אינטגרציה ישראלית - הדיכוי הושלם

בקול ששון וקול שמחה נפתחה לה היום שנת הלימודים החדשה. התקשורת, כהרגלה בימים אלו של השנה, עסוקה בפסטיבל "החזרה ללימודים". על גבי המרקע ילד מתוק אחד דואג להסביר לי כמה חשוב לו לבחור את העיפרון הנכון, שחייב לשכון כמובן בקלמר הנכון, ובתוך (איך לא?) ילקוט מותגים אופנתי. לאמו של הזאטוט נשאר רק לחייך מאחורי גבו, גאה כל כך בגמד שלה שעובר לחטיבת הביניים.

אבל לי באופן אישי, ובצורה מיוחדת בראשון לספטמבר הנוכחי, יש קושי לחזור ולהתרפק אך ורק על זיכרונות מיומן הקומדי סטור אותו חנכתי ביום הראשון לכניסתי לחטיבת הביניים. גם כשהאח הקטן שלי, שעובר בעצמו לחטיבת הביניים ברגעים אלה ממש, עשה ניסיונות לעניין אותי בג`ינס החדש והמגניב שלו, לא באמת הצלחתי למחוק את הבעת הפנים המודאגת שהשתלטה עלי לאחרונה.
הדאגה שלי, אשר נוגעת באופן ישיר השנה גם לבן ביתי, כמו גם האכזבה מהתקשורת הישראלית שנמנעת מכל עיסוק מהותי בנושאי חינוך, נתנו לי את הדחיפה לכתוב את מאמר הדעה הזה, שאת הדיון בטענותיו לא ניתן לצערי לחלץ משום כתבת צבע מחויכת בקניון העירוני.

הדאגה הזו שלי נמצאת היום עם הרבה מאוד ילדים, דומים לאחי, שעוזבים כעת את החממות המנותקות שלהם בשכונות העוני המזרחיות ועוברים ברגעים אלו ממש את טרגדיות ה"אינטגרציה". אינטגרציה, המילה הלועזית הכבדה שצברה לה כבר מספיק פז"ם בשיח החינוך הישראלי בכדי שכולנו נבין בדיוק במה מדובר, תסמן לעד בשבילי את המסלול הבטוח לעיצובם של ילדי השכונות כאזרחים מסוג ב`.

בעוד שאני רואה את האח הקטן יוצא למסע האינטגרציה האישי שלו עם תיק על הגב אבל ללא כלים אמיתיים להתמודדות איתה בתוכו, אני נזכר בשנת 95` ובכיתה הנפלאה שלי מהשכונה בהרצליה אשר מנתה כשלושים תלמידים שמעולם עד אותו הרגע לא הרגישו "אחרים". למרות שבבית הספר היסודי העני שלנו הלימודים הסתיימו בכל יום ב11:45 בעוד שבשכונות העשירות הילדים למדו אמנות עד 4 אחה"צ, בחרנו לא לייחס חשיבות מיוחדת לעובדות מהסוג הזה אלא להיפך – הרגשנו גאים וגם היה לנו במה. בעיני עצמנו היינו הכיתה הכי מגובשת ומוצלחת.

תחושת הביטחון הזו גרמה להלם גדול פי כמה כאשר נתקלנו בתלמידים החדשים איתם נפגשנו בביה"ס החדש. באותו יום נחת לו, ובנחיתת אונס אלימה ביותר אני חייב לומר, הלם גדול. מדובר היה מבחינתנו בהתרסקות גדולה אשר לאחריה כל שנשאר לנו היה לגרד את רסיסי הגאווה המקומית שהתפזרו להם לכל עבר. בלי התרעה, פרט לצלצול לא מכוון אחד, נסתיימה לה הילדות התמימה שלי, הילדות שלנו, ובמקומה של הילדות נפער לו לכמה שנים פצע מדמם של ממש.

