שמאל אוטומטי

ענת מטר

אחד הפירות אותם נושאת המלחמה הנוכחית הוא המטבע "שמאל אוטומטי". אריאנה מלמד וזוהר שביט, בין היתר, בחרו לחבוט במבקרי המלחמה בעזרת המטבע הזה וביטויים מקבילים ("מקהלה צייתנית"), כדי להצדיק את תמיכתן במלחמה למרות שהן מסווגות את עצמן כשייכות ל"מחנה השמאל". הצורך העכשווי לתקוף דווקא את מבקרי המלחמה המעטים, המשמיעים קול חריג אל מול האחדות הקואליציונית האדירה, השולטת בכנסת, בציבור, באוניברסיטאות, בכל אמצעי התקשורת, מעיד על מורא גדול. אבל לא עליו אני מבקשת לכתוב כאן, אלא על אוטומטיות ומחשבה.

מחשבה מופיעה על רקע תמונת עולם, כזו המורכבת מפסיפס קוגניטיבי ורגשי של עובדות ואנליזה שלהן, אופני חשיבה, שיפוט והתנהגות, חוויות ורגשות, צורת התבוננות, וכיו"ב. אי אפשר לחשוב, ואי אפשר להבין מחשבה, בניתוק ממכלול כזה. תמונת העולם של מה שמכונה, באופן גורף, "שמאל רדיקלי", כוללת (ממש כמתחרותיה), עובדות ואנליזות היסטוריות, פוליטיות וכלכליות; תובנות על יחסי ממשל ואזרחים, כוח וכסף, שליטה וניצול; עקרונות ואופני שיפוט פרדיגמטיים; דגשים חווייתיים, רגשיים ואסתטיים, וכו`. כדי להעמיק ולטפח היכרות עם תמונת העולם הזו דרושה, בין היתר, חשיפה אטית ומתמדת למקורות מידע, שיפוט והערכה, שבדרך כלל אינם מובאים בפני הציבור הרחב. זהו הקושי הגדול העומד בפני איש שמאל המנסה לנמק שיפוט מסוים שלו בפני מי שתמונת הרקע חסומה בפניו – קוגניטיבית ורגשית. אבל מי שכבר עומד לרשותו בסיס יציב כזה פיתח הבנה ורגישות שמאפשרות לו לשפוט במקרים רבים ללא היסוס וללא שהייה. לפיכך לא צריכים לחלוף שבועות עד שיקלוט מדוע מה שמשווק לו כמלחמה הכרחית ומוסרית רחוק מלהיות כזה.

האשמת מתנגדי המלחמה בחשיבה אוטומטית היא מגוחכת – לא משום שאין היא מוצדקת, אלא משום שהיא מעידה על הנוקטים בה, ראשית, שאין הם מבינים את עצמם, ושנית, שאין להם צל של מושג מהי מחשבה בכלל, ומהי מחשבה פוליטית בפרט. האם מישהו הופתע, באמת, מן העמדות שמאמצים עתה אריאנה מלמד, זוהר שביט? האם אי אפשר היה לנבא שעמוס עוז יצדיק את המלחמה ואסא כשר שוב ייתן הכשר פילוסופי להרג מסיבי של אזרחים? שוב מציגים את עצמם הכותבים כ"אנשי מחנה השלום", ש"בניגוד לדרכם המסורתית", נאלצים להודות לפתע בצדקת המלחמה – וזה כה צפוי, משום שגם הם פועלים, חושבים ושופטים על רקע תמונת עולמם: קיים קשר הדוק בין ההשקפה הדמוגרפית המכונה "מדינה יהודית ודמוקרטית" לבין ההשקפה ה"ביטחונית", המסרבת להכיר באיום הביטחוני הממשי הגלום במדיניות ה"ביטחון" הישראלית. זוהי אותה תמונת עולם שאחראית לסירובה העיקש של ישראל למצוא את מקומה בין שכנותיה ולטיפוח זהותה העצמית כסוכנת אמריקאית במזרח התיכון. וכל אלה קושרים גם בין היכולת להפנות את המבט ממאות הרוגים, אלפי פצועים ומאות אלפי פליטים בלבנון לבין הקרבת תושבי "העורף" הצפוני, חייהם, בריאותם, בתיהם ופרנסתם למען "השבת יכולת ההרתעה של צה"ל". הצדקת המלחמה הנוכחית על-ידי עוז, שביט, מלמד ודומיהן היא "אוטומטית""משום שהיא נגזרת מתמונת עולמם, ממש כשם שהתנגדותי החריפה לכל מה שמניתי כרגע נגזרת מתמונת עולמי. אלא שהאשליה שקיימת אפשרות אחרת – האשליה שמתבטאת בהאשמה האווילית ב"אוטומטיזם" – היא רכיב חשוב ומהותי בתמונת העולם שלהם, לא שלי. 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אל תגידו לא ידענו

    בגלל המלחמה המשתוללת בדרום ובצפון, החלטתי להשעות את פרסום המקרים ב"אל תגידו לא ידענו". לצערי הגיעו אלי היום ידיעות על הריסות בתי בדואים בנגב (לא מקסמים) ובצור באחר (מזרח ירושלים). אלה פעולות מלחמה של מדינה נגד אזרחיה ותושביה, שמצד אחד אינה מאפשרת להם לבנות בתים באופן חוקי ומצד שני הורסת את מה שבנו. מספיק שאחוז קטן מאלה שעברו את הטראומה של הריסת ביתם, ינקמו את מה שעשו להם, כדי שיופיע דור חדש של טרוריסטים שינקמו בנו את שעשו להם.
    בניגוד לנוהגי לכתוב קצר, אני מעתיק חלק מהדיווח של יואב אנדי, מ"שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם".

    יום הריסת בית בצור באהר –משפחת אבו כיף 06\8\31

    בעל הבית חולה לב בני המשפחה לא אפשרו לו להיות במעמד ההריסה מחשש לבריאותו ולכן מי שהיה וניהל את מהלך העניינים מבחינת המשפחה זהו עומר אבו כיף 5516576-050
    מהלך העניינים : אני קיבלתי דיווח מבעל בית בסכנת הריסה שיש בולדוזרים בדרך לצור באהר. מיהרתי עם רכבי והגעתי לפני תחילת ההריסות. השעה היתה עשר ורבע בערך .
    כאשר הגעתי כל הכלים כבר היו מוכנים להריסה ועובדי חברת הקבלן פינו את הבית מכל תכולתו, עומר רץ בין הקצינים לפקס ובין הטלפון לעו"ד בכדי לקבל את צו העיכוב מבית המשפט שעוה"ד ניסה להשיג . כאשר הגעתי התחלתי לדבר עם עוה"ד ולהסביר לו את המצב ולדחוק בקצין שיחכה עם ההריסה, מכיוון שעוה"ד בבית המשפט והפקס בדרך. בינתיים היה לנו קצת זמן כי הבית עדיין לא פונה כולו . לפני הגעת הפקס, קרוב לעשר וחצי, הבולדוזר החל להרוס את מחסום הכביש (רק יותר מאוחר הבנתי שהוא הורס אותו כדי שיוכל לרדת לצד הבית ולהרוס את כולו). הפצרנו בקצין שיחכה מעט ותודה לאל הגיע הפקס המיוחל מבית המשפט שאומר להמתין עם ההריסה עד 11:00 שבזמן הזה ייגש בעל הבית וישלם את האגרה של חמישים אלף שקל ואז יהיה עיכוב ביצוע ההריסה. הקצין קיבל את הפקס עצר את הטרקטור אך באותה העת המשיכו לפנות את הבית ולהיערך לכך שבשעה 11:00 בדיוק תחל ההריסה –כך לדברי הקצין וכך לצערי גם היה.
    שאלה שכבר עולה היא למה בית המשפט לא נתן ארכה של לפחות שעה כדי לגייס את הכסף ולשלם בדואר, מדוע רק חצי שעה. התשלום יכול היה להתבצע רק בסניף דואר מסוים וכך עוה"ד ניגש לשלם וסידר שבעל הבית יחזיר לו אח"כ את כספו . עוה"ד רץ לדואר, התקשר ואמר שהוא עומד בתור לשלם וזה ייקח עוד כמה דקות. באותו זמן אני מפציר בקצין וכך גם עושה בן המשפחה, להמתין עוד כמה דקות שהרי הוא רואה שהעניין רציני עוה"ד היה בבית משפט ועכשיו הוא בדואר עומד בתור לשלם. אך לצערי לא עזרו כל הפצרותינו ובשעה 11:01 החלה ההריסה תוך זעקות של השכונה ושלנו על האיוולת והטיפשות הזאת ועל הבירוקרטיה המרושעת שזורעת שנאה והרס. החלו מהומות של התושבים בתוך כך אני צועק לקצין שאפשר למנוע הכל אם ימתין עוד כמה דקות, אך "אוזניים להם ולא ישמעו". בזמן ההריסה אשה מתעלפת ומוזמן אמבולנס. אנשים צועקים ואומרים אתם עכשיו יוצרים עוד מחבלים מתאבדים. בעל הבית אמר שכל האמון שלו במשטרת ישראל וצבא ישראל כבר לא קיימים ובכלל למה אתם עושים לנו את זה איפה הלב? למה אי אפשר לחכות מספר דקות? מאיפה חיפזון ההרס הזה?… אני מנסה שוב בצעקות ואז באופן רגוע לבקש מהקצין להמתין מעט, הוא יודע שהתשלום בדרך והמשפחה גם תשלם דמי דחייה של 50,000 שקל וגם יהרסו להם את הבית, איפה החמלה? איפה ההגיון? אך אין קול ואין עונה . אלו היו עשר דקות ארוכות ביותר בהם מחד הורסים את הבית מנגד אנשים מתעלפים ובוכים ואנשים אחרים מתמלאים שנאה, כך גם ילדים קטנים שרואים את כל הסיפור הזה מתבצע מול עיניהם. אני מנסה מחד להמשיך ללחוץ על עוה"ד ומנגד לנסות לדאוג שהעניין לא יצא מכלל שליטה, מנסה לעודד את בעל הבית ומאידך מממשיך לצעוק לקצין שיעצור ובתוך תוכי איני מאמין למתרחש אל מול עיני, להריסת הלבבות והריסת האמון וחוט החיים המותקפים. הכל כל כך דק ונקרע ברגעים אלו באטימות ובאווילות וברוע לב. אני עדיין מאמין שאותו קצין ואותם שוטרים שהיו שם פשוט רואים את תפקידם בביצוע המשימה – וזה נשמע איום ונורא.
    בכל אופן, כעבור עשר דקות מגיע הפקס מבית המשפט, לאחר שעו"ד דיבר עם השופט, שנתן אורכה לתשלום עד 11:30. בינתיים חצי בית נהרס והקצין אומר יש עד 11:30 ואז ההריסה ממשיכה, אשור התשלום מגיע ב-11:20 ואז הדחפורים עוזבים את המקום עם כוחות הביטחון שמשאירים אחריהם בית הרוס, אך יותר גרוע מכך, שנאה וחורבן כל אמון שהיה קיים לפני כן.
    ואלו משפטים ששמעתי שם:
    "עכשיו אני כבר לא מאמין לשום דבר שקשור למשטרה אבדתי כל טיפת אמון בכם רק להרוס אתם רוצים"
    "אתם מנסים לגרש אותנו מכאן אבל לא תצליחו אנחנו נביא עוד ועוד ילדים"
    "אתם עכשיו הפכתם עוד חמישים איש למחבלים מתאבדים"
    אל תדבר איתם אין טעם הם לא שומעים תראה הם צוחקים עלינו
    ועוד …
    לסיום, לפני יציאתו הקצין החל לצעוק עלי אתה שקרן אמרת לי שהפקס הגיע והוא לא הגיע תוך שאני אומר לו שלא ינסה להלביש עלי את האשמה לאחר שלא היה מוכן לחכות 10 דקות והיה חייב להרוס על בדיוק בזמן .
    לאחר שעזבו הכוחות את המקום נסינו אני ועוד אנשים אחרים מאגודות זכויות אדם שהגיעו יותר מאוחר לדבר אל לבבות האנשים על כך שנבנה את הבית מחדש ושחשוב להמשיך לעבוד ביחד עם חזון של שלום כי זו הדרך היעילה והנכונה ביותר. אנשים הסכימו וחלק לא כי האירוע כבר אטם את ליבם והם איבדו את האמון בעתיד יותר טוב אם נעבוד יחד .
    בכל אופן, לאחר שירדו לבית וניסו לסלק ההריסות מחצי הבית שנותר בא אלי עומר ואמר לי שהמפנים גנבו שרשראות זהב כאשר פינו את כל הציוד וקרעו תעודות זהות , קשה היה לי להאמין לכך וביקשתי ממנו שיחפשו טוב וכך עשו אך לצערי התוצאות לא היו שונות. הגשנו תלונה במשטרה על גניבה. –כמה חרפות עלינו עם ישראל ,כמה חילול שם שמיים ניתן לסבול בעולמנו ועד איפה אנו רוצים לדחוף את האנשים הללו ?…
    אגב כאשר סיפרתי לעוד מישהו על הגנבה ענה לי לתדהמתי שזו כבר תופעה ושזו לא הפעם הראשונה שהוא שומע על כך – באותו רגע אמרתי לו שעלינו להגיש תביעה ייצוגית בעניין ואני אפנה את התלונות השונות אליו הוא הסכים.
    לאחר ההריסה ירד בעל הבית שהוא חולה לב והחל למרר בבכי תוך שכולם סביבו בוכים עמו, ניסיתי לדבר אל ליבו באומרי שבית ניתן לבנות שוב ואמרתי לזה שלידו שישמור עליו כי לב אי אפשר להחליף. תשובתו היתה שהוא יודע אך גם הלב שלו נשבר וכן שהוא אמר כי הוא פוחד מאד על בעל הבית שליבו יחזיק מעמד .

  2. אייל

    איפה עמוס עוז הצדיק את המלחמה? לא נתקלתי באיזשהו מאמר שלו לאחרונה.

  3. חייש

    עכשיו רק חסר להפוך את "מבוא לפילו' של הלשון" לקורס קצת יותר נסבר והכל יבוא על תיקונו. 🙂

    ניתן לזהות בימים אלו מי אינו שמאלני – זה שפותח את טיעוניו ב"אני דווקא שמאלני".

  4. אורה לב-רון

    שלחתי לינק של המאמר ל"אחדים מחברי הטובים" בשמאל.

  5. מני אביב

    אנו חוזים כיום במיצג חברתי מעניין מאד.
    המלחמה הזו זכתה לרוב מאסיבי, ממש דמיוני בעוצמתו היחסית, אשר מנהיגים ברחבי העולם בוודאי היו רואים בו כחלומם הרטוב. ובכל זאת, ישנה בשיח הישראלי התייחסות בלתי פוסקת לטענות המתנגדים למלחמה, כאילו לא היו למעשה רק אפס קצה של יריעת 'דעת הקהל' בישראל. גם אם 99% תומכים בה באופן מלא, הרי דעתה של הפרסונה הישראלית לא תנוח כל עוד איזה אחוזון קטן מתפוגג למגעה כמו מים מבעד לאצבעות הידיים הצמודות. היא משתוקקת ללכוד גם אותו.

