גופאחר

לין חלוזין-דברת

ביום שישי האחרון (11.8.06), במהלך ההפגנה המסורתית בבילעין, נורה עו"ד לימור גולדשטיין בראשו על-ידי שוטרי מג"ב ממרחק של כ-15-10 מטר. הכוחות ירו במפגינים בשעה שאלו ניסו למצוא מחסה, ולאחר הפגיעה סירבו לאפשר הגשת עזרה רפואית לפצוע והערימו קשיים על פינויו באמבולנס (1). גולדשטיין, כפי שמעיד עליו שמו, הוא יהודי-אשכנזי. עורו בהיר, הוא חובש לרוב משקפיים, ואין דבר בהופעתו החיצונית שיכול להעיד עליו שאינו נמנה על אלו המנהלים את המשטר במדינת ישראל. שלא כמו הפעילים האנרכיסטים הפוקדים מדי שבוע את הכפר, ראשו אינו מעוטר כרבולת וורודה, הוא אינו עונד מיני תכשיטים המחייבים ניקוב נקבים בפנים, וככלל, אינו מאתגר את הגבולות המקובלים של המגדר הגברי בלבושו בתנועות גופו או בכל דרך אחרת. קשה גם לטעות בגולדשטיין, ולסבור כי הוא בן הלאום הערבי, וכל שכן לחשוד בו שהינו פלסטיני בן הכפר בילעין. לא. עו"ד לימור גולדשטיין הוא ללא ספק לבן למהדרין. למרות זאת זיהה אותו הכוח שבידיו הריבונות על השטח כגוף שיש לפגוע בו ומותר להפקיר את חייו. ניתן להניח כי מן המרחק הקצר בו נורו המפגינים, לא התקשה הריבון להבחין כי מדובר במפגינים ישראלים ויהודים. אם לא זוהו המטרות ככאלו בזמן הירי, הרי שבוודאי שלאחר שנורה גולדשטיין וחבריו ניסו לפנותו, עובדה זו התחוורה מעל ומעבר לכל ספק. הגוף הפצוע אובחן כגוף שמחוץ לחוק, כגוף שראוי לפגוע בו, ואולי אף ליטול את חייו. גופו של גולדשטיין הושעה מחוץ לתחום החוק למרות הנתונים הביולוגיים שלו ולמרות העובדה שהוא מציב אותו בחלל כגבר בן-המערב. גולדשטיין זוהה בידי הריבון כ"גוף אחר" משום שהציב את גופו כנגד נציגי המשטר ולא משום שהוא מתייחס על קבוצה אתנית כזו או אחרת.

נפל דבר: עידן חדש החל בפוליטיקה הישראלית. לפוליטיקה השבטית המקובלת בכל הגוונים של ההתארגנות הפוליטית במרחב הישראלי/פלסטיני קמה מתחרה: הפוליטיקה האזרחית של הגוף האחר. אמנם פוליטיקה זו היא עדיין בחיתוליה, וחיל החלוץ שלה עדיין קטן ממדים, ואפילו שם ממש אין לו, ואף-על-פי-כן, הריבון מכיר בה, מגיב אליה ויודע לזהות אותה כשהוא נתקל בה. והוא נתקל בה כשפגש למשל בגופה של טלי פחימה במחסום סאלם ובבית-המשפט העליון, וכשירה למשל בלימור גולדשטיין. במקרה הרגיל, כשהריבון פוגש גוף ערבי ויורה בו או מענה אותו, הרי שאין הוא אלא מאשר את הכלל האתני המבחין בין הגוף האחד, זה שבידיו הריבונות, לבין הגוף האחר, זה שחייו הם הפקר. המעבר מן השבטי אל הפוליטי מתאפיין בכך שאת מקומו של הגוף האחר, הגוף המופקר, יכול מעתה לתפוס כל גוף. מבחינת הריבון, הצבת הגוף כנגד הכוח הממשטר היא זו שהופכת אותו לגוף אחר מתנגד, כלומר לגוף אויב. במקום ובזמן מסוים, בחלל המוגדר כחלל המוקדש למאבק, חייו של הגוף המתנגד מותרים, בין אם הגוף הוא גוף שחור או לבן, נשי או גברי, עני או עשיר.