לא אגזים אם אומר שבאותם ימי אינטגרציה ראשונים עם שאר חלקי העיר הבנו בפעם הראשונה בחיינו שאנחנו לא לבד במדינה הזו. הבנו שהערכים, השפה, ההון התרבותי וההומור בהם אנו מורגלים לא שווים יותר מהתעלמות מופגנת ולעיתים אף יחס עוין מצדם של ה"צפונים" כמו גם מצד שותפותיהם המוסדיות – המורות (אשכנזיות ומזרחיות) אשר מדדו אותנו לראשונה על פי סטנדרטים חדשים ורחוקים. סטנדרטים מנוכרים לעולמנו. כל הדיכוי הישראלי נוקז אל תוך מספר מצומצם של רגעי קונפליקט פנימי וחיצוני.
מעולם לא השתתפתי בטירונות צבאית אבל בכל זאת אני בטוח שהתהליך שאחי וחבריו הולכים לעבור בשבועות הקרובים קשה פי כמה מכל "טרטור" צה"לי. אחרי שמתייבשים מצמא עוד אפשר לשתות מים ולחזור למוטב, אבל מאיזה מעיין פלאים אמור לשתות ילד לאחר שמורתו "מייבשת" אותו אל מול כל הכיתה מפני שדיבר בניב ה"לא נכון"? לי לא היתה שום תשובה לכך.

רק שנים לאחר מכן התחלתי למצוא תשובות ולהסביר לעצמי את מה שלא הבנתי כילד בן 13. עתה אני מבין שתהליך האינטגרציה אנס אותנו להפנים את המוסר הבורגני-אשכנזי כסדר חברתי עליון שעל פיו אנו נאלצים להסתכל על העולם. בפעם הראשונה הוכרחנו לעמוד על כך שאנחנו בעצם סה"כ כמה "ערסים ופרחות" (כמו שדאגו להזכיר לנו בכל פעם שעבר במסדרון ילד עם שרשרת זהב או ילדה שהעזה להיות גאה בכך שהיא שומעת זוהר ולא אירוסמית`). האהבות, החברויות, העולם הפנימי – מאותו רגע של מפגש תרבותי, כל אלו נמדדו והוגדרו מחדש על פי נקודת הראות החיצונית החדשה, האשכנזית, וכל אשר נותר לילד מבוהל לעשות על הרקע הזה הוא להתגונן. למרוד!

ההנאה ותחושת השייכות למוסד שנקרא ביה"ס הפכו במהרה להתנגדות לסדר הקיים. המורות החלו להצטייר בעינינו, ובתגובה, גם לתפקד – כשוטרות, וכל אותם חלומות, גדולים כקטנים, כמו למשל סיפוק קצת נחת להורים הצעירים שהטמיעו בנו מגיל גן את המסר המתבטל מהסוג של "תלמד תלמד, שלא תצא כמוני" –  כל אותם חלומות נגוזו להם באחת ואוכסנו במחסני הבוז העצמי, שאת שערי הברזל העתיקים שלהם, הסיטואציה החדשה בה עמדנו פתחה לרווחה.
אחד מהזיכרונות המשמעותיים שלי מאותה תקופה נוגע לשיעור שנערך לאחר כחודשיים של הכפפה מתמשכת. בזמן השיעור, בו אחד מהחברים היותר מבריקים בשכונה נשאל ע"י המורה על הסיכוי שלו ללמוד באוניברסיטה ביום מן הימים הוא כבר לא יכול היה להפסיק לצחוק. "מה אנחנו פרופסורים?" הוא ענה לה, והלגלוג שלו חיבר את כל התלמידים המזרחים בכיתה לכדי קול צחוק גדול. הדיכוי הושלם!

בכל פעם שתרבות עוברת למצב צבירה חדש של תרבות-נגד מוכפפת, מתגוננת וקלישאתית, הדרך של בני אותה תרבות לכישלון לימודי ולפניה אל עבר מחוזות המסלולים מקצועיים או הנשירה מביה"ס מתקצרת. זו גם היתה הדרך של הרוב המוחלט של בני כיתתי. חבר הילדות הקרוב ביותר שלי ויתר תוך זמן קצר על חלומו להיות עו"ד והיום הוא קצין במג"ב. למשק הגלובאלי סיפקנו עד עתה גם כמה מוסכניקים, חשמלאי, אב בית, שני מאבטחים, חייל גיבור אחד שנהרג בשבעא ואחר שמצא את מותו (או שמותו גילה את מוצאו) בעוד סכסוך עברייני. חלק משמעותי מבנות הכיתה כבר נשואות בגיל המופלג של 23, מגדלות ברחובות ילדותי דור המשך אשר ישמע בודאי את אותו המסר שאנחנו שמענו– "תלמד, שלא תהיה כמו אבא שלך…וכמו סבא שלך…וכמו…" ואני שואל – עד מתי? עד מתי מחדלי האינטגרציה יצליחו לחמוק בעקשנות מדיון ציבורי אמיתי?