    בעובדה זו אפשר אולי להתנחם. כי למרות שמתנגדי המלחמה הם כה ספורים, ייסורי המצפון, הפועמים עדיין בליבה של החברה הישראלית- למרות מערומי עפר עצומים ששפכו עליה כדי לדחוק אותה מהתודעה- חותכים במעיה כמו להבי מתכת זעירים ומונעים ממנה לשקוע לחלוטין, ברפיסות גפיים מתנמנמת, בהזיית הצדק העצמי.
    הרי זוהי התכלית העיקרית של מה שמתרחש פה בשנים האחרונות. הגעגוע הזה לימי החברה הקטנה והצודקת, הנלחמת על חלקת אלוהים הזעירה שלה נגד אוייב רב זדון הרודף אותה ללא הרף, הוליד מחדש את ההתפרצות המגוחכת של עולם המושגים של ישראל בדמי ימיה. עולם מושגים שבו 'אנו המותקפים' ו'כפו עלינו את המלחמה', ו'זוהי מלחמה על הבית', 'המשך של מלחמת העצמאות', עולם מושגים המגדיר היטב את העולם בחלוקתו הדיכוטומית לטובים ולרעים, ושבמסגרתו ראוי להלום ללא רחם ב'קני המחבלים' (איזה מושג נורא!) ו'תשתיות הטרור' ע"י טייסינו שבודאי 'שבו בשלום לבסיסם'.
    עולם מושגים שאל תוכו צמחנו, ואת נקטרו המתוק ינקנו יחד עם חלב אימנו כדי שיעניק לדמותנו את הזוהר הנאדר של צדקת דרך מיתולוגית. ובאמת, היה נדמה שכך הם פני הדברים ואין בלתם.
    אבל יש בלתם, תודה לאל, יש ויש. וכיום ניתן עדיין לשמוע את קולותיהם של הבודדים אשר יודעים זאת, ומסרבים בעקשנות של בהמת משא להצטרף למחול החלילים והתופים של מופע האור-קולי של עוד מלחמה. בסך הכל, עוד מלחמה…

    המלחמה הזו היא פרק נוסף בתהליך ההתחפרות אל העבר- כנראה שלב בלתי נמנע ברגרסיה האינפנטילית של חברה שמסרבת להתבגר ולהכיר במורכבותה של המציאות. כאילו בשלב מסויים בחייה פקדה את החברה הישראלית איזו חרדת אימים, שברגע שהיא תוותר על הדימוי העצמי של 'הצודק', ברגע שהיא תודה בפני עצמה שבסכסוך זה- כמו בכל סכסוך- היא אשמה לא פחות מיריביה, אזי היא תמצא את עצמה ככלי ריק מתוכן שאין לו כל תכלית להמשיך להתקיים. כי הצידוק והעליונות המוסרית תמיד היוו את תשתית הווייתה, שמתוכה בלבד היא כוננה את עצמה.

    ולמרות כל הנביחות, גם השיירה הזעירה שלנו תעבור בסך.

  6. דוד גלבוע

    אינני מכיר את הרקע של ענת מטר אבל מזמן לא קראתי גבב כזה של מלים. אני מעיד על עצמי כאיש שמאל וככזה אין לי שום הסבר לקיומה של מדינה השוכנת צפונית לנו בה האליטות חוגגות בבתי הקזינו של גוניה ובירות כאשר מחצית המדינה בה אני חי מאויימת על ידי כנופייה איראנית עימה אין לנו גבול משותף. עם מי ועל מה סבורה מטר ניתן לנו לנהל משא ומתן? לבנון היא אחת הארצות המדהימות ביופיין ובאוצרות התרבות בשטחה אך לרוע המזל היא נשלטת לסירוגין על ידי הימין הקיצוני הפלנגיסטי, אשפ הפלשתינאי ועתה על ידי החיזבאללה האיראני. יצאנו באיחור רב מלבנון לפני שש שנים ומה קרה? האם ניסתה לבנון לכונן איתנו יחסים כלשהם? האם האינטלקטואלים הלבנוניים המזדעקים עתה נגדנו הביעו רצון כלשהו לקיים דו שיח עם עמיתיהם לדעה בישראל?
    כל האישים בהם נקבת אינם פועלים אוטומטית והם בפירוש חושבים ומבקרים את הממשלה והצבא על פי מבחן התוצאה. אבל האמת הצרופה היא שתגובותיך ואלה של המכנים עצמם כשמאל רדיקלי הן אוטומטיות ללא פשרות ובעיקר ללא הצגת חלופות עימן ניתו היה להתווכח. הרי ברור לך כי בהיעדר תגובה ישראלית היו נפגעים לא ספסרי ההון וחסידי השלטון בישראל אלא אותם חסרי כל ונכים התקועים חסרי אונים במקלטי צפת, נהריה ועכו והם חפים מכל עוון. אלה ימשיכו באורח חיים זה אם יינתן לחיזבאללה להמשיך לשלוט בדרום לבנון. הפיכת תושבי דרום לבנון לפליטים הינה בדיעבד החלטה של ממשלתם שהיא חסרת יכולת או רצון להתעמת עם הפולשים האיראניים העושים בלבנון כרצונם.
    האם ראיית המצב לאשורו היא תגובה אוטומטית? רק במוח המקובע של מי שמנסה ליטול את כתר השמאל הישראלי ללא כל סיכוי של הצלחה. שמאל ישראלי הינו מאבק על שכר הוגן, על זקנה בכבוד ושמירה על זכויות העובדים הזרים. על כך אינך יוצאת למאבק משום שנושאים אלה רחוקים מהתודעה בה את וחברייך שרויים בה.
    ולסיום – לידיעתך. הלבנונים מפרסמים כי בבניין שנהדס בכפר קנא שבו נמצא משגר טילים לעבר ישראל שיכן החיזבאללה ילדים לבנוניים נכים חסרי יכולת להימלט. אם וכאשר תתאמת הידיעה אני חושש שלא אהיה מסוגל לנהל איתך דיאלוג בעתיד.

  7. נמרוד קפון

    המאמר התחיל טוב, בערך עד השורה הבאה:
    "…שאין הם מבינים את עצמם, ושנית, שאין להם צל של מושג מהי מחשבה בכלל.."

    ההתחבטויות בימים האחרונים בין "שמאל" ובין "ימין" ובמיוחד בין "שמאל אוריגינל" ובין "שמאל חיקוי-עור" כ"כ מגוחכות, כאילו מדובר רק בשני צבעים, אדום שחור על הרולטה, וכל צומת דרכים צריכה לעבור ברירה בין "שמאל" ובין כל מה שלא שמאל, כלומר "ימין".

    מותר שגם בקרב מחנה "השמאל" יהיו מספר דעות, בלי להאשים אף אחד בזיוף, בבגידה או ברדידות מחשבתית. דווקא הדעה המובעת במאמר הזה, יותר משהיא נראית לי כהתנשאות לשמה, היא נראית לי כהתנשאות שבאה לכסות על התנגשות בין השקפת עולם ובין מציאות.

    דעתי לגבי המלחמה הנוכחית בלבנון, אותה הבעתי כאן גם בתחילתה, היא שהלחימה עצמה יכולה להיות מוצדקת וטובה, ויכולה להיות חסרת טעם ורעה, הכל תלוי בהמשך המדיני שלה: למה בעצם חותרים המנהיגים (אם הם רוצים משהו או סתם "להיכנס בהם"), האם הם חותרים ליעד מוצדק; והאם יעד כזה ניתן להשגה.
    מבחינתי, שלושת השאלות הללו עדיין נמצאות באי-ודאות, ואני בשום אופן לא מבין את אלה שקוראים באופן נחרץ "להיכנס בהם" (בחזיבאללה, בלבנון, בסוריה באירן…), וגם לא מבין את תמונת הראי של אותם טוקבקיסטים, כפי שמצטיירת מ"המאמר" הזה.

  8. איציק ניסני

    דויד גלבוע אני מצרף חתימתי לדבריך

  9. איריס

    מאמר חשוב וטוב.
    ולאיל,
    עמוס עוז כבר שכנע את כל הישראלים התומכים והלא-אוטומטים ולכן פרסם באנגלית. נסה בגוגל, הוא בכל מקרה תומך במלחמה, ומכיוון שהוא מכר את עצמו עד כה כאיש שמאל (שזה כידוע, אחד שהתנגד למלחמה הקודמת בלבנון, אחרי ארבעים יום וקילומטר), אפשר להבין מדבריו ש"אפילו עמוס עוז, שמאלני בימים רגילים, הוא בעד המלחמה הזו בימים אלו, כי זו מלחמה שונה מכל קודמותיה, ממש מלחמת אין ברירה".

  10. טלי דיגי

    נראה לי שלא הבנת כל כך את המאמר.

  11. מאור שני

    בשנה א' שלי בלימודי מדעי החברה קראתי את קרל פופר, שבין השאר כותב כי תיאוריה שהופרכה – אין להשתמש בה יותר כדי לנבא את המציאות.
    התיאוריה של השמאל הישראלי גרסה כי ההתנגדות האלימה מקורה בכיבוש, ובכדי להפסיק את ההתנגדות האלימה יש להפסיק את הכיבוש. הכיבוש הופסק בעזה ובדרום לבנון, אולם ההתנגדות בשני איזורים אלו רק גברה.
    כמו בעולם המדע, גם בעולם הפוליטיקה, השמאל הישראלי (או מה שנשאר ממנו) ממשיך להאחז בתיאוריה שהופרכה תוך ביצוע התאמות מגוחכות להפליא למציאות ("הכיבוש לא פסק לגמרי", "יצאנו בלי הסכם", "מטוסי ישראל חגים מעל בירות" וכו'). לא במפתיע התאמות אלו זהות לתירוצים שמספקים ארגוני הטרור להמשך התנגדותם (האם מישהו באמת חושב שהחיזבאללה אגר 13,000 טילים כדי לשחרר את חוות שבעא?…).

    אז יאללה ענת, נגמרו התירוצים, נגמרו תקוות השווא – הגיע הזמן להישיר מבט למציאות, ובכאב רב (אני יודע כמה זה קשה להתעורר מחלום השלום, הייתי שם בעצמי עד לא מכבר) להכריז על מותה של הקונספציה השמאלנית, מותן של תקוות השלום. הגיע הזמן לפקוח את העיניים.

    מאור.

  12. הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם

    נחמד שאתה מעיד על עצמך כאיש שמאל, אבל כידוע אין הנחתום מעיד על עיסתו ואין השמאלני-אבל מעיד על שמאלניותו.
    ד"ר ענת מטר היא חוקרת ומרצה באונ' ת"א וכמו כן אמו של חגי מטר. כאיש שמאל אתה בוודאי יודע מי הוא.

  13. מתי שמואלוף

    הסופר עמוס עוז הגיב לתחילתה של מלחמת לבנון השניה. הוא עשה זאת ב-20 ביולי, בעיתון "לונדון איבניג סטאנדרט". תרגמתי את המאמר וציינתי את הנקודות עימן אני לא מסכים:

    http://www.notes.co.il/mati/21741.asp

  14. ליאור שוורץ

    ענת כותבת"קיים קשר הדוק בין ההשקפה הדמוגרפית המכונה "מדינה יהודית ודמוקרטית" לבין ההשקפה ה"ביטחונית",

    אני מסכים איתה -האם זה אומר שמי שמגדיר את עצמו איש שלום,וגם חושב שצריכה להיות כן מדינה יהודית ודמוקרטית
    בקיצור מדינה ציונית-אינו איש שמאל.
    החשיבה האוטומטית היא אצל אלה,שכבר החליטו שלא צריכה להיות כן מדינה ציונית.זה לא אומר שאנחנו לא יודעים
    לחשוב,זה רק אומר שאנחנו חושבים אחרת.

  15. אריסטו

    מאמר מעניין.
    קצת חסרה בו התייחסות ענינית לטעמי. מה הייתה תגובה נאותה מצד מדינת ישראל? מהי הגישה (תוצאתנית, מוסר הכוונות) הרצוי מצד הכותבת? מה היחס לקבוצות לא ליברליות? מעבר לדיבור מבולבל על אוטומטיות לא ברור יותר מדי מה החלופה המוצעת. אולי שתציע טקסט קצת יותר מסודר ומאורגן. בקיצור, ציון לא גבוה הייתי נותן למאמר הזה.

  16. פלמוני

    זה פשוט מגוחך השמאל לא הקלאסי ולא באופן אחר אינו ולא היה מעולם פצפיסטי , השמאל לכן לא מתנגד ברובו למלחמה אוטומטית , הטענה שמי שתומך בשמאל לא יכול לתמוך במלחמה היא טענה מוזרה.
    תלוי איזו מלחמה.
    היסטורית השמאל מאז ומתמיד לא בחל במלחמות .

    הדוגמה הכי מובהקת היא עמיר פרץ הממולץ ע"י אתר העוקץ שבמילא רוב הכותבים פה תמכו בו לבד מבודדים , הוא איש שמגדיר עצמו כאיש "שלום" ולכן שמאלני והוא האיש שמנהל את המלחמה הזו בצוותא עם אולמרט , הוא לא נגרר למלחמה נדמה לי שהמלחמה הצילה את גורלו הפוליטי , עכשיו איש לא יפקפק בהתאמה שלו לתפקיד ראש ממשלה , זה שחברתית הוא בגד בבוחריו , נו זה דבר קטן מאד וחסר כל ערך האם היה מנהיג פוליטי במקום כלשהו איש שמאל שהיה באמת עם יחס פציפסטי למציאות בה למשל מצהיר מנהיג מדינה כי המדינה (למשל ישראל) צריכה להעלם מהאופק המזרח תיכוני?
    איך פותרים בעיה כמו אירן או חיזבללה ללא מלחמה?

    כל הקלישאות על השמאל , הקלישאות על השקפה פוליטית נטולת מאבקים או קרבות , חשיבות הציון האישי בפנקס הזהות שהם "שמאלנים" וכיוצא מזה שיש להם יחס מיוחד לחיי אדם להבדיל מכל מי שאינו שמאלני , זו התנהלות די מגוחכת מופרכת וחסרת בסיסי עובדתי אולי יש הבדלים ברגישויות אבל הן ימין והן שמאל לא בוחלים במלחמות , בלי להיזדקק לדוגמאות מההיסטוריה השמאל אף פעם לא היה הומניסטי יותר ממתנגדיו -ההפך.

    הקשר בין שמאל להומניזם הוא מפוקפק , הוא אולי קיים כאשר הדיון הוא תיאורטי או אוטיסטי וחסר כל יומרות לנתח את המציאות, בפועל תמיד אבל תמיד חלק מרוצחי העל הם מנהיגי שמאל כי כנראה לשמאל יש אוייבים- לפי מאמר שפורסם בהארץ רוצחי העל הגדולים ביותר בהיסטוריה המודרנית באו מהשמאל , ולמי שיש אוייבים ומגדיר אותם כאוייבים יש גם יצר רצחני- רוב השמאלנים שאני מכיר אישית כולל אני באופן אינטימי די שונאים חלק מהסביבה שלהם , חלק מהאיכפתיות השמאלנית והרצון לשנות את המציאות חייבת לקחת בחשבון מאבקים וקרבות , כל ההיסטוריה האנושית כולל זו שלנו פה במקום הזה מוכיחה שהשמאל שש אלי מלחמות .