גופאחר הוא גוף אחר המתנגד למשטר המבוסס על אי-שוויון בין גופים שונים. בעוד שהמשטר קובע כי הריבונות נמצאת בידיו של הגוף האחד – גוף גברי, סטרייטי, יהודי, בהיר, אשכנזי, דובר עברית אחת במבטא ממלכתי, בן-מעמד הביניים – הגוף המתנגד מסמן אופציה אחרת. בעוד המשטר מאפשר רק לגוף אחד לעשות פוליטיקה, ודורש מגופים אחרים שיתחפשו לאותו גוף אחד אם הם מעוניינים ליטול חלק בניהול ענייניהם שלהם, גופאחר דורש נוכחות שוויונית של גופים שונים מאד במרחב הציבורי ובניהול היומיומי שלו, כלומר בעשייה הפוליטית. גופאחר אינו גוף מסוים, ומה שמבחין אותו מן הגוף האחד ומן הגוף האחר היא הבחירה להציב עצמו מול האחידות, לדרוש שוויון בין שונים ולהיות מוכן להיאבק עליה. גופאחר הוא מיקום בזמן ובמרחב, ולא תכונה קבועה של הגוף. לכן קשה, ואולי גם בלתי-אפשרי להבטיח כי גוף אחר שתפס עמדת גופאחר בחלל לא ייסוג ממנה מחר, כאשר הכוח יהיה בידיו. מי שהציב את גופו בעמדת גופאחר יודע כי השוויון בין גופים שונים אינו מצב שניתן לקבע, וכי יש לכוון את הגוף אליו באופן מתמיד אם רוצים להנות ממנו לרגעים. לכן, גופאחר אינו רק קואורדינאטה מרחבית, אלא גם מיקום בזמן. גופאחר היא תכונה פוליטית, תנועה של גוף שאינו יכול או אינו רוצה להיות חלק ממשטר הגוף האחד וביטויה של תנועה זו בזמן/מרחב נתון.

בעיקרון, יכולים כל הגופים במידה כזו או אחרת להתחזות לגוף האחד וליטול תפקיד במוסדות המשטר. הגוף האחד קובע את כללי משחק במסגרתם ניתן לעשות זאת. מידת סיכויי ההצלחה של הגוף במשימת ההתחפשות נקבעת במידה רבה על-פי הנתונים הפיסיים של הגוף – ככל שהמרחק בין תכונותיו הקבועות של הגוף לבין דגם הגוף האחד גדול יותר, כך יאלץ הגוף האחר להשקיע אנרגיה גדולה יותר בהתחזות. עם זאת, מכיוון שהגוף האחד, הנורמטיבי, הוא גוף מדומיין, הרי שכל גוף צריך ללמוד להיות הגוף האחד בה` הידיעה. בכל מקרה, גופים אינם נולדים להיות גוף אחד – הם לומדים לעשות זאת. מי שנולד במדינת ישראל בגוף של גבר יהודי, אשכנזי, בריא והתאפשרה לו גישה למסלול הכשרה מתאים, קל לו יותר להשתלב במשטר הגוף האחד. אך גם עבור גופים אחרים העניין אינו בלתי-אפשרי בתכלית, אם כי הוא דורש כישורי משחק, שלא לומר נטייה טבעית להצלחה בהתחזות או כישרון ריגול ממש. כך, נשים יכולות להיות שרות בממשלה אם הן לובשות חליפה המחביאה את איבריהן הנשיים, ויודעות לחקות היטב את האופן בו מתנהל הגוף האחד. כך, לפלסטינים מותר להיות חברי-כנסת או פרופסורים מן המניין אם הם דוברי עברית רהוטה ולמדו שלא לערער בגופם על ההגמוניה של הגוף היהודי במרחב הציבורי. אך גם לסובלנות התיאטרלית של המשטר יש גבולות ברורים: על-פי כללי המשטר במדינת ישראל, ערבי לא יוכל לכהן בתפקיד של שר, ואישה יהודיה ממוצא ערבי תוכל לעשות זאת רק אם תתאמץ להסתיר אופני תנועה נשיים וערביים, ותציב את גופה בחלל באופן הנדרש מן הגוף האחד. כללי המשחק הם עניין מקצועי, ואינם נובעים מרוע לב אלא מעיקרון חלוקת התפקידים: אחרי הכול אף במאי שמכבד את עצמו לא ייקח את מרגול לשחק בתפקיד הראשי בביוגרפיה של רבין.

