• logo-1
    מוות שקוף
    החברה הערבית ביפו מופקרת לגורלה
  • logo-1
    שמם הטוב
    מדוע הגנה על שמו הטוב של גבר אלים עדיין רלוונטית?

בעקבות "הרהורים על זהות" של דודי מחלב ז"ל

דודי דוחה את הקטגוריה "יהודי-ערבי" כסימן של זהות, שכן זוהי גם כן אשליה נוסטלגית, המתעלמת מהשלכותיה של מערכת החינוך והסוציאליזציה הישראלית: "אני לא יהודי-ערבי", הוא מכריז, "אני ישראלי יליד הארץ", בן ליהודים ערבים, אבל עם ביקורת נוקבת על הישראליות". מבט על הגותו החשובה של דודי מחלב ז״ל
אמנון רז-קרקוצקין

ביום א׳ 09.10.16, בשעה 20:30, יתקיים בסינמטק תל אביב אירוע לציון עשור לפטירתו של דודי מחלב. לפרטים

*

בסוף מאמרו האחרון, "הרהורים על זהות", שפורסם לאחרונה בקובץ ״קולות מזרחים״, כותב דודי מחלב את הדברים הבאים:

"ההגדרה יהודי-ערבי מקובלת בחוגים מסוימים בקשת הדמוקרטית המזרחית, ואולם מבחינתי הצירוף הזה הוא תיאור שגוי למציאות הנוכחית. אינני יכול להגדיר את עצמי כיהודי-ערבי משום שאני נמצא במגרש אחר, במגרש הלאומי. ביקורת הלאומיות אין פירושה, כמובן, שאתה יכול להימצא מחוץ לאותו מרחב ערכי-נורמטיבי המכונה האתוס הישראלי. אנחנו לא משוחררים ממרחב זה, אלא פועלים לשינוי כלליו. ובמובן זה, לא שמורה לי האופציה הש"סית לפרוש ממרחב זה ולעבור למגרש ערכי-נורמטיבי אחר. הייתי מברך על האופציה היהודית-הערבית, כאופציה שמסמנת את קו האופק המדומיין של כולנו".(1)

דברים חדים, מורכבים ורבי עוצמה אלה באים כסיכום של מהלך שלם שאותו הוא טווה במאמר קצר זה. זהו מאמר שמשתרע על חמישה עמודים וחצי בלבד, אבל אפשר לנהל עליו סמינרים שלמים. מתוכם פורץ הידע העצום שלו, הבקיאות המרשימה כל כך בשדות ידע רבים, אבל חשוב יותר – מקוריותו, האתגר הגדול של מחשבתו, והביקורת הסמויה על שורה של תובנות מקובלות. אני מבקש להעיר כאן הערות פתיחה לסמינר זה, לקרוא את דודי, לחזור על דבריו ולהמשיך לחשוב איתו.

הרבה מתובנותיו שואב דודי מהדיאלוג המתמיד שהיה לו עם ספרים ואנשים. הוא מאמץ ומבהיר תובנות מוכרות, אבל בו בזמן מעניק להן כיוון חדש ומפתיע. בפועל הוא משבש לחלוטין את גבולות השיח הקיים, וממחיש את הגבולות שנקבעו לשיח זה עם האקדמיזציה שלו. אולי מכאן גם ניתן להבין מדוע דודי מחלב עצמו, ללא ספק אחד האנשים המוכשרים ביותר שכף רגלם דרכה באקדמיה, לא השתלב בתוכה: כי בשביל דודי הניתוח היה כלי בשביל השחרור, לא השחרור עצמו. הוא מקבל את החשיבה הביקורתית ושולט בה, אך איננו יכול להסתפק בה. המילים המכוונות טקסט זה הן חירות ושחרור, מלים שמסרבות להיכנע לתכתיבה של החשיבה האקדמית, גם זו הביקורתית. בתוך העמודים הללו הוא גם ממחיש את הזיקה בין הביוגרפיה שלו, קצרה מדי אבל מורכבת ורוויית מתחים עמוקים, ובין הרעיונות שאותם הוא משרטט באופן עמוס ובהיר כאחת. שוב ושוב הוא הורס בתוך דיון זה דיכוטומיות מקובלות ומנסה לגשר בין ופותח דרך אפשרית אחרת, דרך של שחרור. הוא גם מנסה לשמר ויכוחים ומתחים בין תיאוריות שיצאו מן האופנה – בין מרכסיזם ואקזיסטנציאליזם, וממחיש עד כמה מתח זה נותר רלוונטי.