    עמיר פרץ בחר במלחמה כאשר הוא ברח מתפקידיו החברתיים למעשה , בפועל היה ברור שהאמביציה האישית שלו חשובה יותר מהבטחותיו , האם הוא צדק?

    נראה בעליל כי בטווח הקצר עמיר פרץ צודק כרגע הוא מחובק ע"י הקונצנזוס הוא איש שמאל ואיש מלחמה בו-זמנית והוא בחר בקונצנזוס הפטריוטי הציוני האם זה בא מבדיקה עניינית של המציאות ? בטוח שעמיר פרץ יהיה חלק מהשמאל הציוני שלאחר המלחמה , הבעיה של הגברת מטר אינה עם אנשים כמוה מרצים באקדמיה , הבעיה שלה היא עם יולי תמיר ושלי יחימוביץ ועמיר פרץ שבחרו במלחמה , איתם היא צריכה לנהל את הויכוח , וזה לא ויכוח תיאורטי אקדמאי שמילא חשיבותו אינה גדולה , כי בשאלה הזו האם השמאל אוטומטית מצדיק או לא מצדיק ואם יש או אין עדר שמאלני אין לברוח מהמציאות.

    השמאל בחלקו אוטומטי הרי החיבוק של חומסקי לחיזבללה הוא די מטופש ודי אוטמטי כל מי שמתנגד לישראל הציונית (אשכנזית) מחובק אוטומטית זה מוכר לנו אפילו מבלי להזדקק לחומסקי , ויש אוטמטיות בחירה שמאלנית אופנתית כמו שיש אוטמטיות ימנית – לעדר קל להצטופף בקרב מי שדומים לו או לה זה אפילו אנושי במידה , המציאות מאתגרת את כל הצדדים ועכשיו הזמן לבדוק את הרלוונטיות של כל מיני אמירות ואמונות, או שאולי מטר וחבריה ימצאו מפלט שונה , יש אפשרות שחלק מהאנשים המצהירים על עצמם כ-"שמאלנים "פשוט יוקאו החוצה מהשמאל , כאילו שהמחנה השמאלי יהיה "נקי" ואיש שמאל יהיה נהיר וברור ומובהק כפי שכמה אנשים מחליטים מראש , האם לא היה איזה תייש שכתב שעכשיו נוכל לדעת מיהו שמאלני?..ומה זו אם לא אמירה של עדר אוטמטית , פה בתגובות ה"אוהדות" את המאמר של מטר שבעיני הוא מאד מיושן ולא רלוונטי.

    ועדה כזו שתורכב ממהפכני סלון מקצועניים חמורי סבר, נו טוב להיות שמאלני זה לא הכל – תשאלו את עמיר פרץ.

  17. רונן אלפסי

    מוזר לצפות במאבק "מי יותר שמאלני" או מי "שמאלני יותר אותנטי"…

  18. נעמי

    אחרי שנים שהשמאל עומד כגוש אחד (כשהוא טורח להגיע להפגנה במקום לחתום על עצומה באינטרנט) מול הימין הביטחוני ובעיקר מול הימין הכלכלי, סופסוף מתנהל דיאלוג אמיתי בתוך השמאל.
    מסתבר שהמלחמה הזאת מבליטה את מגוון הדיעות בתוך מה שמכונה השמאל הישראלי.
    במצב הנוכחי, גם זה משהו…

  19. מני אביב

    עצם ההגדרה 'איש/אשת שמאל' אין בה דבר שמעיד מהותית על מוסריותו של אדם. זוהי רק הגדרה פוליטית יחסית שנוצרת כתוצאה משיח חברתי, ואין לה ממשות מעבר לכך. הרי מבחינה פוליטית גם סטאלין היה איש שמאל, ואי אפשר לומר עליו שהיה הומניסט או איש שלום.
    לכן בימים מעין אלו היה חשוב בעיני לא להביע את עצמי כ'איש שמאל' אלא כמי שאני באמת- כאדם שמגיב אל המציאות מהרהורי לבו, מהאינסטינקט התבוני שלו, מהמטען הרגשי שלו.

    ובאשר לעמיר פרץ: אני מודה קבל עם ועדה שהצבעתי בבחירות למפלגת העבודה בגלל, ואך ורק בגלל, עמיר פרץ. זה יהיה מצחיק לומר שהוא איכזב אותי. זו הרי הייתה כרוניקה של אכזבה ידועה מראש. אני אפילו לא כועס עליו.
    אבל קצת עצוב לי לחזות בקלות הזו שבה הוא נגרר/גורר למלחמה הזו…
    הקריאה שלו למהפכה חברתית נראית מגוחכת כיום, לאור יישור הקו המוחלט עם תפיסת הצבא. לא תהיה מהפכה חברתית כל עוד הצבא כל כך דומיננטי בישראל.

  20. שירה אוחיון

    החשיבה האוטומטית היא דווקא זו שמפעילים זוהר שביט ועמוס עוד ומרבית אזרחי המדינה היהודים בכל עימות עם ערבים ו/או מזרחים.
    ענת, אני מסכימה עם דברייך באופן כללי, למעט עניין אחד, אני לא חושבת שמאותו רוב נסתר המידע או ההבנה שמצויה בידי "השמאל הרדיקלי" , או יכולת הניתוח המיוחדת שבה ניחן רק השמאל הרדיקלי, בטח שלא מאנשים משכילים כמו עוז ושביט. העניין הוא שברגע שמדובר בעימות הם מיד עוברים לחשיבה שבטית (אם תרצי ציונית), שהתשתית שלה היא רגשית ולא רציונלית ומניחים בצד את כל הנתונים, הטיעונים הרציונלים ויכולת החשיבה העצמאית והביקורתית.
    זה מה שמבחין אותם מה"אינטלקטואל/ית", שמסוגל להתעלות על הרגש השבטי ולחשוב במושגים אוניברסליים, זוהי דרגה מוסרית גבוהה יותר.

  21. והצביעות חוגגת...

    כמה יפה דרשת ענת… וכמה צבוע…
    מי הם האנשים שהולכים להפגנות שאת מדברת עליהם ? הבורגנות השבעה והשמנה, המסואבת והמושחתת שכל כך מרוצה מעצמה. אה, כן – וגם אנשי אוניברסיטה שמנכסים לעצמם דגלי מוסר ושמאל, אבל בחיים לא ייצאו לתמוך במובטל אחד או בעובד אחד.
    מדוע ענת, אם כל כך מאמינה את בשמאל אותו את מדבררת פה – מדוע למשל לא הוצאתם את כל אותם המונים לכיכר גם בשביל עובדי הקבלן באוניברסיטה? או שמא זה נחמד להגיד את הדברים אבל לא ממש לשנות אותם.. אה?
    כנראה שיותר קל לשמאל שלך לפעול למשל למען הפרטת חוגים באוניברסיטה (למשל – את החוג לפילוסופיה! אני בטוח שכמה מחברותייך הטובות ביותר יידעו על מה אני מדבר), או שמא יותר קל לשמאל שלך להפר זכויות עובדים ולעשוק צעירים נלהבים פעם אחר פעם ????!!!
    מדוע, אם אתם באמת אנשי שמאל – מדוע אינכם מגנים גם את ירי הקטיושות על אזרחים ישראלים? האם חיי ילד ישראלי שהלך לבקר את סבתו בחופש הגדול פחותים בעיני השמאל שלך? האם חטיפת חיילים, מתוך שטחה של מדינה ריבונית, ככה סתם ביום בהיר אחד – היא לגיטימית בעיני השמאל שלך?
    אני שמאל, תאמיני לי. אבל לי איכפת מכל ילד או קשיש שנפגע – גם בצד שלנו. וכן – יש דבר כזה – הצד שלנו.
    כי לצד הצורך להגיע להסכם ולשלום עם הפלשתינים, נולד במלחמה זו הצורך להגן על מה שנשאר.
    כי את יודעת משהו ? לילדה החמודה מהבית שממול , שכמו שאר ילדי הארץ הזו בטח ואינה אשמה בשום דבר מכל זה, יש זכות מלאה לחיות במדינה משלה, כזו שתדבר את שפתה, תנהג את מנהגיה ותחוג את חגיה – כמו שלכל ילד בעולם יש.
    אז כן, משהו השתנה הפעם. הפעם זה כבר לא קשור לכיבוש ולמאבק בכיבוש, זה לא קשור לשלום עם הפלשתינים ולנסיגה מהשטחים. הפעם זה קשור להשרדות. להגנה על מה שנשאר. זכותינו. ואם הייתם שמאל באמת – אז כפי שאתם כאילו נלחמים (רק בכאילו, כי הרי מה? תכתבי עוד מאמר? ) על זכויות של אחרים להגדרה עצמית, לא הייתם שוכחים גם את הזכויות של שכנתי הקטנה והחמודה.

  22. דוד גלבוע

    מתנצל על בורותי בהכרת הנפשות הפועלות, ד"ר ענת מטר מרצה בחוג לפילוסופיה בת"א ובנה רכש מוניטין כסרבן מלחמה, יולי תמיר שהיא עמיתה של מטר תוכל להסביר את ההפקרות בחופש האקדמי המתירה לחבר בסגל לפרסם באתר של האוניברסיטה את כל מפעלותיה התמנוניות של ענת מטר. אם היא מצליחה להרצות, לנהל מחקרים ולפעול בכל הגופים שהיא מפרסמת באתר האוניברסיטה, מדובר בתופעה על אנושית הראויה להערצה.
    מעיון באתר של מטר למדתי שפעילת השמאל ולוחמת זכויות האזרח סבורה שהחיזבאללה הוא הנציג האוטנטי של הקהיליה השיעית בלבנון המהווה קצת פחות ממחצית האוכלוסייה וההתקפה שהוא מנהל נגד אוכלוסיית ישראל נובעת מהתגייסותו לצד החמאס כדי למגר הכיבוש הישראלי. אני לתומי סברתי שצהל פועל נגד אוכלוסייה לבנונית חסרת ישע כאשר המרצה הנאורה מבהירה לי שפני הדברים שונים לחלוטין והפצצת ערי הצפון הינה פעולת מנע מוצדקת. ד"ר מטר היא בין השאר חברה באגודה אקדמית הקוראת להטלת חרם כלכלי ואקדמי על ישראל עד לסיום הכיבוש ונוטלת כך סיכון מקצועי לקידומה. אני חוזר בי מהאשמתי אותה בהזנחת הנושאים הכלכליים משום שאני למד על תמיכתה במפלגת דעם שייעודה המוצהר הוא החלפת הסתדרות העובדים הגזענית חסרת התקנה.
    מכל מה שקראתי אני מבין שד"ר מטר היא פשוט אנארכיסטית מקצוענית שמצאה חסות נוחה באקדמיה. העובדה שעורכי "העוקץ" חתמו על עצומה זו או אחרת עליה חתומה גם ענת מטר גרמה לכך שניתנה לה במה אותה פספסה לחלוטין משום חוסר הכשרון לבטא במפורש את האמת שלה.

  23. יאיר גלזנר

    שבת שלום!

    פרופ' חיים הררי, פיזיקאי תיאורטיקן, הוא היו"ר של מכון דוידסון להוראה מדעית, והיה נשיא מכון וויצמן למדע בין השנים 1988-2001. באותה תקופה נכנס המכון למספר תחומים ופרויקטים חדשים, הקים 47 בניינים חדשים, גייס תרומות בהיקף של מיליארד דולר, שכר יותר ממחצית הפרופסורים הקבועים שלו כיום, והיה לאחד מהמוסדות מקבלי התמלוגים המובילים בעולם.
    משך כל חייו הבוגרים הרים מר הררי את תרומתו בשלושה תחומים עיקריים: המחקר העולמי בפיזיקת חלקיקים, הוראה מדעית במערכת החינוך בישראל, וניהול מדעי וקביעת מדיניות מדעית.

    מַבָּט מתוך עֵין הסערה

    הרצאה שניתנה ע"י פרופ' חיים הררי בכינוס חבר היועצים הבינלאומי של תאגיד רב-לאומי גדול באפריל 2004.

