על רמטכ"ל וסודיות בנקאית

בניגוד למזג האוויר באוגוסט שהוא קבוע ויציב, אמצעי התקשורת משנים את נושאי הדיווח שלהם בזריזות מדהימה. מישהו עוד זוכר את הפטריוטיות הנוטפת ממסכי הטלוויזיה ושידורי הרדיו רק לפני ארבעה שבועות? באותו זמן אמצעי התקשורת הפכו את אולמרט, פרץ וחלוץ למנהיגי הדור, אמיצים ומנהיגותיים כפי שלא נראו בארצנו שנים רבות. היום הם כאסקופה הנדרסת, העיקר שיעופו לנו מהעיניים. לא על זה רציתי לכתוב, אבל הדיון הזה כל כך בולט שרציתי לציין אותו.

כולם כבר, כמעט,  שכחו את מכירת המניות של הרמטכ"ל, יותר מכך אם כבר כותבים בנושא בדרך כלל זה בהגנה על כבוד רמטכ"ליותו (ראו מודעות הענק בעיתוני סוף השבוע), ואם לא עליו אז על הסודיות הבנקאית המקודשת. יחצ"ן האלפיון העליון בכבודו ובעצמו אמר שצריך לערוף את ראשו של המדליף. זו דרכם של יחצ"נים הם הופכים את הפירמידה המאשים הופך לאשם בן רגע ואז ראוי להענישו. אבל גם דברי היחצ"נים המסתובבים במטכ"ל כאילו היה זה ביתם השני אינם מעניינים המיוחד. מה שמעניין בסיפור המניות הוא הקשר בין חוק למוסר. ברבים מהמקרים המעשה המוסרי הוא גם חוקי כאן יש לנו דוגמה שהמעשה המוסרי יכול להיות שעומד בניגוד לכללים או החוק.

מלבד הדיונים בנושא מידע פנים, די ברור שהרמטכ"ל לא עבר על החוק, כך שמבחינה זו מעשהו מותר. לעומת זאת מדליף הידיעה, בהנחה שיש לו קשר למערכת הבנקאית, כנראה שעבר על כללים שאמורים לשמור על סודיות ופרטיות. אבל מהו המעשה המוסרי? ברור שמעשהו של הרמטכ"ל אינו מעשה מוסרי, יש ויכוח אם הוא מעשה לא מוסרי, אבל אף אחד לא יטען שבמכירת המניות הרמטכ"ל גילה איזה כלל מוסרי נעלם שכולנו צריכים לנהוג לפיו. לעומת זאת המעשה של המדליף הוא מוסרי גם אם עשה מעשה שעומד בניגוד לחוק או לכללים.  

המדליף אינו מדליף אלא מתריע בשער (whistleblower), אדם שהביא לידיעת הציבור מידע שעליו לדעת לגבי נושא תפקיד חשוב, בעיקר, בעת שמלחמה יזומה עומדת לפרוץ. כדי לעשות מה שעשה צריך המתריע אומץ שאינו מצוי בחיינו האזרחים ברמה משביעת רצון. למען האמת התכונה השלטת בישראל היא של קונפורמיות השמחה בחלקה. אנשי צבא, פוליטיקאים, עיתונאים וסתם אזרחים שותקים כמי שכפאם השד. מי שמעז לומר משהו שלא בזמן ובמקום הנכון, נידון כמעט תמיד לכף חובה. על כן יש לשבח את המתריע, צריך לזכור לא הוא מכר מניות ב-12 בצהריים ב-12/7/2006.