דודי יוצא בראשית מאמרו כנגד אלה התוקפים את עצם הדיון על מושג הזהות, כמי שמתכחשים למקום המרכזי של הזהות בכל תהליך של שחרור. הזהות, אומר דודי היא חלק מהמבנה המכונן של ההוויה האנושית, ולכן מבלעדיה כל דיון על זכויות, צדק ושחרור הופך להיות חסר ערך. אבל הוא גם ממהר להבהיר את כוונותיו: הוא כמובן מודע לבעיות שמכילה תפיסה אסנציאליסטית של זהות כדבר קבוע וסגור, ובמיוחד להפיכת הדיון בזהות למטרה עצמה. הדיון בזהות הוא מותנה "במובן שהזהות איננה תכלית בפני עצמה, אלא משרתת ערכים מוסריים מרכזיים", הוא מכריז שם. לא רק שזהות איננה מושג סטאטי, אלא שחשוב לזכור שאת כל זה אומר מי שבחייו עיצב זהות מורכבת אשר באה לידי ביטוי באנשים הרבים שבאו ללוותו למנוחתו האחרונה, והציבור הכל כך גדול שאבל בימים אלה את הסתלקותו הפתאומית והמכאיבה כל כך, ציבור המורכב מאנשים שהגיעו ממקומות שונים, שדודי גילם נקודת מפגש ביניהם.

דודי מחלב ז״ל
דודי מחלב ז״ל

הדיון על הזהות, על פי דודי, איננו על הזהות – הוא דיון על החירות. אלא שאין חירות ללא זהות, שהיא התנאי להשגתה של החירות. מושג החירות הוא המוקד המשלב את הרבדים השונים בהגותו של דודי, את האישי ואת הציבורי. אלא שחירות זו איננה יכולה להיות מושגת אלא מתוך המחויבות למרכיבים של הזהות, ואין מאבק לזכויות חברתיות שיכול להתקיים על בסיס שלילתה.

רק למעמדות השליטים יש את הפריבילגיה להצהיר שהם "חסרי זהות", שכן הם המגדירים את זהותם שלהם כאוניברסלית, ומתכחשים כך לזהות הנרמסת של המדוכאים. אלא שהוויתור על הזהות כמוהו כוויתור על האוניברסליות. מי שמקבל את שלילת הזהות, או את ההנגדה המקובלת בין זהות ובין צדק, סופו שמקבל את הזהות המעוותת שהוענקה לו, את אותו "קיום מופרע" (ביטוי שהוא שואל מיוסי יונה), המבוסס על אימוץ אינסטינקטיבי של זהות מוכנה מראש, של המקום שאורגן לך על ידי האליטות השליטות. הדיון על הזהות הוא הדרך להתמודד עם מה שפאנון כינה "הנוירוזה של השחור הכלוא בגופו".

ה"זהות" שאותה מסמן דודי בעמודים האלה היא מורכבת ורבת פנים. לא רק שהזהות איננה דבר סטטי, אלא היא ממהותה דבר דינמי, ובעיקר אקט מתמיד של בחירה, בחירה בין יסודות של העבר לשם הכוונתם כלפי העתיד, מסגרת שממילא היא ממצעת בין עבר לעתיד. אבל עצם הדיון על הזהות איננו דבר הנתון לבחירה, אלא חלק מהמבנה המכונן של ההוויה האנושית. אדרבא, הבחירה מותנית בקבלת המחוייבות ל"עבר", למסורת. אין בחירה אלא בתוך המחוייבות והאחריות כלפי העבר. הדיון על הזהות ממילא איננו בשביל דודי דרך להסתגרות אלא אדרבא, דרך למאבק מכליל, ובסופו של דבר מסמנת את "קו האופק המדומיין של כולנו".