    כידוע לָכֶם, אני הוא זה שבד"כ מספק את ה"בידור" המדעי והטכנולוגי במפגשים שלנו. אך הפעם הציע היו"ר שלנו שאציג את דעתי האישית על המתרחש באותו אזור בעולם שממנו באתי. מעולם לא הייתי וגם לא אהיה פקיד ממשלתי, ואין בידי כל מידע מסווג. השקפתי מתבססת כולה על מה שעיני רואות, על מה שאני קורא ועל העובדה שמשפחתי חיה שם כבר כמעט 200 שנה. אתם רשאים להתייחס לדעתי כאל זו של נהג מונית בעל אוצר מימרות, אותו אתם חוקרים בבקרכם בארץ זרה.
    יכולתי לחלוק עימכם כמה עובדות מרתקות וכמה הגיגים אישיים אודות הסכסוך הישראלי-ערבי. אולם באלה אגע רק ברפרוף; אני מעדיף להקדיש את מרבית הערותי לתמונה הרחבה יותר, של האזור והמקום שהוא תופס באירועים העולמיים. כוונתי היא לכל האזור שבין פקיסטן למרוקו, שרובו המכריע הינו ערבי ומוסלמי, אבל כולל מיעוטים לא-ערביים רבים וכן כמה מיעוטים לא-מוסלמיים ראויים לציון.
    מדוע זה אינני מתייחס ישירות לישראל ושכנותיה הקרובות? זאת מפני שישראל וכל הבעיות הקשורות בה – למרות כל מה שאתם קוראים או שומעים מן התקשורת העולמית – איננה הנושא המרכזי, ומעולם לא היתה הנושא המרכזי בכל התהפוכות שעברו על האזור הזה. נכון שישנו סכסוך ישראלי-ערבי בן 100 שנה, אך לא כאן מתרחש המופע המרכזי.
    למיליונים שמתו במלחמת אירן-עירק אין שום קשר עם ישראל; הרצח ההמוני המתרחש בימים אלה בסודן, כשהשלטון הערבי-מוסלמי טובח באזרחים השחורים הנוצריים, אין לו שום קשר לישראל; הדיווחים הרבים מאלג'יר, אודות רציחות של מאות אזרחים בכפר זה או אחר בידי אלג'יראים אחרים, אין לו דבר וחצי דבר עם ישראל; סדאם חוסיין לא פלש לכוויית, איים על ערב הסעודית ושחט בבני עמו בגלל ישראל;
    מצרים לא השתמשה בגז רעיל נגד תימן בשנות הששים בגלל ישראל; אסד האב לא הרג עשרות אלפים מאזרחי ארצו בשבוע אחד באל-חמה שבסוריה בגלל ישראל; לאחיזה של הטליבאן באפגניסטן ולמלחמת האזרחים שם אין כל קשר לישראל; החבלה הלובית במטוס פאן-אמריקן איננה קשורה לישראל, והייתי יכול להמשיך כך עוד ועוד.
    שורש הבעיה טמון בכך שכל המרחב המוסלמי איננו מתפקד, תהא אשר תהא משמעותה של מילה זו, והדבר היה קורה גם אילו הצטרפה ישראל לליגה הערבית ופלשתין העצמאית היתה קיימת כבר מזה מאה שנה. 22 המדינות החברות בליגה, ממאוריטניה ועד נסיכויות המפרץ, מחזיקות אוכלוסיה של 300 מליון בני-אדם – יותר מזו של ארה"ב, וכמעט כמו של האיחוד האירופי לפני התרחבותו. המרחב היבשתי שלהן גדול יותר מארה"ב או מאירופה כולה. ל-22 המדינות האלה, עם כל הנפט ואוצרות הטבע שלהן, יש תוצר לאומי גולמי קטן מזה של הולנד ובלגיה יחד, ובשיעור של מחצית התל"ג של קליפורניה לבדה. בתוך התל"ג העלוב הזה יש פערים שלא יאומנו בין עשירים לעניים, כשרבים מדי מהעשירים עשו את הונם לא הודות להצלחה בעסקים, כי אם בעזרת שלטון מושחת; מצבן החברתי של הנשים גרוע בהרבה מזה שהיה בעולם המערבי לפני 150 שנה; זכויות האדם נמצאות מתחת לכל תקן סביר, על אף העובדה המגוחכת שלוב נבחרה כיושבת-ראש ועדת האו"ם לזכויות האדם; לפי דו"ח שהכינה ועדת אינטלקטואלים ערביים, ואשר פורסם בחסות האו"ם, כמות הספרים שתורגמו בכל העולם הערבי, קטנה בהרבה מאלה שתורגמו ביוון הקטנה לבדה; סך כל הפרסומים המדעיים שהפיקו 300 מליון ערבים קטן מזה של 6 מליון ישראלים; שיעורי הילודה באזור גבוהים מאד, ומגבירים את העוני, את הפערים החברתיים ואת ההתדרדרות התרבותית. וכל זה קורה באזור שרק לפני 30 שנה נחשב לאזור השני בעולם מבחינת עושרו, ואשר בשלב מסוים בהיסטוריה היווה אחת מהתרבויות המתקדמות בעולם.
    אפשר בהחלט לקבוע שכל זה יוצר בית-גידול חסר-תקדים לרודנים אכזריים, רשתות טרור, קנאות, הסתה, רוצחים מתאבדים והתדרדרות כללית. עובדה נוספת היא שבאזור זה כמעט כולם מאשימים בכך את ארה"ב, את ישראל, את תרבות המערב, את היהדות ואת הנצרות, ואת כל אחד וכל דבר – מלבד את עצמם.
    האם אני אומר את כל זאת בתחושת סיפוק של מי שדן בכישלונותיהם של אויביו? לא ולא; אני מאמין בהחלט שהעולם היה מקום הרבה יותר טוב, ושהסביבה הקרובה שלי היתה הרבה יותר נעימה ושלווה, לו פני הדברים היו אחרת.
    ועלי גם לומר מילה טובה על מיליוני האנשים הטובים, ההגונים והישרים, שביניהם מוסלמים אדוקים, וגם כאלה שאינם כה דתיים אך גדלו במשפחות מוסלמיות. הריהם קורבנות כפולים: גם של האיסלמופוביה שהעולם החיצון מפתח כיום, וגם של סביבתם הקרובה, שחוסר התפקוד שלה שובר את ליבם. הבעיה היא שהרוב הדומם של המוסלמים הללו איננו נוטל חלק בטרור ובהסתה, אולם גם אינו יוצא חוצץ כנגדה. מחדל זה שלהם עושה אותם למשתפי פעולה, וביניהם יש מנהיגים פוליטיים, אינטלקטואלים, אנשי-עסקים ורבים נוספים. מרביתם יודעים להבדיל בין טוב לרע, אבל חוששים להביע את דעתם.
    אירועי השנים האחרונות העצימו ארבעה נושאים, שהתקיימו מאז ומתמיד אך מעולם לא היו כה שלוחי-רסן כמו בתהפוכות המתרחשות כיום באזור. אלה הם ארבעת העמודים עליהם נשען הסכסוך העולמי העכשווי, ושמא עלינו להתייחס אליו כבר כ'מלחמת-העולם השלישית שטרם הוכרזה'? אין לי כינוי טוב יותר למצב הנוכחי. יתכן שתעבורנה עוד מספר שנים בטרם יכירו בו כולם כבמלחמת-עולם, אולם אנחנו כבר נתונים עמוק בתוכו.
    המרכיב הראשון הוא המחבל המתאבד. מחבלים מתאבדים אינם המצאה חדשה, אולם הם נעשו פופולאריים – אם אני רשאי להשתמש בביטוי זה – רק לאחרונה. נראה שאף אחרי ה-11 בספטמבר, רוב העולם המערבי איננו מבין עדיין נשק זה. זהו נשק פסיכולוגי רב-עוצמה. לפגיעתו הממשית והישירה חשיבות משנית: סך כל האבידות ממאות הפיגועים בשלוש השנים האחרונות בישראל קטן בהרבה ממספר הרוגי תאונות הדרכים; כמותית, ה-11 בספטמבר היה פחות קטלני מרעידות אדמה רבות; בתוך יום אחד מתים מאיידס באפריקה בני-אדם רבים יותר מכל הרוסים שנהרגו מידי מחבלים מתאבדים צ'צ'נים-מוסלמים, מאז החל שם הקונפליקט; סדאם הרג מידי חודש יותר אנשים מאשר כל אלה שמתו בגלל מחבלים מתאבדים מאז כיבושה של עירק ע"י כוחות הקואליציה.
    אז מה כל הרעש סביב המחבלים המתאבדים? זה יוצר כותרות; זה מרשים; זה מפחיד; זהו מוות אכזרי ביותר, עם חלקי גופות ופצעים איומים שרבים מהנפגעים יסבלו מהם עד סוף ימיהם. תמיד מראים את זה בטלוויזיה בפרטי-פרטים. פיגוע אחד כזה, בסיוע הכיסוי התקשורתי ההיסטרי, עלול להרוס לכל מדינה את תעשיית התיירות לפרק זמן ממושך, כפי שקרה בבאלי ובטורקיה.
    אולם הפחד האמיתי נובע מן העובדה שאין להכחישה, ששום הגנה ושום אמצעי-מנע אין בכוחם לעצור רוצח מתאבד נחוש בדעתו. דבר זה טרם חלחל לתוך החשיבה המערבית. ארה"ב ואירופה משכללות ללא הרף את הגנותיהן נגד המחבל האחרון, אך לא נגד המחבל הבא. באפשרותנו לדאוג להגנה הטובה ביותר בעולם על נמלי-תעופה, אך אם ברצונך לבצע פיגוע התאבדות, אינך צריך לעלות על מטוס כדי לפוצץ עצמך ולהרוג בני-אדם רבים; מי יכול לעצור מחבל מתאבד, העומד בלב התור הצפוף שלפני גלאי-המתכות? ומה בדבר התורים שלפני דלפקי הבידוק בעונת נסיעות עמוסה? שימו גלאי-מתכות לפני כל תחנת רכבת בספרד, והטרוריסטים יפגעו באוטובוסים; הגנו על האוטובוסים – והם יתפוצצו בבתי-הקולנוע, באולמות הקונצרטים, בסופרמרקטים, בבתי-הספר ובבתי החולים; הציבו שומר בפתח כל אולם קונצרטים ותקבלו תור של אנשים הממתינים להיבדק על ידיו, והתור עצמו יהיה המטרה, שלא לדבר על הפגיעה בשומרים עצמם. באפשרותכם להקטין במידה מסוימת את פגיעותיכם ע"י אמצעי מנע והגנה, ובעזרת ביקורת גבולות קפדנית, אך לא תוכלו לסלק את הסכנה, ו-וודאי שלא תוכלו לנצח כך במלחמה זו; וזוהי אכן מלחמה!
    מה עומד מאחורי המחבל המתאבד? כסף, כוח והסתה רצחנית בדם קר. זה הכל. אין שום קשר לאמונות-אמת דתיות וקנאיות. שום מטיף מוסלמי לא פוצץ עצמו מעולם. אף לא אחד מבניהם של המדינאים והמנהיגים הדתיים הערביים לא פוצץ עצמו. אין שאר-בשר של מישהו בעמדת השפעה שעשה זאת. האם לא הייתם מצפים שכמה מהמנהיגים הדתיים יעשו זאת בעצמם, או ישכנעו את בניהם לעשות זאת, אם באמת ובתמים מדובר באקט נשגב של להט דתי? האין הם מעוניינים ביתרונות שמציע גן העדן? תחת זאת הם שולחים נשים מנודות, ילדים תמימים, אנשים מפגרים וצעירים חמומי-מוח ומוסתים. הם מבטיחים להם את התענוגות – המיניים ברובם – של העולם הבא, ומשלמים למשפחותיהם בעין יפה אחרי שהאקט הנשגב הוצא לפועל ונהרגו מספיק בני-אדם תמימים.
    כמו כן, אין שום קשר בין המחבל המתאבד לעוני וייאוש. האזור העני ביותר בעולם הוא אפריקה, ושם זה מעולם לא קרה.
    בכל העולם, ובתרבויות, ארצות ויבשות שונות ישנם מיואשים רבים. אך הייאוש אינו מספק לאיש חומרי-נפץ, אמצעי סיור ותובלה. אין ספק שבעיראק של סדאם שרר יותר ייאוש מאשר בעיראק של פול ברמר, אולם איש לא פוצץ עצמו אז. המחבל המתאבד הוא פשוט נשק איום וזדוני של טרוריסטים אכזריים, בלתי-אנושיים, ציניים ובעלי מימון מצוין, שלחיי אדם אין בעיניהם כל ערך – ובכלל זה חייהם של בני ארצם שלהם – אבל לעומת זאת הם מייחסים ערך רב מאד לעושרם ולרווחתם שלהם, ולצימאונם לכוח.
    הדרך היחידה להילחם בנשק חדש ו"פופולארי" זה, היא אותה דרך בה יש להילחם בפשע מאורגן או בשודדי-ים, והיא הדרך ההתקפית. כמו במלחמה בפשע המאורגן, חיוני שהכוחות התוקפים יהיו מאוחדים, וחיוני שיגיעו לראשה של פירמידת הפשע. אינך יכול לסלק את הפשע המאורגן באמצעות מעצרם של סוחרי הסמים הקטנים שבקרן הרחוב. עליך לצוד את ראש ה"פמיליה".
    אם חלק מן הציבור תומך בהם, אם אחרים סובלים בשקט, אם רבים חוששים מהם ואם יש המנסים לתרץ את מעשיהם בתואנות של עוני או של ילדות עשוקה, הפשע המאורגן ישגשג – וכן גם הטרור. היום, אחרי ה-11 בספטמבר, ארה"ב מבינה זאת. רוסיה מתחילה להבין זאת. טורקיה מבינה זאת היטב. אני חושש מאד שרובה המכריע של אירופה איננו מבין זאת עדיין. למרבה הצער, אירופה כנראה תבין זאת רק לאחר שהמחבלים המתאבדים יגיעו אליה בגדול. ולעניות דעתי, זה אכן יקרה. הרכבות בספרד והפיגועים באיסטנבול הם רק ההתחלה. במלחמה בטרור, יש בהחלט ערך עליון לכך שתתקיים אחדות בקרב העולם התרבותי, ואחדות זו לא תושג בטרם תתעורר אירופה.
    המרכיב השני הינו מלים, וביתר דיוק – שקרים. המלים בכוחן להרוג, והן אכן הורגות בני-אדם. נהוג לומר שפוליטיקאים, דיפלומטים ואולי גם עורכי-דין מוכרחים לעתים לשקר, כחלק מחייהם המקצועיים. אבל הנורמות של הפוליטיקה והדיפלומטיה הן ילדותיות, בהשוואה לרמת ההסתה ולשקרים המוחלטים, הנאמרים במצח נחושה, ואשר הגיעו באזור עליו אנו מדברים לשיאים חדשים. מספר לא-יאמן של בני-אדם בעולם המערבי מאמינים כי ה-11 בספטמבר לא התרחש מעולם, או שהוא פרובוקציה אמריקאית, או – טוב מזה – מזימה יהודית.
    כולכם זוכרים את שר ההסברה העירקי, מוחמד סעיד אל-סחאף, ואת מסיבות העיתונאים שערך כשכוחות ארה"ב כבר נכחו בבגדד. דיסאינפורמציה בעיתות מלחמה היא טקטיקה מקובלת; אבל לעמוד כך, יום אחר יום, ולהשמיע הצהרות מגוחכות כאלה, כשכולם יודעים שהן שקרים, ואף מבלי שיצחקו לך בין מקורביך-אתה, הריהו דבר שיכול לקרות רק בחלק זה של העולם. בסופו של דבר נעשה מר סחאף ליצן חצר פופולארי, אולם הדבר לא מנע מעיתונים מכובדים לכאורה להמשיך ולהעניק לו אותה תשומת לב כמקודם. אין זה גם מונע מן העיתונות המערבית להאמין מדי יום ביומו בדבריהם של שקרנים נוספים מסוגו. אחרי הכל, אם ברצונך להיות אנטישמי, יש דרכים מעודנות לעשות זאת; אינך מוכרח לטעון שהשואה לא ארעה וכי הר-הבית מעולם לא היה קיים.
    אלא שמנהיגיהם של מיליוני מוסלמים אומרים להם כך.
    וכשאותם מנהיגים משמיעים הצהרות אחרות, התקשורת המערבית מפרסמת אותם כאילו מדובר באמת לאמיתה.
    עניין שבשגרה הוא, שאותם אלה שמממנים, מחמשים ומשגרים מחבלים מתאבדים, מגנים את המעשה באנגלית, מול מצלמות הטלוויזיה המערבית, בהפנותם את דבריהם לעולם הצופה בהם, ובחלקו – גם מאמין להם. אנו רגילים לשמוע את אותו מנהיג משמיע הצהרות הפוכות: בערבית – לבני-עמו, ובאנגלית – לשאר העולם. ההסתה בטלוויזיה הערבית, בלוויית תמונות-זוועה של גופות שעברו התעללות, הפכה לנשק רב-עוצמה בידיהם של אלה שמשקרים, מעוותים את המציאות ושואפים להשמיד הכל. הם מגדלים ילדים רכים על דיאטה של שנאה ושל הערצת קדושים-לכאורה, והעולם המערבי אינו משגיח בכך, מפני שמקלטי הטלוויזיה שלו מכוונים בעיקר לערוצי אופרות סבון ומשחקי גלגל-המזל. גם אם מרביתכם אינכם מבינים ערבית, אני ממליץ לכם לצפות מדי פעם באל-ג'זירה. לא תאמינו למראה עיניכם.
    אך המלים פועלות בדרכים אחרות, מעודנות יותר. הפגנה בברלין, עם שלטי תמיכה במשטרו של סדאם ותינוקות בני שלוש הלבושים כמחבלים מתאבדים, זוכה בפי העיתונות ומנהיגי העולם להגדרה של "הפגנה למען השלום". בין אם אתם תומכים במלחמה נגד עירק או מתנגדים לה, אם אתם אכן רואים באוהדיהם של סדאם, ערפאת או בן-לאדן פעילי-שלום, הרי שזה קצת עובר את הגבול. באמצע היום, נכנסת אישה למסעדה בישראל, אוכלת, צופה במשפחות עם זקנים וילדים האוכלים ארוחת צהרים בשולחנות הסמוכים ומשלמת את החשבון. אח"כ היא מפוצצת את עצמה והורגת 20 בני-אדם, ביניהם ילדים רבים, והראשים וחלקי הזרועות מתגוללים במסעדה. מנהיגים ערביים מכנים אותה "קדושה", ובעיתונות האירופית היא זוכה לתואר "אקטיביסטית". נכבדים מגנים את המעשה, אבל מבקרים את משפחתה השכולה, והכסף זורם. יש משחק חדש בשכונה: לרוצחים האמיתיים קוראים "הזרוע הצבאית", ומפקד המבצע מכונה "מנהיג רוחני". יש עוד דוגמאות לסוג זה של מינוח אורווליאני, ומשתמשים בו מדי יום ביומו לא רק מנהיגי הטרור, אלא גם כלי התקשורת המערביים. מלים אלה מסוכנות הרבה יותר ממה שרבים תופשים; הן מספקות את התשתית הרגשית להצדקת מעשי הזוועה. היה זה יוזף גבלס שאמר, שאחרי שחוזרים על דבר-שקר מספיק פעמים, אנשים יתחילו להאמין בו. יורשיו מאפילים עליו בביצועיהם.
