בבחירות האחרונות הציגה מפלגת העבודה תוכנית שהחזון שלה תואר כך: "המדיניות הכלכלית של מפלגת העבודה מציבה את האדם במרכז, החל משנותיו הראשונות במעון, דרך מוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה, עבודה בשכר ראוי, טיפול רפואי הולם ועד שנותיו כגמלאי". עוד נכתב שהפעם אין מדובר בהבטחות בעלמה אלא בתוכנית פעולה: "אנו מתכוונים לדברינו ברצינות ולכן, איננו מפזרים הבטחות בחירות, אלא מציגים תוכנית בה משולבים צעדים שחלקם ניתנים לביצוע תוך זמן קצר, יחסית, והאחרים דורשים הדרגתיות של כמה שנים".
התקבעה כבר התפישה שהבטחות בחירות אינן אלא מילים הנאמרות בכדי לשכנע מצביעים לתמוך במפלגה ברגע שנסתיימה ההצבעה פג תוקפן של ההבטחות, מעין הבטחות מותנות אבל לא בישומן אלא בתאריך הבחירות. למה אני מלאה אתכם/ן בזה?
אתמול חבר וחברה בסיעת העבודה החליטו שאינם מצביעים בעד הצעת הקיצוץ בתקציב שהציגה הממשלה בועדת הכספים. כיון שלטעמם יש מספיק כסף ואין צורך בקיצוץ. מצד אחד נראה שהיא והוא עומדים בהבטחת הבחירות שהובאה למעלה, מצד שני מפלגת העבודה, חפצת השלטון, חתמה על הסכם קואליציוני שבו המטרות הגדולות שהוצגו לפני הבחירות נשכחו או שמא נכתבו בדיו סתרים. כמו כן שבעת שריה, החברתיים, של המפלגה הצביעו בעד הקיצוץ בתקציב. למי מחויבים כעת חברי הכנסת, להסכם הקואליציוני ולממשלה או עדיין יש להם מחויבות לקיים הבטחתם לבוחרים? לי נראה שההבטחה לבוחרים גוברת על הסכם כזה או אחר.
הפרשנים, לא אלו שפרשנו את המלחמה עד דק ובחוסר כישרון בולט, אלא הפרשנים הפוליטיים כבר מנסים למצוא הסברים מתחום האינטרסים, כיון שחברי כנסת אלו רוצים להדיח את היו"ר עמדתם נגזרת מאינטרס זה. כולם כל הזמן מדברים על מבחן התוצאה אבל בוחנים כל הזמן את המוטיבציות של הנפשות הפועלות. אני מעדיף חברי כנסת אינטרסנטים שמצביעים נגד קיצוצים בתקציב מאשר חברי כנסת ובעיקר שרים שאצים רצים לטהר כל שרץ ולהצביע בעד כל תוכנית מלחמה או קיצוצים.
יציבות שלטונית וקואליציות הם רק כלים שנועדו לעזור בביצוע מדיניות שתטיב עם אלו בחברה הנמצאים במצב הגרוע ביותר, אם אין זה כך אין לכלים אלה כל משמעות. והעיקר כאשר מבטיחים משהו צריך לקיים, לא אגזים, או לפחות לנסות לקיים.