אין להסתפק בטענה כי קיימת גזענות, אלא יש להדגיש את הניסיון לגזול מן המזרחים את חירותם" – תובנה זו היא על פי דודי תנאי להפיכתה של הזהות המזרחית מנוף לשחרור כולל, הדרך שלהם להיחלץ ממצב ה"סנדביץ`" שבו הם מצויים, "בין האשכנזים ובין הערבים", ואף ליישם את היתרונות הנובעים ממצב זה לשם הצבתה של עמדה כוללת ומכלילה, של אוניברסליות שאיננה מבוססת על דיכוי החירות

זוהי נקודת המוצא של דודי לדון בזהות המזרחית ובמצב המזרחי. נקודת מוצא זו גורסת ש"אין להסתפק בטענה כי קיימת גזענות, אלא יש להדגיש את הניסיון לגזול מן המזרחים את חירותם" – תובנה זו היא על פי דודי תנאי להפיכתה של הזהות המזרחית מנוף לשחרור כולל, הדרך שלהם להיחלץ ממצב ה"סנדביץ`" שבו הם מצויים, "בין האשכנזים ובין הערבים", ואף ליישם את היתרונות הנובעים ממצב זה לשם הצבתה של עמדה כוללת ומכלילה, של אוניברסליות שאיננה מבוססת על דיכוי החירות. הטענה שקיימת גזענות מותירה את ההתייחסות אל המדכא ותרבותו במוקד הדיון, היא עוסקת בגזען יותר מאשר בקורבנו. דודי לא שולל את החשיבות של ניתוח הגזענות, רק מדגיש את מוגבלותו לשם הדיון על דרכי ההתנגדות. האפשרות להתנגדות, לשחרור, מתחילה מההכרה בשלילת החירות, ושלילת החירות היא בראש ובראשונה שלילת ההיסטוריה, שלילת העבר: "האפיון הסוציולוגי של המזרחי הוא אפיון בעל מרכיבים של נכות בשל מחיקת ההיסטוריה ושעבודה להיסטוריות אחרות. גזילת ההיסטוריה המזרחית היא גזילת החירות המזרחית". ללא היסטוריה נשללת המסגרת של הבחירה, נשללת חרות הפרשנות. זאת על בסיס המודעות לכך ש"היסטוריה אינה רק אירועים שקרו במרוצת הזמנים, אלא הדרך בה מבוטאים אירועים אלה ופשר היחס שלנו אליהם". שלילת החירות היא שלילת החירות לפרשנות.

הזהות היא אם כן תהליך מתמיד של הבניה המתבצעת בין קוטב העבר וקוטב העתיד, כלומר במצב של הוויה והתהוות מתמידים. העבר מכיל את "הנתונים העובדתיים ההכרחיים", והעתיד, המסמל את אפשרות הבחירה והדמיון. אלא שהבחירה איננה אפשרית אלא מתוך תודעת הכפיפות לעבר, כפיפות "שאין פירושה פסיביות גמורה, משום שאני חוזר באופן תמידי אל עברי, מפרש אותו ובונה אותו מחדש". והעבר בשביל דודי הוא גם ה"עבר" הקונקרטי שממנו הוא בא, ממגדל העמק, המקום שבו עלתה בתודעתו שאלת המזרחיות "מהרגע בו עמדתי על דעתי", וגם העברים שנמחקו ממנו בתהליך הישראליזציה, ושהחתירה אליהם היא חלק מתהליך הפניה שלו אל אותו "עתיד". הזהות היא מהלך בנימיני מתמיד של היזכרות שמכוונת אל העתיד. גישתו מקבילה ומשתלבת עם גישתו של מאיר בוזגלו, חברו הטוב של דודי, על המסורת והמסורתיות, כדרך להציב אתגר לשיח הישראלי בכללותו, אופציה אחרת בין התודעה הלאומית הקיימת ובין הבריחה אל מסורת מדומיינת. דודי מחלב זכרונו לברכה ומאיר בוזגלו ייבדל לחיים ארוכים וטובים – משלימים זה את זה – ושניהם מציעים, מתוך החוויה המזרחית, אופציה השוברת את הניגודים המרכזיים של התרבות הישראלית – בין חילונים ודתיים, בין מזרח ומערב, בין יהודים וערבים.