    ההיבט השלישי הוא כסף. כמויות אדירות של כסף, שיכולות היו לפתור בעיות חברתיות רבות באותו חלק בלתי-מתפקד של העולם, מתועלות לתוך שלושה מעגלים קונצנטריים המספקים תמיכה למוות ולרצח. במעגל הפנימי מצויים הטרוריסטים עצמם. הכסף מממן עבורם נסיעות, חומרי-נפץ, מקומות מסתור וחיפוש בלתי-נלאה אחר מטרות קלות ופגיעות. מקיף אותם המעגל הבא של תומכים ישירים, מתכננים, מפקדים ומטיפים שכולם מתפרנסים – ובד"כ מתפרנסים יפה מאד – מתשתית הטרור שהם מספקים.
    ולבסוף אנו מוצאים את המעגל השלישי של הארגונים הקרויים ארגוני דת, חינוך ורווחה, אשר למעשה עושים כמה חסדים, כמו להאכיל את הרעבים ולספק מידה כלשהי של חינוך, אך שוטפים את מוחו של הדור הצעיר בשנאה, שקרים ובערות. מעגל זה פועל בעיקר דרך מסגדים, מדרשות דתיות ומוסדות דת נוספים, אך גם ע"י הסתה באמצעים אלקטרוניים וחומר מודפס. מעגל זה הוא שמבטיח שהנשים תישארנה נחותות, שהדמוקרטיה תישאר בגדר חלום מרוחק ושהחשיפה לעולם החיצון תהיה מזערית. כמו-כן, מעגל זה הוא שמוביל את הנטייה להטיל את האשם בעוולות המשטר על כל מי שמחוץ לעולם המוסלמי. מבחינה גראפית, מעגל זה הוא השומר, והוא מבטיח שהעם יתבונן ויקשיב פנימה, כלפי המעגל הפנימי של טרור והסתה, במקום להקשיב החוצה לעולם. למעשה, חלקים מסוימים באותו מעגל חיצוני פועלים מתוך פחד או כבני ערובה של המעגלים הפנימיים.
    הגורם המאיים הנוסף שיש להתחשב בו הוא שיעור הילודה הגבוה. מחצית מאוכלוסיית העולם הערבי מצויה מתחת לגיל 20, שהוא הגיל הקל ביותר להסתה; דבר זה מבטיח שני דורות נוספים של שנאה עיוורת.
    מבין שלושת המעגלים שתיארתי לעיל, המימון לשני המעגלים הפנימיים מגיע בעיקר ממדינות טרוריסטיות כאיראן וסוריה, עד לאחרונה גם מעיראק ולוב, ולפני כן – גם מכמה מן המשטרים הקומוניסטיים. מדינות אלה, כמו גם הרשות הפלשתינאית, הן נותנות החסות לסוחרי המוות. המעגל החיצוני ממומן בעיקר ע"י ערב הסעודית, אך גם בעזרת תרומות של קהילות מוסלמיות מסוימות בארה"ב ובאירופה, ובמידה קטנה יותר – מתרומות אירופיות לארגונים לא-ממשלתיים ומארגונים מסוימים של האו"ם, שמטרותיהם אולי נאצלות, אבל הם שורצים סוכנים של המעגל החיצוני המנצלים אותם לרעה. ברור שהמשטר הסעודי יהיה הקרבן הבא לטרור, כאשר המעגל הפנימי יתפוצץ ויפלוש אל תוך החיצוני. הסעודים מתחילים להבין זאת, אך הם נלחמים במעגל הפנימי בעודם מממנים את התשתית של המעגל החיצוני.
    כמה ממנהיגיהם של המעגלים השונים האלה חיים בנוחות רבה על שללם. את ילדיהם תוכלו לפגוש במיטב בתי-הספר הפרטיים באירופה, לאו דווקא במחנות האימונים של המחבלים המתאבדים. ל"חיילי" הג'יהאד נכונו טיולי מוות מאורגנים לעיראק ולאתרים חמים נוספים, בעוד אחדים ממנהיגיהם עוסקים בסקי בשווייץ. הגב' ערפאת, המתגוררת עם בתה בפאריס, מקבלת מידי חודש בחודשו עשרות אלפי דולרים מן הרשות הפלשתינית המרוששת-לכאורה, וזאת בעוד מפקד תא מקומי של גדודי אל אקצא, הכפוף לערפאת, מקבל במזומן רק כמה מאות דולרים תמורת ביצוע פיגועים סיטונאיים.
    הרכיב הרביעי בקונפליקט העולמי הנוכחי הוא ההפרה המוחלטת של כל הכללים. העולם התרבותי מאמין בדמוקרטיה, בשלטון החוק ובחוק הבינלאומי, בזכויות האדם, בחופש הדיבור והעיתונות, ובחירויות נוספות כדוגמת אלה. יש לנו ההרגלים הנאיביים הישנים-נושנים, כגון כבוד למקומות וסמלים קדושים, אי-שימוש באמבולנסים ובתי-חולים לצורך מעשי-לוחמה, הימנעות מהתעללות בגופות ובניצול ילדים כמגינים חיים או פצצות חיות. מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, ואף בתקופת הנאצים, לא היתה התעלמות גמורה מכל שצוין לעיל, כמו שאנו רואים כיום. כל סטודנט של מדעי המדינה מתחבט בסוגיה איך למנוע מצב בו כוח אנטי-דמוקרטי יזכה בבחירות דמוקרטיות ויבטל את הדמוקרטיה. ישנם היבטים נוספים של חברה תרבותית בהם יש להציב גבולות. האם רשאי שוטר לפתוח באש על אדם המנסה להורגו? האם הממשלה רשאית לצותת לשיחת-טלפון בין טרוריסטים וסוחרי-סמים? האם חופש הדיבור מגן עליך אם תצעק "שריפה!" באולם תיאטרון מלא מפה-לפה? האם צריך להטיל עונש מוות על רוצחים סדרתיים? אלו הן הדילמות הישנות. אלא שעכשיו יש לפנינו מערכת חדשה לגמרי של בעיות.
    האם תפשוט על מסגד המשמש כמחסן תחמושת של טרוריסטים? אם יירו עליך מתוך בית-חולים, האם תשיב אש? האם תפרוץ לכנסיה שהשתלטו עליה טרוריסטים, ולקחו את הכמרים כבני-ערובה? האם צריך לערוך חיפוש בכל אמבולנס, אחרי שכמה מחבלים מתאבדים השתמשו באמבולנסים כדי להגיע ליעדיהם? האם תפשיטו כל אישה בגלל שאחת העמידה פנים שהיא בהריון, בעודה נושאת פצצה על בטנה? האם תשיבו אש על מישהו שמנסה להרוג אתכם, ועומד בכוונה תחילה מאחורי קבוצת ילדים? האם תפשטו על מפקדת טרוריסטים המוסתרת בבית-חולים לחולי-נפש? האם מותר לירות ברב-מחבלים, העובר ממקום למקום כשהוא תמיד מוקף בכוונה תחילה בחבורת ילדים? כל אלה קורים מידי יום בעיראק ובמקומות פלשתיניים. מה באפשרותכם לעשות? נכון; אינכם רוצים להתעמת עם בעיה זו. אך לא ניתן להימנע ממנה.
    הבה נניח, לצורך הדיון, שישנו אדם השוכן בגלוי ובכתובת ידועה בטהראן, כאורחה של ממשלת איראן ובמימונה, והוא מוציא לפועל מעשי-זוועה בזה אחר זה בספרד או בצרפת, הורג מאות חפים מפשע, נוטל את האחריות לפשעיו, מבטיח בראיונות טלוויזיוניים ממלכתיים להמשיך בכך, בעוד ממשלת איראן מפרסת גינויים רשמיים לפעולותיו אך ממשיכה לארח אותו, להזמינו לאירועים רשמיים ולהתייחס אליו בכבוד גדול. אני משאיר לכם זאת, כשיעורי-בית, לחשוב ולמצוא מה היו ספרד או צרפת עושות במצב כזה.
    הבעיה היא שהעולם התרבותי עדיין נתון באשליות אודות שלטון-חוק, במצב נטול כל חוקים. משל הדבר להכנסת מחליקה על הקרח לזירת הוקי-קרח, או לניסיון להציב שחקן שחמט מול מתאגרף במשקל כבד. בדיוק כפי שאין בשום מדינה חוק שימנע מקניבלים לאכול את ראש הממשלה, מפני שזהו מעשה שאין להעלותו על הדעת, כך גם אין החוק הבינלאומי ערוך נגד רוצחים היורים מתוך בתי-חולים, מסגדים ואמבולנסים, בעודם נתונים להגנת מדינתם או עמם. החוק הבינלאומי איננו יודע כיצד להתמודד עם מי ששולח ילדים להשליך אבנים, ואז עומד מאחוריהם ויורה כשהוא מוגן תחת חסינותה של ממשלה, ולא ניתן לעצור אותו. החוק הבינלאומי איננו יודע מה לעשות במנהיג מרצחים שחי ברוב נוחות תחת האירוח המלכותי של מדינה, המתיימרת לגנות את מעשיו, או פשוט טוענת שהיא חלשה מכדי לכלוא אותו. המדהים הוא, שכל הפושעים האלה תובעים את הגנת החוק הבינלאומי, ומגדירים את כל מתקיפיהם כפושעי מלחמה, וישנם אמצעי תקשורת מערביים שחוזרים על האשמות אלה. החדשות הטובות הן שכל זה הוא זמני, מכיוון שהחוק הבינלאומי ידע תמיד להתאים עצמו למציאות. העונש למחבלים מתאבדים צריך להיות מוות או כלא לפני ביצוע הפיגוע; לא במהלכו ולא אחריו. אחרי כל מלחמת-עולם השתנה החוק הבינלאומי וכך גם יקרה אחרי זו הנוכחית. אלא שבתקופת הדמדומים עלול להיגרם נזק רב.
    התמונה המתוארת כאן אינה נעימה. מה באפשרותנו לעשות בקשר אליה?
    בטווח הקצר – רק להילחם ולנצח. בטווח הארוך? רק לחנך את הדור הבא ולפתוח אותו לעולם. את המעגלים הפנימיים ניתן להרוס באמצעות כוח, והכרחי לעשות זאת. את המעגל החיצוני לא ניתן למחוק ע"י שימוש בכוח. כאן עלינו להרעיב פיננסית את העילית הארגונית, לתת יותר כוח לנשים, לחנך יותר, להפעיל תעמולת-נגד, להטיל חרם ככל האפשר ולחשוף לתקשורת המערבית, לאינטרנט ולסצנה הבינלאומית. מעל לכל נחוצות אחדות ונחישות מוחלטות של העולם התרבותי מול שלושת מעגלי הרוע.
    הרשו לי לנטוש לרגע את הזהות המדומה של נהג המונית, ולחזור לעולם המדע. כשיש גידול ממאיר, אפשר לסלק אותו עצמו באמצעות ניתוח, ואפשר להרעיבו ע"י עצירת זרימת הדם מחלקים אחרים של הגוף אליו, ובכך למנוע ש"אספקה" חדשה תגדיל אותו. אם רוצים להיות בטוחים, מוטב לעשות את שני הדברים.
    אך בטרם תילחמו ותנצחו – בשימוש בכוח או בכל צורה אחרת – עליכם להבין שאתם נתונים במלחמה, ולאירופה יידרשו לכך עוד כמה שנים.
    בכדי לנצח, צריך לנטרל קודם כל את משטרי הטרור, כך ששום ממשלה בעולם לא תעניק מקלט לאנשים אלה. אינני רוצה להתייחס כאן לשאלה האם המתקפה שהובילה אמריקה על עיראק היתה מוצדקת לאור שאלת הנשק להשמדה המונית, או מכל בחינה אחרת של הסוגיות הטרום-מלחמתיות. אולם אני יכול להתבונן במפת מערב-אסיה של אחרי המלחמה: כעת, כשאפגניסטן, עיראק ולוב הוצאו מהמשחק, נותרו שתיים וחצי מדינות טרוריסטיות: איראן, סוריה ולבנון, שהיא מושבה סורית. אולי יש לצרף לרשימה את סודן. כתוצאה מכיבוש אפגניסטן ועיראק, הן איראן והן סוריה מוקפות עכשיו בטריטוריות בלתי-ידידותיות להן. איראן מוקפת באפגניסטן, נסיכויות המפרץ, עיראק והרפובליקות המוסלמיות של מה שהיה בריה"מ. סוריה מוקפת ע"י טורקיה, עיראק, ירדן וישראל. מבחינה אסטרטגית זהו שינוי משמעותי, והוא יוצר לחץ רב על המדינות התומכות בטרור. אין זה מפתיע שאיראן כה פעילה בניסיונות להסית להתקוממות שיעית בעיראק. אינני יודע אם האמריקאים אכן תכננו לכתר הן את איראן והן את סוריה, אבל זה המצב שנוצר.
    לעניות דעתי, האיום מספר אחד על העולם כיום הוא איראן והמשטר שלה. יש לה שאיפות ברורות להשתלט על שטחים גדולים ולהתרחב לכל הכיוונים; יש לה אידיאולוגיה הטוענת לעליונות על תרבות המערב; היא נטולת מעצורים; היא הוכיחה כבר שביכולתה להוציא לפועל פעולות טרור מורכבות, מבלי להותיר יותר מדי עקבות, תוך הפעלת שגרירויות איראניות; ברור שהיא מנסה לפתח נשק גרעיני; המתונים והשמרנים שלה משחקים, מצידם, משחק וירטואוזי של 'השוטר הטוב והשוטר הרע'. איראן מממנת את הטרור הסורי, היא עומדת בוודאות מאחורי רוב הפעילות בעיראק, היא מספקת מימון מלא לחיזבאללה, ודרכו – לחמאס ולג'יהאד האיסלמי; לפחות באירופה ובדרום אמריקה היא מבצעת פעולות טרור, וכנראה שגם באוזבקיסטן ובסעודיה, והיא למעשה עומדת בראש קבוצת טרור רב-לאומית, שבה כלולות – כשחקניות משנה – סוריה, לבנון ואלמנטים שיעיים מסוימים בעיראק. מרבית מדינות אירופה מקיימות עדיין קשרי מסחר עם איראן, מנסות למצוא חן בעיניה ומסרבות לראות את הסימנים הברורים.
    על-מנת לנצח במלחמה צריך גם לייבש את הבאר הפיננסית של תאגיד הטרור. אין טעם לנסות ולהבין את ההבדלים הדקים בין הטרור הסוני של אל-קעידה והחמאס, לבין הטרור השיעי של החיזבאללה, סאדר ואירגונים אחרים המושפעים מאיראן. כשהדבר משרת את האינטרסים שלהם, כל אלה משתפים פעולה יפה מאד.
    עצירת המימון מסעודיה וממקורות אחרים, המגיע למעגל החיצוני, שהוא הקרקע הפורייה של הטרור, היא עניין קריטי. חשוב לנטר את כל התרומות הזורמות מן העולם המערבי לארגונים מוסלמיים, לבדוק את ענייני הכספים של ארגוני רווחה בינלאומיים, ולהגיב בצעדים כלכליים קשים מול כל סימן קטן של סיוע כספי לשלושת מעגלי הטרור. חשוב גם לפעול בהחלטיות נגד מסע השקרים וההכפשות, ולהשגיח על אותם אמצעי תקשורת מערביים אשר משתפים איתם פעולה מתוך תמימות, אינטרס כספי או בורות.
    ומעל לכל, לעולם אין להיכנע לטרור. אין לדעת אם הבחירות האחרונות בספרד היו מתפתחות אחרת, אילולא הפיגועים ברכבות ימים ספורים לפני כן. אך אין זה משנה; מה שחשוב הוא שהטרוריסטים מאמינים שהם גרמו לתוצאה זו ושהם ניצחו, בכך שגירשו את הספרדים מעיראק. הפרשה הספרדית תעלה ודאי ביוקר למדינות אירופיות אחרות, ובתוכן צרפת, שמגרשת כעת מטיפים-מסיתים ואוסרת על שימוש ברעלות, וכן למדינות אחרות ששלחו גייסות לעיראק. בטווח הארוך, ספרד עצמה תשלם אפילו יותר.
    האם הפתרון הוא עולם ערבי דמוקרטי? אם באומרנו 'דמוקרטיה' כוונתנו לבחירות חופשיות, אך גם חופש עיתונות, חופש דיבור, מערכת משפטית מתפקדת, חירויות פרט, שוויון לנשים, גבולות פתוחים, חשיפה לתקשורת מערבית ולרעיונות מערביים, חוקים נגד הסתה על רקע גזעני ונגד השמצה, ומניעת התנהגות פורעת חוק בכל הנוגע לבתי-חולים, לאתרי תפילה ולילדים, כי אז – כן; דמוקרטיה הינה הפתרון. אם הדמוקרטיה תתבטא רק בבחירות חופשיות, סביר שהמשטר הקנאי ביותר הוא שייבחר, זה שההסתה והשקרים שיפיץ יהיו המשלהבים יותר. ראינו זאת כבר באלג'יר, ובמידה מסוימת גם בטורקיה. אם הקרקע לא תוכן בקפידה רבה, זה יקרה שוב. מאידך, דמוקרטית-מעבר כללהי, כמו בירדן, עשויה להוות פתרון זמני טוב יותר, והיא תכין את הדרך לדבר האמיתי. אולי כמו שדמוקרטיה מיידית ופתאומית לא הצליחה ברוסיה, ולא היתה מצליחה בסין.
    אין בלבי ספק כי העולם המערבי ינצח. אבל ככל שיארך הזמן עד שנבין את התמונה החדשה של המלחמה הזו, כך גם יהיה הניצחון יקר וכואב. אירופה, יותר מכל אזור אחר בעולם, היא המפתח לכך. רתיעתה המובנת מפני מלחמה, לאור איימי מלחמת העולם השנייה, עלולה לעלות בחייהם של עוד אלפי חפים מפשע, בטרם ייסוב הגלגל.