            מדוע ובאיזה רגע בוחר גוף להיות גופאחר? מתברר כי שאלת היכולת של הגוף או סיכויי ההצלחה שלו במשימת העלמת-נוכחותו-מרצון היא שאלה משנית ביחס לשאלת ההנעה שלו. מסתבר גם, שהתנאים הפיסיקליים אינם דטרמיניסטיים כפי שנדמה: גופים שונים, בעלי תכונות התחלתיות הפוכות עשויים לבצע בחירות דומות. כך במחנה גופאחר אפשר למצוא יהודיה-אשכנזית-קווירית ממעמד הפועלים בצד פלסטיני-חילוני-סטרייט ממשפחה בורגנית. גם גופים דומים עשויים לבצע בחירות הפוכות בתנאים כלכליים זהים. יתכן שגוף שבחר להיאבק במשטר הגוף האחד מעדיף מתוך מגוון הזהויות שלו זהות שאינה עולה בקנה אחד עם משטר הגוף האחד. יתכן שזו שאלה של דימויי גוף. ואולי החשבון שעושה לעצמו כל גוף, חשבון הרווח וההפסד. הבחירה היא אישית והיא עניינו הפרטי של הגוף. גוף ששואף לשנות את משטר הגוף האחד הוא גוף שבחר, מסיבה כלשהי, להתנגד, ולנוע כגופאחר. יתכן שללימור גולדשטיין היו יותר או פחות ברירות מאשר לאחת חולוד באדאווי. בכל מקרה, שני הגופים עשו בחירה להציב את גופם מול שלטון הגוף האחד. גופאחר הוא גוף שמזהה את האינטרס האישי שלו עם האינטרס של הגופים האחרים ובוחר לבטא את התנועה הזו שהוא מרגיש שהיא התנועה שלו. בחירה זו, להתייצב בזירת המאבק, טומנת בחובה סכנה – אף משטר לא רוצה שיחליפו אותו. אם עד כה, גופים שאינם שווים בסיכוייהם להשתלב במשטר הגוף האחד זכו לדין אחר גם בהיותם גופאחר, הרי שמידת השוויון הקונקרטי הולכת ועולה. מעתה, כשיציבו את גופם מול נציגי המשטר, יתכן שהסכנה תהיה שווה.

=

           

כבר שנים מהדהדת השאלה: למה אין פוליטיקה אזרחית בישראל? איך יכול להיות שמלבד "הפנתרים השחורים" שנרמסו ברגל גסה, לא קמה תנועה חברתית אמיתית בישראל, שהיא גם תנועה של חיים ביחד במרחב הערבי? ואולי אפילו תנועה שתקדם זכויות עובדות ואמהות חד-הוריות ולא רק "עובדים"? תנועה לשוויון בהקצאת קרקעות שהיא גם תנועת שלום, פירוק מנשק והתנערות מסוחרי הנשק? הרי החיבור בין המאבקים נראה כל-כך טבעי, כל-כך צודק – אז כיצד יתכן שזה אף פעם לא קורה? איך יכול להיות שהמילה "שמאל" בישראל מתייחסת לזרם פוליטי שההיסטוריה שלו היא זו של נישול, הגליה, ניצול, רמיסה, חלוקת משאבים על-בסיס סולמות קפדניים של אפליה מדורגת? כיצד יתכן שמי שפועלת לסיום הכיבוש בשמם של ערכי הדמוקרטיה, גם מזינה ותומכת – אם באופן אקטיבי או פאסיבי – במדיניות כלכלית הרומסת את המוחלשות ובהתחמשות המכלה כל מערכת אקולוגית שבנמצא? ואיך יכול להיות, שתנועות "חברתיות", ששמות להן למטרה להשיג שוויון בין עשירים לעניים מבססות את מאבקן על הנחות מוצא גזעניות הנעצרות בקו הקבוצה האתנית?

            במקרים המעטים בהם ניסו אנשים (טובים ללא ספק) לאתגר את החידה הזו בעשייה יוצרת, הפוליטיקה שלהם התבטאה בהדרה שיטתית של גופים מסוגים מסוימים. האם למשל הייתה אי-פעם תנועת שלום-חברתית אחת בישראל, שבמקרה (אבל ממש במקרה) התאפיינה בייצוג נשים השווה לאחוז היחסי שלהן באוכלוסיה? של ערביות? של רוסיות? של אפריקאיות? מדוע תמיד קורה ש"במקרה" אין שם נשים, אבל אף-פעם לא קורה ש"במקרה" יש שם יותר מדי נשים, וגברים הם אלו הסובלים מתת-ייצוג?

