות", ב"התנחלויות" וב"מאחזים"?
    אם ביקורתך מופנית למי שעושה אידיאליזציה של האויב באשר הוא אויב, או של ה"ערבי" באשר איננו "קולוניאליסט מערבי", ניחא. אבל היית בהיר יותר לו היית נזהר מלהפוך, אולי שלא במתכוון, לתמונת ראי של גישות אלו.
    בטנגו הזה יש שני צדדים, וידי שניהם אינן נקיות. למרבה הצער, אחד מהילדים המפגרים האלה הוא שלנו.

  18. יונתן לרנר

    באתר הזה מופיעים מאמרים ותגובות המציגים את ישראל כאשמה בכל העימותים האלימים.

    אליהם, ולצערי גם אל עורכי האתר, כיוונתי את דברי. ניתן היה לראות עד כמה הם מקובעים בדעותיהם כאשר כמה מהם, כולל כותבי מאמרים (לא רק תגובות), ממשיכים לדקלם את אותם הדברים גם נוכח התוקפנות המובהקת של החזבאללה.

    אבל תגובתך מטרידה אותי. האם ההבנה כי לערבים יש חלק משמעותי במה שקורה כאן וכי צריך להקשיב להם כשהם אומרים שאינם מכירים בזכות קיומנו, מציבה אותי מיד בצד הימני של המפה הפוליטית? האם להיות בצד שמאל זה אומר להניח שהצד השני רודף שלום?

    אני בעד פתרון מוסכם עם הפלסטינים על בסיס גבולות 67. אבל, לצערי, כל פתרון כזה מחייב גם מגבלות קשות על חימושה של המדינה הפלסטינית וגם מדיניות ישראלית בלתי סלחנית כלפי כל גילוי אלימות מהעבר השני של הקו.

    מצטער, אבל הנסיון איננו מאפשר לנו להניח כי הסכם קבע מוסכם עם הפלסטינים יביא לקץ הניסיונות להפעיל אלימות כלפי ישראל.

  19. מנשה

    חבל שבאתר ה'עוקץ' לא עוסקים יותר בנושאי חברה וכלכלה.
    חבל שהדיון הכלכלי פינה את מקומו לפרסום מאמרים פרובוקטיביים בתחום המדיני ובעקבותיו דו שיח של חרשים ב'טוקבקים'.

    אבל כנראה שזו אחת הסיבות לכך שהנושא הכלכלי-חברתי כל כך מוזנח אצלנו: זה סדר העדיפויות של השמאל ה"מקצועי".

  20. אמיר

    היה לי רעיון לקרא למנהיגים שלנו להפסיק את הלחימה (בין ישראלים לפלסטינים) לשבועיים
    לשבת באוהל במדבר ולנסות ליצר הפסקת אש זמנית, נניח 3 חודשים, חצי שנה

    (אחרי זה אפשר לנסות לעלות על מפת הדרכים של הפטרון מאמריקה)
    הרעיון הוא להקים מחנה אוהלים קטן באזור ניצנה אוהל או שניים לכל משלחת, עוקב למי שתייה, אפשרות לצחצוח גילוח וזהו.
    בלי מים זורמים, בלי אוכל מפנק של בית-מלון לאמור – אתם באים לכאן לעבוד!.

    השיחות יתנהלו באוהל המרכזי (בלי מיזוג), רק מאוורר
    על קירות האוהל צריך לתלות תמונות של פיגועים בישראל ושל פגיע אזרחים פלסטינים

    זהו זה הרעיון
    אין לי מושג איך מיצרים עצומה
    ואין לי מושג אם זה יוכל לעבוד.

    אבל ממעמקי היאוש והגועל של תקופה שחורה זו שלנו
    אני לא יכול שלא להציע את הרעיון.

    נ.ב. מנשה ליבי איתך – גם בימים קשים אלו רובינו ממשיכים להעבק על פרנסה הוגנת ובטוחה

  21. פוליצר

    כפי שבוודאי הבחנת, הנחות היסוד שלנו כנראה זהות. איני שותף לתפיסה שישראל "אשמה" בכל התפתחות במזרח התיכון. עם זאת ובמקביל, אזרח ישראלי אחראי, במובן הדמוקרטי של המילה, למעשים נפשעים או אוויליים של ממשלתו, לישראל אחריות גדולה יותר על חיי תושבים שאינם אזרחיה, מכוח שליטתה הישירה או העקיפה בהם, ולישראל אחריות כבדה עוד יותר – יש כאן פוטנציאל לטיפול פחות אימבצילי בסיטואציה, שכלל אינו ממוצה. נראה לי שבנקודה האחרונה לפחות תסכים איתי.

  22. מנשה

    תודה, אמיר על הסימפטיה. בכל אופן אין פה ענין אישי; שלומי כרגע בסדר ויש רבים שזקוקים לסימפטיה הרבה יותר ממני.

    כנראה שלא שמת לב אבל בהודעה שלי היה הרבה יותר מקורטוב של ביקורת על ה"צבע הפוליטי" שאתר העוקץ לובש.
    מרבית הכתבות והתגובות מקוממות כל כך עד שקשה להתאפק שלא להגיב לגופו של ענין, אם כי לדעתי הן גם כל כך תלושות מהמציאות שאין טעם להגיב.

    ל'קשת הדמוקרטית המזרחית' היו הישגים נפלאים; אבל כוחה והרלונטיות שלה לשיח הציבורי נפגמו מאוד מאז החלה לעסוק בסכסוך עם הפלסטינים. חבל שה'עוקץ' עובר תהליך דומה.

  23. יוד דלת

    אתה צודק, אבל לא יעזור לך. גם אני כתבתי ברוח זאת אחרי הפיאסקו של הרג המשפחה בחוף עזה, והצעתי ליוסי דהאן להרפות קצת מהנושא המדיני, אך לצערי אני מבין שזה לא יעזור לנו. השמאל "המקצועי"כפי שאתה מכנה אותו, התנחל באתר הזה ואימץ את הידיאולוגיה של היריב: " שטח משוחרר לא יוחזר".

  24. גילה

    אי אפשר לצפות שישראל תמשיך את החיסולים בעזה ושלפשתינאים לא תהיה אפשרות להגיב.
    הם מגיבים לחיסולים בקסאמים, כמו שהחיזבלה מגיב לירי של צה"ל בלבנון.
    אם אנחנו רוצים שקט, עליו ראשית כל להפסק החיסולים ולדבר עם החמס על הודנא ארוכת טווח.
    צלערי יש לי אמון רב יותר בהניה מאשר באולמרט.