דודי שב ומזכיר שהזהות המזרחית היא זהות שארץ מוצאה היא ישראל, אבל לא מסתפק בזה. הוא מנתח את ה"מקום המזרחי" כסנדביץ` שהוא "המיקום המעמדי-תרבותי בין הקבוצה האשכנזית לבין הקבוצה הערבית", ובו בזמן מנסה לסמן את הכוח שנובע מתוך תובנה בסיסית זו. המודעות למיקום זה, ולדיכוי הטמון בו, הוא הבסיס לסימון השאיפות הפוליטיות והתרבותיות הרחבות, הבסיס לסימון המרכיבים של השחרור והחירות. את ההצהרה על הזהות המזרחית כזהות שארץ מוצאה היא ישראל, עשה מי שאחד ממאפייניו היה שילוב של התרבות העיראקית והמרוקאית, ניצול ההזדמנות שכפתה הישראליות שאיגדה מרוקאים, עיראקים, תוניסאים ומצרים לכלל זהות אחת.

ביקורת הלאומיות אין פירושה, כמובן, שאתה יכול להימצא מחוץ לאותו מרחב ערכי-נורמטיבי המכונה האתוס הישראלי. אנחנו לא משוחררים ממרחב זה, אלא פועלים לשינוי כלליו". במלים אחרות, הדיון בזהות המזרחית לא נועד רק כדי להתיר היסטוריות מוכחשות או לשמרן, אלא כדרך כוללת, כמסגרת של אחריות כוללת ללאומיות הישראלית

דודי דוחה את הקטגוריה "יהודי-ערבי" כסימן של זהות, שכן זוהי גם כן אשליה נוסטלגית, המתעלמת מהשלכותיה של מערכת החינוך והסוציאליזציה הישראלית: "אני לא יהודי-ערבי" הוא מכריז "אני ישראלי יליד הארץ" בן ליהודים ערבים, אבל עם ביקורת נוקבת על הישראליות". הוא בן ליהודים עיראקים, יהודים שתרבותם ערבית, "קשור לשפה הערבית בעבותות של אהבה אינטימית", אבל ביושר חסר הפשרות שלו מסרב לקבל הגדרה נוחה זו כנקודת מוצא. את זה אומר דוקא דודי, מי שנודע באהבתו לתרבות הערבית, מי שחשב על השחרור דרך המוזיקה הערבית "שאוחזת בשורש נשמתי", וגם מי שניסה באופן העמוק ביותר לשלב את ההגות המערבית והמזרחית, לקרוא את ההגות המערבית ממזרח.

ההתנגדות למושג כמסמן זהות באה מתוך ההכרה שהמגרש שבו נמצא דודי הוא מגרש אחר – המגרש הישראלי הלאומי. ביקורתו הנוקבת של דודי על הישראליות, היא גם אקט הנקיטה באחריות – לא חיפוש אחר מקום בתוך אותה זהות – מציאת מקום נוח בתוכה, אלא חיפוש אחר תחליף. ביקורת הלאומיות איננה יכולה לטשטש אותה בשמה של עמדה "פוסט לאומית" לכאורה – שהרי עמדה כזו כמוה כעצם שלילת הזהות, דרך של השפה ההגמונית להדוף כל ביקורת בטענה שהיא איננה רלוונטית יותר. "ביקורת הלאומיות אין פירושה, כמובן, שאתה יכול להימצא מחוץ לאותו מרחב ערכי-נורמטיבי המכונה האתוס הישראלי. אנחנו לא משוחררים ממרחב זה, אלא פועלים לשינוי כלליו". במלים אחרות, הדיון בזהות המזרחית לא נועד רק כדי להתיר היסטוריות מוכחשות או לשמרן, אלא כדרך כוללת, כמסגרת של אחריות כוללת ללאומיות הישראלית. המזרחיות של דודי היא דרך, לא הסתגרות, אלא הפיכת המצב המזרחי והמיקום המזרחי בסיס לעמדה מכלילה כוללת.