  24. איריס

    טוב לראות תגובות שלך!
    מסכימה איתך שדרגה של מוסריות אוניברסלית היא מעל לזו השבטית, ושהעוזניקים חושבים במונחים כאלו. על דבר אחר אני חולקת, וזו האמירה שאין שם חשיבה רציונלית אלא רק אמוציונלית. זו קלישאה שגם באירופה חוזרים עליה, כשהם מדברים על מלחמת השבטים במזרח התיכון שמנוהל על פי העקרון המזרחי, לדעתם, של "עין תחת עין" לעומת העקרון הנוצרי של "לתת את הלחי השניה" (אם ישו היה רואה את זה, הוא היה עושה סלטה בשמים).
    ממה שאני שומעת יש בעיקר חשיבה רציונלית בארץ, שמנוהלת ממעמקים על ידי רגש של אשמה, אבל מנוסחת ומתנהלת בלי לעבור דרך הרגש. רוב הישראלים לא יכולים להכיל בכלל את האחר, שחי לידם. פעם בשנה משלמים מס שפתיים על משפחה שנהרגה ב"טעות", כשממש כבר אי אפשר להעביר את האשמה ל"אויב". הרגש האימהי, למשל, משותק לגמרי: ולא רק לגבי הילדים של האחר, אלא אמהות ואבות משתקים את האינסטינקטים הבסיסיים ושולחים את הילדים שלהם למלחמה המיותרת הזו. זה מעגל שקשה לשבור, כי כשהילדים חוזרים בארונות, זה לא בדיוק מצב שתומך בשינוי תודעה.
    גם מבקרי המלחמה הגדולים שמשאירים את הביקורת שלהם ברמת הזנחת האוכלוסיה הישראלית על ידי מנהיגיה, יתנו את ילדיהם לאותם מנהיגים ויעלו אותם כקורבן למולך. כמה שזה נשמע מזעזע: יש לזה רווח משני גדול. כל ילד ששובר צלחת ומתחיל לצרוח מרות כדי שלא יכעסו עליו יודע, כשאתה נהיה הקורבן אז אתה לא אשם במה שעשית.

  25. סמי כנפו

    השמאל הרדיקאלי מרגיש אולי אוניברסאלי אבל לא חושב אוניברסלי. תודה לדוד גלזנר על הבאת המאמר של פרפ' חיים הררי, הנה איש שמאל אמיתי עם ראייה אוניברסלית רחבה ומעניינת שמציג סקירה עניינית ומציאותית של המצב. צריך לתרגם את המאמר לכל השפות ובעיקר לערבית ולהפיץ בכל מקום אפשרי. די לדיכוי האזרחים והנשים בעולם המוסלמי.

  26. שאול תבור

    נובעת כמובן ממחשבה עצמאית ולא חלילה מאוטומטיזם ובוודאי לא מכך שאמו כפתה עליו לסרב. הם כולם ביחד חושבים אותו דבר באופן עצמאי לחלוטין.

  27. אבנר.ל

    מאחר ובשמאל מרוכזים 9 קבין מכל החוכמה שירדה לעולם שם גם 100% אגו.
    מכל 5 שמאלנים שמקימים התארגנות כלשהי נוצרות כעבור חודשיים 10 התארגנויות.

    והשחצנות הנטולה טיפה אחת של סבלנות וסובלנות(שהם כמובן מערכי הליבה החשובים שלהם).
    קרא שוב את המאמר.
    כבר בכותרת גלומה הטרגדיה כולה.
    אני לא אוטומטי-האחרים הם האוטומטים.
    מי מוכן להתיחס ליחס בסיסי וראשוני כזה?

    שום דבר לא מוזר.
    יש כל מיני דגים בים.

    הפער בין הסיסמאות למציאות אצל שמאל כמו של גב' מטר הינו כמו המרחק בין שמיים וארץ.

    אבנר

  28. אירית

    לכל מי שיש לו אזרחות כפולה וחי בארץ זרה, והכונה במקרה זה לאיריס, לשקול היטב את ההתבטאויות בזמן הזה ובכלל. הצעתי גם לאריק פורסטר (בלוגר) הימני והרפובליקאי מלוס אנגלס לחסוך מאיתנו את אמרות השפר שלו, על "כמה חשוב לנו (!) עכשיו לחסל את החזבאללה, אייתולה וסדאם חוסיין, ולאזור עוז ואומץ לנוכח הסכנות", ובכלל הצעתי להעלות לסדר שלילת אזרחות ישראלית ממי שמקבל אזרחות שניה, על מנת שלא יוכל להצביע פה בחירות ומכאן יגביל גם את מעורבותו הישירה בפוליטיקה. (זהו נוהל מקובל במדינות רבות ונאורות,ובישראל הוא ממש נחוץ לנוכח הבעיות הבטחוניות והפוליטיות. בחר ישראלי באזרחות אחרת, ידע שחוק השבות לא חל עליו פעמיים). יש משהו מתעתע מאד במעברים שבין הביקורת של איריס למשל על גרמניה והמערב (שאשם לדעתה גם בדיכוי של המזרחים בישראל…) ובין המעבר הקליל לעבר שלילת המיליטריזם הישראלי תוך הסתמכות על החיים הטובים והבטוחים בגרמניה. יש בזה משום אופורטוניזם, והסתמכות על זכרון קצר מאד של הקוראים הטרודים בהשרדות ומחפשים פתרונות להיתלות בהם. כך למשל הביקורת על המיליטריזם הישראלי, ובהגדה השמאלית הטענה שהציונות נכשלה משום שבברלין בטוח יותר לחיות מאשר פה (פלוס הזמנה לקוראים להיווכח עד כמה נעים ובטוח בברלין) , אינה מתיישבת עם המלל הרב על חוליי המערביות, הנחיתות של גרמניה לעומת המוסר המרוקאי והערבי, וגם ההודעה שקיבלנו שמעמד האשה בגרמניה גרוע יותר מאשר מאיראן שכן הנשים לא מתחתנות, וגם זנות יש הרבה, לעומת החיים המוגנים של נשות איראן ומאה שערים. כל כמה שהחמסין פה נורא, ודעתנו משובשת, היא לא עד כדי כך משובשת כדי שנוכל להכיל את כל זה, מפיו של אדם אחד, שמלוא העולם בתוכו, כולל ההפכים, משל היה לפחות בודהא שבו מתישב הכל.
    לגופו של מאמר זה, בחרה הכותבת את מקום חיים ומושבה ועתידה ועתיד ילדיה בגרמניה דוקא, אין לאסור זאת על יהודי או על ישראלי כמובן, אך אין כל סיבה להותיר בידיו או בידיה אזרחות ישראלית גם כן, אשר בשמה יקדם את עצמו, באמצעות כתיבת מאמרים בגרמנית תוך השענות על מוצאו – ובישראל יקדם את עצמו בזכות מאמרים בהם הוא נסמך על מוצאה האתני של סבתו, ומוצאם הלאומי של חמו וחמותו. יש גבול לכל תעלול, או שלא ?

  29. שניר

    נראה לי שבסופו של דבר הקשר שלטון-תקשורת מכוון את גובה הלהבות האמוציונליות. אח"כ זה הכל רציונליזאציות מאוד לא מקוריות.
    לדוגמא, כשביום הראשון של אינתיפאדת 2000 השלטון העביר ל"מקורבים" בתקשורת שאנחנו לפני מלחמה, כולם מבינים לבד שיש לעבור לדום. החיילים רוצחים 13 ערבים ישראלים בהפגנות, השמאל מתמרכז, הימין רוצה להיכנס לממשלה וכל העם מחפש איך להתנדב. אם המסר היה אחר – הכל היה נגמר תוך חודשיים.
    כך גם במקרה הנוכחי. באותו יום רביעי מקולל המסר מהשלטון היה ש"הולכים לקראת משהו גדול". המקורבים שוב פמפמו, מעברוני החדשות רעמו והאזרחים עברו לדום. אפשר גם היה להסתפק, לחילופין, במסר תקיף אבל מרוסן ולהגיע לאותו מצב בדיוק אחרי יום או יומיים של תקיפות על מוצבי חיזבאללה, אם בכלל. די ברור שבכל מקרה הפסקת האש תביא אותנו לאותן תוצאות אסטרטגיות בשני המקרים.

    כל עוד השמאל הציוני רואה את עצמו חלק מהאליטה הצבאית, אין טעם להתפלא על כך שלוקח לו הרבה מאוד זמן להתעורר. מבחינתו – קודם כל להיות שייך, אחר כך לשאול שאלות על המהלך הצבאי. זוהי תופעה שמאפיינת כל חברה מיליטנטית.

    אירית,
    איפה עובר הגבול של האיסור שלך?
    אני סרבתי להשתתף בצבא הכיבוש, וחברים שלי נפצעו ונהרגו במלחמות המיותרות של הצבא הזה. האם מותר לי לבקר את השלטון? מצד אחד לא איבדתי את כף הרגל שלי, מצד שני אני עדיין חי פה ומגיע לאזכרות. מה את אומרת? את מרשה?
    ומה עם סתם אזרח (אזרחית) שחי בתל אביב ולא שמע קטיושה מימיו? לו מותר לבקר? מבחינתו המלחמה הזו משפיעה עליו רק דרך לוח התכניות של ערוץ 2. או כמו שכתבו הטוקבקיסטים למפגיני השמאל – בואו לנהריה, נראה אתכם מפגינים פה. אני מניח שאת תומכת בדעה מהסוג הזה. כי למה באמת לעצור דווקא בביקורת הגבולות? יש מספיק אזרחים בישראל שלא חשים את הלחימה על בשרם.

    בכלל, כל השיח הזה של 'סבל לפני זכויות' מוכר לי היטב, והוא אף פעם לא נשמע לי יותר מדי דמוקרטי. אולי כי המקור שלו מגיע מ"אנחנו הבאנו תרבות לאזורכם, אז אל תתפלאו שלנו יש זכויות יתר", עדיין לא מזהה? מוזר.
    השיח הזה עבד מעולה בשירות האליטה הישראלית, ובכלל, בכל הארצות הקולוניאליות.
    מפה זה נראה לי שאת מאוד מתגעגעת לאותם ימים. אך אל דאגה, אין פה זלזול, זהו תהליך טבעי שעובר על אליטה במשבר. אני מבין אותך.