כבר הזדמן לי להשתתף ביותר מאשר הפגנה אחת בה עלה גוף גברי על במה ואמר: "אני מתבייש. אני מתבייש בממשלה הזו." בגיל ההתבגרות, התביישתי לפעמים באמי ובאבי כשדיברו שטויות ליד גופים שרציתי שיישארו ליד הגוף שלי גם אחרי כיבוי אורות. רק גוף שממנו יצאנו, שאליו אנו משתייכים או שעמו אנו מזדהים באיזשהו אופן, יכול לבייש אותנו. משטר הגוף האחד אינו המשטר שלי, אני לא באה ממנו ואינני הולכת אליו, ולכן אין לי במה להתבייש. יתרה מזאת, משטר הגוף האחד הוא משטר הפועל באופן עקבי נגד הגוף שלי, ושלי אין כל סיכוי או רצון להשתלב בו. כשהמשטר הזה מחסל את תנאי העבודה שלי, יורה בחברים שלי בשטחים או בישראל, מפציץ אזרחים בלבנון ונמנע מלמגן את בתי-הספר והישיבות בשדרות, אני יכולה רק להתבייש בזה שלא תמיד נשאר לי כוח להלחם על החיים שלי ושל חברי. משטר הגוף האחד, לא רק פה, אלא גם במקומות אחרים בעולם, מנהל בימים אלו עוד מלחמה שתכליתה חיזוק הנאמנות של הגופים האחרים לבלעדיות שלו. הגופים העניים, הגופים הנכים, הגופים השחורים, הגופים הנשיים, הגופים ההומואיים – כל הגופים שאין להם סיכוי להיות חלק ממנו ושעלולים להתקומם על-כך מתישהו, הם הגופים המפסידים באופן ישיר ובאופן עקיף מן המלחמה הזו. לא רק שזו לא המלחמה שלי ושל חברותי, זוהי מלחמה נגדנו. מבחינתנו, החוצות את העולם הזה בגופים אחרים בתכלית, מלחמת לבנון השנייה היא רק אירוע אחד בסדרה של אירועים שמטרתם לחזק משטר שבו גוף אחר הוא גוף לא שווה, גוף שאינו כשיר לתפוס מקום במרחב הפוליטי. הגוף שלנו – גוף נשי מדי או לא מספיק נשי, עני מדי, שחור מדי, ערבי מדי, רוסי מדי, שמן מדי – הגוף שלנו הוא גוף אחר, והוא בחר להיות גוף מתנגד, גופאחר.

            כיצד נוכל לדעת אם השותפים הפוליטיים שלנו, בתנועות החברתיות, בתנועות השלום, במפלגות, הם גופים שבחרו לנוע כגופאחר? כיצד נוכל לקבוע אם הם באמת שותפים לדרך, למאבק? מכיוון שגופאחר הוא בעיקר תנועה בזמן/מרחב, לא ניתן למדוד אותו, לבדוק אותו, לכמת אותו ממש. למרות זאת, יש לנו סימנים, תחושות, אינטואיציות שלא תמיד קל להמליל. ולעתים אנו חשות שלמרות שאנו פועלים כביכול לקידומה של מטרה משותפת, רב המפריד על המשותף. ויש לפעמים סימנים ברורים לכך: משהו שמישהו אומר, משהו שמישהו עושה או שאינו עושה. אולי תחושה שמישהו אינו נאבק עבור עצמו, אינו מזהה את האינטרס שלו עם האינטרס של הגוף האחר שאנחנו, אלא מאציל עלינו מטוב לבו. אבל אז מיד אנו אומרות לעצמנו שהמטרה מקדשת את האמצעים – שמכיוון שאנו בודדות מאד במערכה, אין כל טעם להתעקש כעת על הבהרת הגבולות המטושטשים, זה אינו כדאי, ואולי אפילו קטנוני. לא רק שאין קריטריונים קבועים לגופאחר, אנחנו גם יודעות כי בחיים הפוליטיים כדאי לעתים לשתף פעולה עם כוח פוליטי אחר, גם אם אינו מבטיח את האינטרסים שלנו. כך אנו מוצאות את עצמנו בפעולה אחת עם גופים שלא רק שאינם חולקים עמנו את אותה תפיסת העולם, יתכן שהם אף פועלים באופן יומיומי לשימור הסדר של הגוף האחד, ושזוהי למעשה ההנעה שלהם להיות שם. כך אנו מוצאות את עצמנו למשל על במה אחת בהפגנה נגד המלחמה עם גוף שפותח את דבריו במילים: "המלחמה הזו מוצדקת, אבל…", או גוף שלא אומר זאת, אבל נותן לנו להרגיש את זה.