הביקורת על הישראליות איננה נעשית מבחוץ, אלא כהשתתפות בה ומאבק על ערכיה. זוהי עמדה של מחויבות ושל אחריות מלאה, המובילה לקריאה למאבק מזרחי המסמן קו אופק כולל ומכליל. את המקום של האתגר הזה הוא מסמן באחת התחנות המהותיות של חייו, שאליה הוא שב שוב ושוב, שהיא יסוד הגותו – תנועת קמפו"ס היהודית-הערבית, הזכרון, התקווה וגם היאוש. "בית גידולי הפוליטי, ממנו יצאתי אני לחשוב על שאלת הזהות, הוא קמפו"ס: קבוצה יהודית-ערבית לפעילות פוליטית וסטודנטיאלית, באוניברסיטה העברית בירושלים". אבל למרות שהוא מציין שהפעילות בקמפו"ס היתה "מתוך מחויבות ערכית, לא מתוך מזרחיותי", הרי דרכו מבוססת על המגמה לשלב בין שני יסודות אלה, אבל לא באופן פשטני. גם ממרחק השנים, השחרור מסתמן במה שקמפו"ס היתה, או יותר נכון – היה נדמה שהיתה. "לכן דווקא בקמפו"ס, שמעורר בי געגועים לאותו שיתוף פעולה ערבי-יהודי, שנדמה כי אבד, חודדה זהותי". האובדן הזה כאב לדודי כל חייו. דומה שרק מתוך מקום זה הוא יכול היה לפתח את זהותו כמזרחי, כיהודי, כישראלי.

אבל מיד הוא ממשיך ומוסיף משפט חשוב נוסף: "אני שייך לשמאל, אך השמאל הוא אשכנזי". זהו המתח הגדול שליווה אותו כל חייו. השמאל הוא אשכנזי, לא רק במובן זה שרבים מחבריו הם אשכנזים – אלא שהוא אשכנזי בהוויתו, בטרמינולוגיה המנחה אותו, הבאה לידי ביטוי, למשל, בתביעה לשלול את הזהות, לכל היותר במוכנות "להעניק" למזרחים את האפשרות לפיתוח זהותם. הסנדביץ, שבו כלוא המזרחי, הוא המקום שמוענק לו בין השמאל ובין הערבים – ובאופן פרדוקסלי, ברצונו להצטרף אל השמאל הוא נדרש לותר על זהותו כערבי בתרבותו, וגם כיהודי – לקבל את שעבודה של ההיסטוריה שלו להיסטוריות אחרות.

"אני שייך לשמאל, אך השמאל הוא אשכנזי". זהו המתח הגדול שליווה אותו כל חייו. השמאל הוא אשכנזי, לא רק במובן זה שרבים מחבריו הם אשכנזים – אלא שהוא אשכנזי בהווייתו, בטרמינולוגיה המנחה אותו, הבאה לידי ביטוי, למשל, בתביעה לשלול את הזהות, לכל היותר במוכנות "להעניק" למזרחים את האפשרות לפיתוח זהותם