מקובלת יותר ויותר היום הדעה כי המיתוסים על תרבות אשכנזית גבוהה ומזרחית נמוכה עברו בישראל אקדמיזציה מלאה והוטמעו באופן מתוחכם אל תוך מבני הידע. במדינה שהפכה את הסכסוך לאופציה היחידה בכל מפגש בין תרבותי הם נחשבים לטבעיים לחלוטין, אך האם הם אכן טבעיים? או אולי זו פשוט נגזרת מהעובדה שביה"ס מעולם לא נתפס בעינינו כשדה של מאבקי כוח תרבותיים?  נדמה כי הפוליטיקאים, אנשי תקשורת, פדגוגים ואנתרופולוגים פינו את הבמה החשובה הזו לתת המודע הקולקטיבי של התלמידים. וילדים, כבר נאמר לא פעם, הם עם אכזר במיוחד כשהם לא יודעים אחרת. הם תמיד יהיו הראשונים לזהות ולהפנים את תפיסות עולם המבוגרים החבויות ביותר ולתרגם אותן לכדי מנגנונים מוגזעים הגלויים לכל עין.

ההתעלמות מדיון בכלים תרבותיים על ביה"ס לא השאירה חלל ריק כמו שהשיח הליברלי של הפוליטיקלי קורקט משלה את עצמו לעיתים קרובות. החלל הזה התמלא במהרה ע"י דיכוי בעל פנים מנוגדים. לאחר שהוכפפנו פעם אחת לאותה תרבות עליונה, כעת מכפיפים את קולנו שוב, רק שהפעם ההכפפה היא לשיח המעמדי. "תגיד עניים-עשירים, אל תדבר איתנו על מזרחים" הם אומרים. אבל אני שואל – איך אפשר? הרי כל ניסיון לצמצם את הדינאמיקה שמתרחשת בין כותלי בית הספר לשיח מעמדי בלבד הוא ניסיון שנידון לפספס את תופעת ההתנגדות התרבותית העומדת בלב הויתור של רבים כל כך מתלמידי השכונות על מיצוי ההישגים הלימודיים שלהם. בשתי עיניי אני ראיתי שתייגו את התרבות שלנו, ולא את הציונים שלנו אז שלא יספרו לכם סיפורים – התרבות היא זו שהצביעה על ה"נחיתות" לכאורה ולא שום מבחן אינטליגנציה מהימן יותר או פחות.

על רקע הנתונים העגומים הממשיכים להתפרסם חדשות לבקרים אני תוהה עכשיו בקול רם – האם קיים גם היום עוד מישהו עם יושרה אינטלקטואלית מינימאלית הרוצה לומר לי ש"מדובר רק בעניין של זמן"? או שבני דורי שייכים ל"דור המדבר" המפורסם שהתרחב בינתיים לשלושה דורות? אם אותו קול עדיין קיים – שיקום עכשיו.
מיותר לציין שבעיניי עולם הדימויים מהסוג הזה איבד מזמן את קסמו. בארץ המובטחת הנמצאת בסופו של אותו מדבר הלא מודע של ההכפפה התרבותית, אין לא חלב ולא דבש. תאמינו לי, אני מדבר אליכם מתוכה.
במדבר הזה מצאתי רק כמה פטא-מורגנות. האחת היא בדמות התנגדות תרבותית חסרת מודעות פוליטית המגיעה מלמטה, והשניה – שיח מעמדי מרדד המנכס את הפערים החברתיים למושגיו הכוללניים.

 
הדרך היחידה שלנו לסלול מסלול רחב דיו לאותם ילדי שכונות, קרבנות האינטגרציה של שנות האלפיים, חייבת לעבור בשילוב הכלים של השיח התרבותי של פוליטיקת הזהויות והשיח החינוכי המשחרר. אני רק רוצה להוסיף נקודה נוספת, שהיא לא פחות חשובה בעיני, הנוגעת לפיתוחה במקביל של תרבות השכונות המזרחית לרמה כזו ששום התנשאות תרבותית (מבטלת, מתעלמת או מנכסת) לא תוכל לפסל אותה לכדי תרבות-נגד חסרת יכולת התפתחות עצמאית. אלו הכלים היחידים שיש לנו היום אשר טומנים בחובם סיכוי כלשהו לשאת את אותם תלמידים אל עבר מחוזות ההשכלה והערך העצמי.

בכל מקרה, דבר אחד ברור לי היום כשמש – כל מי שעוצם את עיניו לנוכח מחדליה המתמשכים של האינטגרציה, הופך עצמו (אם ירצה בכך ואם לא) לשותף מלא בדיכוי ילדינו.