וזוהי כמובן רק הופעה אחת מיני רבות של השאלה הזו, אך בכל זאת, מקרה מבחן ברור מאד. כעת, בשעה שהזרם הפוליטי המכונה במקומותינו "השמאל הציוני" משמיע לפתע קול כנגד המלחמה המוצדקת בעיניו, שאלת שיתוף הפעולה ניצבת במלוא עוזה. בעניין שאלת הכדאיות בקואליציות פוליטיות, יש לשקול את הבעד מול הנגד, ולהכריע בכל מקרה לגופו. זו אף-פעם לא באמת שאלה מוסרית, אלא שאלה של אינטרס. נדמה שמצב הנחיתות הברור של מחנה גופאחר ובעיית הבידול הקשה שלו מכריעים את הכף. כל עוד ההגמוניה המוחלטת היא בידיו של משטר הגוף האחד, טשטוש הגבול בין מחנה גופאחר למחנה הגוף האחד פועל באופן ברור לרעת הגוף האחר. לגוף האחר אין כל סיכוי להיאבק בגוף האחד כשהוא פועל עמו שכם אל שכם, ויוצא שלא רק שאינו מקדם את העיקרון עצמו עליו הוא נאבק – שוויון בין שונים – אלא נסוג ממנו ומכפיף את עצמו שוב ושוב לעיקרון שנגדו הוא נאבק. על-כן, גם אם כולנו היינו רוצים לסיים במהירות את מרחץ הדמים המתרחש אל מול עיננו, לא נקדם במאומה את הרחקתה של המלחמה הבאה אם נמשיך לתת את ידנו למי שמקדיש את חייו לשימורו של שלטון הגוף האחד. זוהי פעולה המנוגדת לעקרון החיים, ובמילים אחרות, אם אפשר להיות גם שמאל וגם גוף אחד – הגוף שלי לא שם.

=

לא ניתן להמיר את דתם של הגופים ולהפוך אותם לגופאחר. גופאחר אינו רעיון או משהו שניתן לשכנע בו. גופאחר הוא מאמץ של הגוף, בחירה אישית שהיא תוצאה של תחושה, של זהות ושל ניסיון בהצבת הגוף בחלל. לכן, לא ניתן לדרוש או לבקש אותו, אך ניתן לזהות אותו גם אם אינו קבוע או וודאי. גופאחר הוא אפשרות, הזמנה לחיים אחרים, והם חיים של סולידאריות ואהבה אך יש בצידם גם מחירים קשים. כל אחד מאתנו צריך לעשות את החשבון שלו – ממילא אנו עושים זאת, אז אולי הגיע הרגע להתחיל לדווח על-כך לעצמנו. האם אנו משלמים מחיר כבד מדי עבור ההתנגדות? האם שווה לנו לשלם את המחיר ששילמו טלי פחימה, לימור גולדשטיין ורבים אחרים? מה עולה לנו יותר – ההתייצבות כנגד, או הוויתור על הכוח הפוליטי? ממה אנחנו מפסידות יותר – ממצב הנוכחות-נפקדות הנכפה על גופנו, או מן הסכנה לביטחוננו האישי אם נתייצב מול כוחות הגוף האחד? וכמה אנו מוכנים להקדיש למשימה האינסופית והמתישה של העבודה המשותפת בצדם של גופים אחרים, רק כדי להשיג את אותם רגעים קצרים וחמקמקים של שוויון? כמה כדאי לנו להקדיש?

כאישה, לי זה ברור שלא אוכל ממילא ללכת בביטחון בעולם הזה כל עוד מלחמה תמידית מוכרזת על מחנה גופאחר. ואני גם יודעת, שאנחנו, הגופים האחרים, בניגוד למה שמספרים לנו, אנחנו הרוב. כי גוף אחד ואחיד – בינינו, פשוט אין דבר כזה.

*   מוקדש באהבה ובאיחולי הבראה שלמה ומלאה ללימור *



(1)  ר` רפופורט, מירון, "ירי מג"ב בבילעין שפצע ישראלי בראשו – בניגוד להוראות", הארץ, 13 באוגוסט, 2006. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/749620.html  

 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.