כאן מקבלים דברי הסיום של דודי את משמעותם המלאה. התחליף הזה בא לידי ביטוי בהפיכת המושג "יהודי-ערבי" ממושג המציין זהות (מה שמטשטש על פי דודי ומסלף את המציאות), למושג המכוון אל העתיד והכולל את כל המרכיבים של היסוד הזה. לא זהות מסולפת וחסרת מודעות, אלא זהות הצומחת בדיוק מתוך המקום שבו המזרחי מכיר שהוא לא. בהקשר זה, דומה שה"אופציה היהודית-ערבית" היא גם מסגרת של אחריות, הכוללת בתוכה את כל תושבי הארץ, וגם חיפוש אחרי זהות יהודית חדשה, כזו שאיננה מבוססת על שלילת הערביות ועל שלילת הלאומיות הערבית-פלסטינית.

הלאומיות היהודית המשוחררת שאותה מציע דודי, הלאומיות שעברה דה-קולוניזציה, ממילא איננה יכולה להיות לאומיות המקיפה את עצמה חומה, המבודדת את עצמה ועסוקה בעצמה. שכן החומה שבאה להפריד בין יהודים ובין ערבים באה להנציח גם את ההפרדה בין המזרחי ובין זהותו – כלומר בין זהותו הלאומית ובין זהותו התרבותית – לשלב אותו לתוך אותה מסגרת שבה נכפית עליו מחדש אותה זהות מסולפת. לכן גם אין סכנה להפיכת הדיון על זהות זו כאל זהות אסנציאלית, שכן היא זהות שדווקא שוברת גבולות, מעצם זה שהיא יוצרת את האופציה היהודית ערבית, "כאופציה שמסמנת את קו האופק המדומיין של כולנו". אופציה מזרחית שאיננה יהודית-ערבית משמרת את הכבלים ומונעת את השחרור, אבל יהודית-ערבית זה לא הוויה שהמזרחי נוטל לעצמו ושולל מאחרים – אלא היא משמעותית רק כאשר המזרחי מבין שהוא איננו יהודי-ערבי. שזה בדיוק מה שנלקח ממנו.

רצה הגורל ודודי נלקח מאיתנו בפתאומיות באותו שבוע שבו העלתה אסנת טרבלסי את היוזמה להקמה המחודשת של מה שניתן אולי להגדיר כ"שמאל מזרחי" (כהנגדה ל"שמאל הוא אשכנזי"), ודבריו של דודי יכולים לתת לכיוון זה משמעות נוספת. דודי הסתלק מעולמנו ברגע של יאוש גדול, של דיכוי וכאב כלליים, שהתלוו לכאביו האישיים. אבל דווקא בתוך מלחמה זו צמחו ניצנים להתפתחות הדרך שלה הטיף דודי כל חייו, ואשר אותה גילם יותר מכל אחד אחר. זה עלה גם מתוך מאמרם החשוב של סמדר לביא וראובן אברג׳ל שפורסם בזמן המלחמה. זהו ניסיון ללכת באותה דרך שסימן לנו דודי, לשלב בין העולמות המתוחים שבהם חי – לא לשם תובנה אלא כדרך, דרך רווית קשיים אבל אמיתית וישרה – כמו דודי מחלב.

והלוואי יפרו דבריו של דודי, ויפיחו חיים באותו כיוון שאליו התגעגע כל ימיו. כשנבין כולנו שבמוקד הדברים צריך לשים מחדש את המילים שעמדו בציר המחשבה של דודי: שחרור, חירות וצדק. המחויבות של דודי מפנה אותנו כולנו לבחון מחדש את שאלת הזהות במובנה זה – וגם לעמוד על גבולות השיח האקדמי על זהות, כפי שיובא מהאקדמיה האנגלו-סקסית והשתלט על מקומותנו, לא מותיר מקום לקולות רבים, בהם קולו של דודי.

(1) דודי מחלב, "הרהורים על זהות", בתוך גיא אבוטבול, לב גרינברג ופנינה מוצפי-האלר (עורכים), קולות מזרחיים: לקראת שיח מזרחי חדש על החברה והתרבות הישראלית, מסדה, 2005, עמ` 308-303.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.