  30. איריס

    למרבה הצער יש לי רק אזרחות ישראלית. אם את מסדרת לי אזרחות אחרת, וגם לילדים שלי דואגת שישללו את זו הישראלית, כך שהם לא יצטרכו ללכת לצבא שלך, שמסדר לך כל כך יפה את החיים הטובים בישראל, אני מתחייבת להפסיק ולהעביר ביקורת, אפילו במחיר של הפקרת הבמה לאנשי ימין רגילים. עד אז, אם אחליט להצביע בבחירות בישראל או לא תשאר החלטה שלי, כי זה המקום היחיד שבו אני יכולה להצביע. וגם כשאני כבר מצביעה, אני לא בדיוק הולכת על פרץ או יולי תמיר הפמיניסטית עלק, ככה שגם מעשית, זה באמת בטל בשישים. בפעם הלפני אחרונה לא הצבעתי, ומאז המצב רק מתדרדר כפי שאני קוראת בפוסטים שלך. תודה על כך שאת מייחסת לי כל כך הרבה כוח והשפעה, אבל נראה לי שטעית בכתובת. זו לא אני, זו קונדוליסה.
    ואם את מצליחה לדאוג לי לכל אזרחות אירופית שהיא (עדיפות לפינית, נורבגית או שבדית), תגלי לי איך את עושה את זה.יש כאן לא מעט ישראלים גולים, שאין להם הורים יקים ולא פולנים, והם היו שמחים גם לקבל אזרחות כזו. אחת אפילו כל כך מתעצבנת על מדיניות ממשלת ישראל והיא שוקלת להחזיר את הדרכון שלה ולבקש מגרמניה מעמד של מקלט פוליטי ולהישאר בלי דרכון. זה יעלה לה כמה מאות יורו, אבל יכול להיות שבימים אלו מדינת ישראל פותחת במבצע: החזרת דרכון ישראלי חינם ל"עוכרי ישראל ומרעילי בארות" , או שאולי נלך יחד ונחזיר את הדרכונים "שניים באחד".
    משום כך כל מערכת הטיעונים שבנית על ההנחה המוטעית הזו קורסת כמגדל קלפים, ולא רק שאר הטעויות שאת מייחסת לי. אין במה להתעסק בארץ? ממה שאני מבינה יש מספיק אקשן.
    במחשבה שניה, אני מוכנה ללכת לקבל גם דרכון גרמני אפילו, אם מישהו יכול להבטיח שזה יפתור את כל בעיות המזרח התיכון. יאללה, למה שלא אהיה נדיבה. עלי. בשביל זה המציאו את מדינת הרווחה שבה אני חיה, כדי שנסיבות חיי יהיו טובות יותר ולא אהיה לאדם לא נדיב. האירופאים גילו את זה אחרי מלחמת העולם השניה: אנשים רעבים, מובטלים ומושפלים נהיים לאנשים שאפשר להוציא מהם הרבה רוע. זה לא עושה את העולם שלנו למקום טוב יותר.

  31. אירית

    לא קראת או לא רצית לקרוא. לא כתבתי על מבחן הסבל ולא על מי שהיה בצבא. כתבתי שאזרח ישראלי שקיבל אזרחות אחרת וגר במדינה אחרת, תישלל ממנו אזרחותו הישראלית, בין אם הוא ימני מאד ובין אם לכאורה שמאלני.
    יש עוד הרבה מדינות כאלה. המבחן לא היה של סבל, אלא של אחריות במובן של אקאונטבליטי מינימאלי ויושרה מינימאלית. להיפך, כאשר אזרחי ישראל ישלטו הם בגורלם, יהיה קולו של האזרח כולל פרופילניק 21 , אכן, שווה לקולו של קצין משוחרר, ולא יישחק בקולותיהם של קצינים משוחררים שעברו למדינה אחרת ובוחשים משם בקדירת המלחמה.
    בכך מקרה לא שללתי את זכותו של מאן דהו להתבטא, כולל שלך, למרות שלא הגבת לעניין אלא ייחסת לי אמירה שמעולם לא אמרתי. העליתי שאלה לעורכי האתר, זה הכל.

    איריס, את כתבת כאן פוסט ארוך המסביר שאת מגישה בקשה לאזרחות גרמנית, ויתכן שיהיו מבחני תרבות, עליהם לעגת תוך ניצול היותך יהודיה המקורבת לנושא השואה, וגם מזרחית לכאורה שתסבול מאפליה עקיפה כמו אפריקאים וטורקים, ומה עוד ?
    ואני מניחה שאם הגשת בקשה, תקבלי את האזרחות.

  32. שניר

    את הצעת – "לכל מי שיש לו אזרחות כפולה וחי בארץ זרה, והכונה במקרה זה לאיריס, לשקול היטב את ההתבטאויות בזמן הזה ובכלל". גם למיסוך יש גבול.

    ביקשת גם "אקאונטבליטי מינימאלי", וזה בדיוק העניין – מהו המינימום? את שמה את הגבול בפספורט, אחרים במקום אחר. ההיגיון הוא אותו היגיון. רק הצבעתי על מקורותיו.

    בכל מה שקשור לדעות ומאמרים (שלדעתך הם סוג של הון)- אני מוכן לקבל את כל המגוון, מכל אדם. בטח כאלה שאכפת להם מגורל המדינה הזו.

  33. איריס

    נראה לי שיש כמה אנשים שרק רואים את השם שלי ופועלים דרך רפלקסים, שמקסימום מבוקרים על ידי גזע המוח. תקראי את פוסט שלי ותקראי את התגובות אליו, שגם את היית חלק מהן. כתבתי ועניתי לכל מבקרי, שלא הגשתי בקשה לאזרחות. אני כן מצפה ממי שקוראת, ואת בטח ביניהן, לחשיבה שהיא מעבר לחשיבה הקונקרטית. אני אישית לא סובלת משום אפליה. להיפך: בתור יהודיה כאן יש לי מעמד עם פריבילגיות, ואותו אני מנצלת כדי לתת את הקול שלי לאלו שאיתרע מזלם ונולדו בגאנה או בלבנון. כל המאמר מספר סיפור שנועד לפרק ולבקר את מבחן ההתאזרחות הזה. יכול להיות שלא הצלחתי יותר מדי במקרה שלך, אבל זה שכתוב שם שהלכתי לשכנים שלי, גם לא אומר שעשיתי את זה באמת. אני יכולה לפתוח ספר לבד ולברר איזו אזרחות היתה לברכט.
    זה שווה שתתאמצי רק אם תצאי מהמוד של: אני הולכת להראות לה מה זה. כבר תיקנתי לך לפחות שתי טעויות לגבי דברים שלא כתבתי ואין לי מושג איך עשית את הדילוגים הקוגניטיביים הללו והגעת למסקנות שהגעת. אני כאן ואפשר לשאול אותי, לא צריך להמציא. אני מבינה שהמצב בישראל מעצבן, גם לי יש לב מזרחי חם, אבל גם יש גבול.
    בינתיים את נובחת על הכלב הלא נכון: מי שקובע את הגורל של ישראל בכלל ואת גורלך בפרט, הם אנשים שאין להם אזרחות כפולה. רק אמריקאית. גם אם כל משוחררי היחידות הצבאיות והסרבנים לא יגיעו לבחור, זה לא ישנה כלום.
    מה ששניר כתב לך אגב, דורש גם הסתכלות מעבר לקונקרטי. תשתי מים קרים כדי להתגבר על החום, תקראי שוב ותראי שאת בדיוק חוזרת לשיח הזה שהוא מדבר עליו (ובהזדמנות הזו תודה לשניר, שמרחיב את אופקי). מצדי יכולים לשלול אזרחות כפולה בישראל (אופס, מה שיוריד את שיעורי העליה. נראה את כל הצרפתים שמגיעים לישראל, עושים את זה ביודעם שהם יצטרכו לוותר על האזרחות הזו שלהם. זה לא במקרה שמדינת ישראל מאפשרת אזרחויות כפולות…כשצריך לספור יהודים, הכל הולך, אפילו בוגדים שכאלו), או שלא. העיקר שהישראלים כבר יבינו שעם חברים כמו אמריקה לא צריך אויבים.

  34. אבנר.ל

    "בכל מה שקשור לדעות ומאמרים (שלדעתך הם סוג של הון)- אני מוכן לקבל את כל המגוון, מכל אדם. בטח כאלה שאכפת להם מגורל המדינה הזו".

    שאיכפת להם מהמדינה הזו.
    אתה?אנשי ומגיבי העוקץ?איכפת?

    ובאמת.

    אם היה איכפת לך לא היית כותב "המדינה הזו" (פרויד או פרויד) היית כותב "המדינה שלנו".
    אבל זה יותר מדי ולא אמיתי.
    "הזו". "שלהם". "לי אין חלק בדבר הזה".

    איכפת.
    וואללה.

    ההיה או חלמתי לום?

    אבנר ל.

  35. אלי

    שני משפטי המפתח במאמרה של ענת מטר הם: "הצדקת מלחמה הנוכחית ע"י עוז, שביט, מלמד ודומיהן היא "אוטומטית"
    משום שהיא נגזרת מתמונת עולמם, כשם שהתנגדותי החריפה לכל מה שמניתי כרגע נגזרת מתמונת עולמי. אלא שהאשליה שקיימת אפשרות אחרת- האשליה שמתבטאת בהאשמה האווילית ב"אוטומטיזם"- היא רכיב חשוב ומהותי
    בתמונת העולם שלהם, לא שלי." האין אלו דברים מובנים מאליהם, לא רק למי שמתעניין בפילוסופיה כי אם לכל אדם
    משכיל? האין אנו תוצר של המבנה הנפשי שלנו, של הסביבה, החינוך, הנסיבות, שבהם חיינו וממשיכים לחיות?
    ענת מטר יוצאת נגד הסטיגמות המכניות, הבוטות, המכפישות, של אנשים נאורים כביכול, נגד מי שחושבים אחרת.
    אשר לי- כמו ענת (אני מקווה) גם אני סבור שהביטחוניזם הזה, הביטחוניזם ששוב לאחרונה התגלה בגל חדש של
    התעללות ברוטלית בפלשתינאים בעזה (ובגדה המערבית ששם הוא לא מפסיק כל הזמן), וכשחש החיזבאללה להגנתם
    של בני עמו הערבים, יצא במכת המחץ האומללה שלו בלבנון, הבטחוניזם הזה הוא שיחיש את קיצה של ישראל במתכונתה הנוכחית. (וראו מצבי גאות קודמת של הלאומנות היהודית- המרד הגדול נגד רומא ומרד צדקיהו נגד בבל)

  36. אירית

    שניר, את המדרון החלקלק אתה המצאת. להיפך, רוב האזרחים הכפולים הם אלה שדורשים את מבחן הסבל והמלחמה. ישנם כמעט מליון ישראלים שהגרו לארצות הברית ואני סבורה שרובם ימנים מאד. אם כי זה לא משנה את הטיעון שלי.
    אתה יכול לקחת את הטענה שלי ולטעון שאפשר להגיע למדרון חלקלק ממנה ל..ירח. זה לא יהפוך את הדמגוגיה לנכונה.
    ובפעם השניה והאחרונה, לא שללתי זכויות כתיבה, ולא הצעתי לשלול. כן ביקרתי את מה שאיריס כתבה, לנוכח המיקום שלה בנוסף לדברים אחרים. אם היא משתמשת בזה כל הזמן כמנוף לטיעון, מותר לי להתייחס לכך בצורה שלילית או אחרת. אם לא היתה מעלה את זה בכלל, אני לא הייתי מעלה את זה גם כן. היא משתמשת בנתון הזה (כמו גם בנתונים אחרים שהרלוונטיות שלהם שנויה במחלוקת, הצבע של העור של סבתא, והלאום של הבעל, וכולי) בתור תיקוף לטענות.

    באשר לססמא החוזרת של "אמריקה היא האויב" ולכן אני בגרמניה וממליצה לעבור למרוקו ולמאה שערים, אז בוא נלך עם זה צעד קדימה כמו שכתב מישהו, עזבו את אמריקה, עברו לגרמניה הגדולה. הבעיה של אמריקה התחילה בגרמניה, וגרמניה היא גרורה סרטנית של אמריקה בכל המובנים שמזיקים לישראל, אם בכלל. האם איריס מגייסת אותנו למאבק שבין גרמניה לאמריקה על ההגמוניה במקורות הנפט במזרח התיכון ? אני רואה בזה הצעה בזויה עם כל הכבוד. או לכל הפחות לא שיטתית במיוחד. מעבר לכך, אני משוכנעת שבהינתן הצעה מתאימה, נקרא מאמרים של איריס מניו יורק, ובניו יורק, המבקרים קלות את כל מי שכדאי באותו רגע, אך לא יותר מידי. אמרתי את שלי.

  37. שלמה אלפסי

    באמת נראה עדיין למישהו ש"הסופר עמוס עוז" מקבל מליוני שקלים כ"מילגות סופר" (וקידום יחסי ציבור במליוני שקלים) מכספי וכספך, כספנו- משלמי המיסים, עבור יצירה אומנותית?…

  38. שניר

    "בכל מקרה לא שללתי את זכותו של מאן דהו להתבטא". וחצי שעה קודם לכן – "לכל מי שיש לו אזרחות כפולה וחי בארץ זרה, והכונה במקרה זה לאיריס, לשקול היטב את ההתבטאויות בזמן הזה ובכלל". לא אסרת, רק השתקת.

    אוקיי. אני דמגוג, אני אגרסיבי, הכל מקובל עלי כאן בירח, אבל גם פה, כשכוח הכבידה קצת נמוך יותר, עדיין התוקף של החוק שאוסר לומר P ולא P באותו הזמן תקף באותה המידה. את יכולה להגיד שלא התכוונת, שאת מתנצלת, אבל לא שלא אמרת. נראה לי שזה היה מוכיח את אצילות נפשך, החשובה לך כל כך, בצורה מובהקת יותר (חוץ מהשפה היפה שלך, שבה אני באמת מקנא).

  39. אירית

    איריס יקרה. אכן, ניראה שהקדשתי קצת אנרגיה שלילית מיותרת ומוגזמת להעביר ביקורת דוקא עליך, מכל השאר שכותבים דברים פה. אבקש לציין, למען הגילוי הנאות, שהיה לזה רקע אישי למחצה, אשר הותיר תחושה של תעתוע אצלי, ויתכן שאחרים, כפי שאת מציינת, גם הם מגיבים אליך ככה. כתב פה רפרם חדד לפני כמה זמן על המעגליות והגמישות של השיח המזרחי, לעומת הנוקשות של השיח האשכנזי כביכול. יתכן שבזה מדובר, ותו לא. שאי ברכה.
    מכל מקום בעקבות המלצתך הגעתי לאתר זה, שנחמד לבקר בו מידי פעם. מבחינתי הנושא סגור, ואין לי סיבה להגיב יותר בשלילה או אחרת לדבריך. ניראה שנותרו דברים פתוחים מבחינתי, בעיקר בקשר לעניין הפמיניסטי. אני הרגשתי, ואולי אחרים/ות, מרומים מן הקמפיין של טרום הבחירות, והיו לכך הדים הנמשכים עד היום. כניראה השיח הציבורי משתנה בימים אלה נגד עיננו, ואני – השייכת לדור הנכחד, אינני מצליחה טו קטש אפ.
    גם לאתר זה, בהזדמנות הזו, בהצלחה בהמשך הדרך. ולכולנו, שיהיה שלום ושקט.

  40. אירית

    העניין הלוגי הזה של P וכולי הוא אשכנזי ונוקשה ומוביל בסופו של יום לאושוויץ או לחונטה של מפלגת העבודה..ראה הוזהרת 🙂 מעתה אמור, פי ולא פי שניהם גם יחד, עגול מסולסל ומנצנץ בחוטי זהב מזרחיים. ראה לאן הובילה הלוגיקה הזו את המערב…מי צריך. אפשר מעתה לקרוא קריאה דה קונסטרוקטיבית את אורוול 1984, ולקבוע שהוא צייקן נרגן נוקדני המתעקש שאי אפשר לאמר שמלחמה זה שלום, ובורות היא כוח…ושאיריס היא פמיניסטית.
    מסתבר שאורוול לא הבין כלום, כי הוא לא הקשיב לעמיר פרץ. טוב אפשר לוותר על הסיפא הקטנונית על איריס. הבטחתי לבלום, אבל לא הצלחתי. אופס. מעכשיו, דום שתיקה.

  41. איריס

    לדברים יש תמיד הקשר אישי, וזה לא חדש, במיוחד גם שאני כותבת באופן אישי ומספרת על חיי. זה המחיר שכרוך בזה. אין לי שליטה על השימוש שיעשו בזה האחרים ואני רק מקווה שמישהו יוכל ללמוד מזה משהו.
    מכיוון שאני לא סומכת על כל קורא מזדמן שיבדוק את הדברים, ואין לי כמו לך שני שמות, יש כמה תיקונים שאני כן רוצה לעשות:
    אני לא ממליצה לאף אחד כלום. כל אחד יש עם מצפונו וחייב דין וחשבון לעצמו ולילדיו. אני בקושי מצליחה להמליץ לילדים שלי משהו. היום אני בברלין ומחר יכול להיות שלא תהיה לי ברירה אלא לחזור לארץ. ואם לענת מטר יש גם אזרחות אמריקאית, למשל, היא לא אמורה לותר עליה כדי להשמיע את הקול החשוב שלה. נגיד שיש לה סבתא חולה בניו יורק והיא תעבור לשם כדי לסעוד אותה? אז מה? המלחמה נהיית צודקת בגלל זה? עמוס עוז נהיה פחות "אוטומטי"?
    העובדה שאני לא חיה בישראל, לא אומרת שאין לי מה להגיד על הפוליטיקה המקומית במקום בו אני חיה ועל הקשר של זה לישראל. כמו שכתבתי, גם אם אחזיר את הדרכון הישראלי שלי, הילדים שלי עדיין יצטרכו להתגייס, יש לי בית ומשפחה בארץ והמציאות היא יותר מורכבת ממה שאת מתארת.
    הישראלים באופן כללי, ובעיקר בעיתות מצוקה, חיים בצורת חשיבה של "או-או", או אנחנו או הם, או שהיא בעדנו או נגדנו. זו צורת חשיבה לא מאוד מפותחת שמאפיינת ילדים מתבגרים או מבוגרים ברגרסיה. אני לא יודעת אם ישראל היא בגיל ההתבגרות או שהמבוגרים בה לוקים ברגרסיה, אבל כמובן שאני האובייקט האידיאלי לעשות עליו את ההשלכה הזו.
    העובדה שאני יכולה לכתוב יותר מאז שאני כאן היא כמובן תלוית נסיבות: בישראל הייתי צריכה לעבוד וכאן לא, כך שיש לי זמן. כאן אני סטודנטית ובישראל לא יכולתי ללמוד ואם הייתי כותבת בשמי המלא בזמן שעבדתי בישראל, היו מפטרים אותי מזמן, עם דעות כמו שלי. והכי חשוב: כאן אני לא מזיקה לילדים שלי בגלל שאני כותבת. בישראל, במקום בו גרנו, אבא שלהם היה "אוהב ערבים" (רק כי הוא חשב שגם לבדואי מגיע טיפול רפואי) ואני הייתי "זונה של ערבים".
    כאן כשאני אומרת שאני לא רוצה שהבן שלי יתגייס לצבא, האנשים חושבים שאני נורמלית. לא אמא מצטיינת ולא מזניחה.
    אז מדובר בעסקת חבילה מורכבת: מצד אחד אני "בוגדת" ומצד שני כשהבן של החברה שלי עומד להתגייס היא פתאום מתקשרת לדבר איתי על זה. כי איתי זה אפשר והיא לא מכירה את ענת מטר.
    יום אחד, כשאולי תוכלי לקבל באותו יום אפילו, שאני מספיק קשורה לישראל כדי לסדר לך תור אצל רופא שלא היה לך סיכוי להגיע אליו אחרת ומספיק קשורה לישראל כדי להעביר ביקורת על המלחמה המזעזעת הזו שבה רוצחים "ערבים" בלי עכבות, אז נוכל לדבר. האמת, הייתי מה זה שמחה עכשיו ללכת ברחוב ולא להתבייש בזה שאני ישראלית. אם יש לך דרך לקחת ממני את החבילה המעיקה הזו, תספרי לי איך, בבקשה.
    הגעת לאתר הזה בעקבות ההמלצות שלי, ואם היית מנסה להתייחס בענייניות למה שכתוב כאן ואת החשבונות איתי (זו שמצליחה לחיות בחו"ל בלי שיחזירו אותה משם, כמו שאת מספרת שעשו לך) היית שולחת לכתובת הנכונה, היינו יכולים להרוויח מזה. הדיאלוג ששניר התחיל לנהל איתך כאן הוא חשוב, למשל, אבל ברגע שהטיעון שלך מתחיל לקרוס, את בורחת. כמו אז, גם עכשיו, אני חושבת שהקול שלך חשוב (תלוי באיזה יום ושעה) וגם אם הוא מסוכסך, מותר להיות מבולבל, אבל עדיין מדובר בשיח בן בני אדם, ואם את בענייני פמיניזם, אז מינימום של אחוות נשים לא יזיק. אני כותבת כאן גם כדי לקבל ביקורת, ויש על מה לבקר אותי ומה ללמד אותי (כמו למשל הביקורת של אסתר הרצוג, על הפוסט הפמיניסטי). לסתום לי את הפה זה לא יקדם שום דבר ולתקוף לגופי, גם אם זה הכי קל ומתבקש, זו לא בדיוק פרקטיקה פמיניסטית.
    התגובה שלך הזכירה לי בעיקר מערכון של החמישיה הקאמרית, שבו מנשה נוי מאיים שאם המצב בארץ ישאר חרא, הוא "קם והולך" והכל בנאום חוצב להבות. "אז תקום ותלך" אומר לו דב נבון. אבל לאליטה "השמאלנית" קשה לקבל את זה. האליטיסט משוכנע שבלעדיו אין לארץ קיום ומחכה שיתחננו בפניו שישאר וישנו הכל כדי שיתאים לממדיו.

  42. א.ש.

    מה ההבדל ביניהם?

    שהרי האחד דואג להזכיר שעמוס עוז הוא קלאוזנר והשני דואג להזכיר שמירי רגב היא סיבוני!

    אז מי גזען יותר?

  43. אירית

    "הישראלים באופן כללי, ובעיקר בעיתות מצוקה, חיים בצורת חשיבה של "או-או", או אנחנו או הם, או שהיא בעדנו או נגדנו. זו צורת חשיבה לא מאוד מפותחת שמאפיינת ילדים מתבגרים או מבוגרים ברגרסיה. אני לא יודעת אם ישראל היא בגיל ההתבגרות או שהמבוגרים בה לוקים ברגרסיה, אבל כמובן שאני האובייקט האידיאלי לעשות עליו את ההשלכה הזו." טול קורה מבין עיניך

    אין צורך להוסיף

  44. רן לוי

    פרופ' טניה ריינהרט – עמיתתה לשעבר (הידד) של ד"ר מטר באוניברסיטת ת"א בורחת מהארץ. ועל זה נאמר – ברוך שפטרנו.

    את המאמר הזה חשוב שתקראו. האנטי או ה-א ציונים שבאתר (ואל תשתמשו בביטויים של שמאל וימין, הם אינם רלבנטיים) יטענו את מוחם בנימוקים נוספים על סתימת פיותיהם של מותחי הביקורת על מדיניות הממשלה, גזילת מטה לחמם וכו' וכו'

    הציונים שבאתר התומכים בקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית יאמרו תודה לאוניברסיטת ת"א על שמתחה בפני הפרופ' ריינהרט את הקו הראוי שבין פעילות פוליטית לגיטימטית לבין חתירה נגד התפתחותו והמשך קידומו של המוסד ששילם לה את משכורתה.

  45. אלי

    בחייכם- ציונות זו לא מדינה יהודית, דמוקרטית או לא. מרטין בובר, חיים וויצמן, ועד רבים וגדולים מהשורה הראשונה
    של ההנהגה הציונית, אפילו בן גוריון בשנות העשרים של המאה שעברה, כולם דיברו והאמינו במדינה דו- לאומית. נכון,
    התעמולה הממסדית היום מנסה להשריש בציבור את ההכרה כאילו ציונות משמעה מדינה יהודית דווקא, אך טוב
    שנדע שאין לך סילוף גדול מזה. וישנם עוד כמה סילופים שהתעמולה הזאת מנסה להשריש בנו- על כך ראה את הדברים
    שכתבתי בפוסט הקודם לעיל.

  46. רן לוי

    שתמכו בקיומה של מדינה דו לאומית בשטחי פלשטינה-א"י הלכו והתחזקו לאורך שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

    מה שקרה בשנות הארבעים, שינה את המגמה מקצה לקצה והפחית מאוד את התמיכה ברעיון שנראה אז ומאז כרעיון הזוי. החלטות האו"ם שקיבלו את תכנית החלוקה מוכיחות שגם מבחינה בינלאומית לא היה לרעיון הזה שום שינוי להתממש לאחר שואת יהודי אירופה, הבלקן וצפון אפריקה.

    ואני בהחלט מאמין, מקווה, ומחייל לקיומו של אתוס ציוני – מדינה יהודית בתחומי ישראל בגבולות הרביעי ביוני אלף תשע מאות שישים ושבע ולצידה מדינה פלשטנית עצמאית. רצוי לדעתי שבתחומי המדינה היהודית יתגוררו אזרחים יהודים ואזרחים בני דתות אחרים שיצהירו על נאמנות למדינה היהודית בעוד מספר גדול של פלשטנים יסופחו וימצאו את מקומם במדינתם העצמאית.

    כך תתממש הלכה למעשה הפרדה דמוגרפית בין האוכלוסיות ברוח תוכנית החלוקה.

  47. אבנר.ל

    בל נהיה נאיביים.
    הצהרה על המטרה הסופית-מדינה נפרדת ליהודים לא היתה נבונה בתנאים שהיו אז(זהו אחד מסלעי המחלוקת עם הימין
    שמקורו במערכת נפשית,באופי .ז'בו והימין צעקו ככרוכיות שתי גדות לירדן, זו וגם זו, והחרידו שלא לצורך את הערבים)
    לא תמיד ההסתמכות על העבר מצביעה על נטיה וגישה עיקבית ובסיסית.
    יש חוכמה רבה בגישה פרקטית הגונה ומאוזנת,נקיה מהתלהמות ואמירות קיצוניות תוך קריאה לשתוף פעולה וקיום סביר בשכנות.

    לאלי
    האם אמירות שמטרתנו מדינה משופת דו לאומית בשלב כלשהו מחייבת לתמיד ואסור לסטות ממנה?
    לא היתה סיבה לערבים להאמין מאחר ואוזניהם נעשו חרשות מצעקות הימין על המדינה שהם שואפים לה.
    והם, בצדק מבחינתם, האמינו לימין.
    וצריך להיות צבוע וטיפש לטעון שחלקים מרכזיים בשמאל של אז רצו מדינה משותפת.
    זה היה אילוץ ונכון טקטית לומר.

    מוסרי?אנושי?מה שלא יהיה?
    כן.
    הגיעה העת שליהודים תהיה מדינה אחת,כיבשת הרש שלהם שלהם בלי זרים.
    פשוט יותר מפשוט.
    מוסרי יותר ממוסר.
    אנושי יותר מאנושי.

    פשוט פשוט פשוט.
    ומסובך מסובך מסובך.
    במיוחד כשיש מבני עמך החוברים לאויב ומטיחים בך האשמות שאפילו האויב לא מעז להטיח.

    אבנר.ל

  48. אלי

    לרן לוי ולאבנר- עמודי התווך האינטלקטואלים של הציונות, אני מתכוון לקבוצת הפרופסורים שנקראה "ברית שלום" ואח"כ
    "איחוד", בראשותם של בובר, מגנס, גרשם שלום, הוגו ברגמן, קפלנסקי, יחד עם הסופר משה סמילנסקי מחד, ואנשי
    המדיניות והפוליטיקה- חיים וויצמן, מנהיגי המפלגות "השומר הצעיר" ו- "עליה חדשה" מאידך, ובודאי עוד רבים אחרים, לא היו "הזויים". הבנתם את מצב הדברים, אף שלא היתה פופוליסטית, היתה מעמיקה לאין ערוך מהבנתם של כל אלו
    שכבשו את לב הציבור. אלא שכמו שקורה במקרים רבים בהיסטוריה, הרוב, זה "היורה מן הבטן", הוא הקובע את מהלך
    הדברים. לכאורה, לטווח קצר. האין אתם רואים שהמדינה הזאת צועדת, ודווקא די מהר, לקראת מדינה דו- לאומית?
    די אם תקשיבו לאולמרט ולפרס המתרצים את תכניותיהם המדיניות בצורך לשמור על רוב יהודי, כדי שתשתכנעו גם אתם
    ש"האיום" של מדינה דו לאומית הוא בגדר "חרב מתהפכת" מעל ראשם של כל אלו החרדים כל- כך לקיומה של מדינה
    יהודית. אבל, כפי שאייזנהאור אמר פעם:- מי שמנסה לעצור את רכבת ההיסטוריה נדרס על הפסים, מוטב שנתחיל
    להתרגל למחשבה שהמדינה שלנו היא בדרך לא הפיכה למדינה דו- לאומית. כל אפשרות אחרת תהיה גרועה
    הרבה יותר. תהיה של רכבת שירדה מהפסים והתרסקה.

  49. מיכל

    "האשמת מתנגדי המלחמה בחשיבה אוטומטית היא מגוחכת – לא משום שאין היא מוצדקת, אלא משום שהיא מעידה על הנוקטים בה, ראשית, שאין הם מבינים את עצמם, ושנית, שאין להם צל של מושג מהי מחשבה בכלל, ומהי מחשבה פוליטית בפרט."
    אני שייכת לאותם שבאתר הזה כל כך אוהבים להשמיץ אך ורק בגלל שהפעם סירבו להתבונן במצב דרך הפריזמה השטחית שבחרת לשרטט כאן. כן, המלחמה הזו דורשת מחשבה (להבדיל ממה שאת קוראת לו מחשבה כנראה) לא בגלל שפתאום הרג אזרחים הפך מוצדק, לא בגלל שנעלמו מעינינו הפרטים לגביהם את וחבריך זכיתם ל"הארה" (הפונדומנטליזם שלכם אכן מרשים!)- אלא משום שהמציאות, בניגוד לאופן בה את מבקשת לשרטט אותה – במקרה זה דורשת פתרון שגם לך, ולחבריך אין. דרככם – ממש לא הוכיחה עצמה כמולידה פחות הרג והרס.
    כמה מהממת היוהרה שלך ענת. כמה התיימרות לדעת הכל על כולם, כמה מעט התבוננות כנה בעצמך ובעמדותיך. לפניך כל השיקולים והקונטקסט גלויים וידועים ואילו אלה שחושבים אחרת אינם מבינים ואינם יודעים? כמה מעט תקווה לדיאלוג שמוליד פתרונות ברי קיימא יש בגישה שלך.