גבירותיי ורבותיי המושבעים

מתי שמואלוף, נחום שטיינברג

תיק "האונס הקבוצתי" בחיל-האוויר – 190 נחקרים, 81 חשודים ופרשה אחת שמסתיימת בלי כלום. אז איך אחרי שמדינה שלמה הזדעזעה, נסגר לו תיק "האונס הקבוצתי" בחיל-האוויר בקול דממה דקה? "החקירה הייתה רשלנית", מאשים בכיר לשעבר במצ"ח. "לא היה טיוח", משיבים בפרקליטות חיל-האוויר. "היה ברור לי שכך זה ייגמר", מסכם מפקד הבסיס. [1]

הנה חידת היגיון: החוק קובע שהמקיים יחסי מין עם נערה בגיל 14-16 אשם בכל מקרה, גם אם הנערה קיימה את היחסים בהסכמה. בחיל-האוויר טוענים שהילדה אמרה שהיא בת 16 ולכן החיילים לא אשמים ששכבו איתה. אבל הילדה יכולה הייתה לספר כל מה שעלה בדעתה: אפילו להגיד שהיא בת 13 ועדיין להסכים! לפי החוק התופס לגבינו, בני התמותה הרגילים שלא עלה בזכותם לשרת בחיל הקדוש, המבוגר ששכב איתה עדיין אשם. אז איך אפשר ליישב את הכשל ההגיוני הזה?

הגנתו היחידה של הומברט הומברט שבעל את לוליטה בגיל 13 הייתה שהוא לא היה הראשון. ברור שתירוץ עלוב זה לא מנקה אותו מאשמת בעילת קטינה. לפי אותו ההגיון אמור להיות ברור לכל בר דעת שכדי להימלט מעונש, אדם צריך בסך הכל להתגייס לחיל-האוויר בארץ וזהו, גיל 13 הוא בהחלט לא הגבול התחתון כמו שהשמיים הם כבר לא הגבול העליון.

חוסר רגישות
________
ישראל של פוסט שנות האלפיים הינה מדינה שלא מעניקה לתושביה זכות חיים בכבוד, ונשענת על חונטה צבאית חסרת רגישות. לכן אין פלא שהכתבה בעיתון, לא מראיינת אף פעילה פמיניסטית שתגזור את ההקשרים הפמיניסטיים לשדות אחרים. התקשורת מציגה את הסיפור כבעיה של בסיס חיל-האוויר, אך המדינה שלנו כלואה בתוך חוסר רגישות כולל כלפי שובינזם, סקסיזם, מיסוגניה והומופוביה. הנשיא, שר המשפטים ופוליטיקאים במשך שנים התעמרו בנשים סביבם. פרשה זו הייתה צריכה לקבל חשיפה וטיפול הוגן, על מנת ללמד את החברה בישראל לקח. השופטים היו צריכים להתריע בפסקי הדין בפני ה"גברים" ה"חיילים" בשירות המדינה אשר תופסים את האישה כחפץ, רוצים לכבוש אותה, וסיפוק מיידי הוא עוד הוכחה לכוח האון שלהם.

במדינה ליברלית כמו ישראל, אסור לכתבה שכזאת להשמיע הקשרים חברתיים רחבים יותר בקול רם בעיתון יומי. אבל הם מתבקשים מתוך הכותרת "כתם קל בכנף" שבפתח העיתון, שמרמזת על ההקשרים בין הרמטכ"ל דן חלוץ שאמר שטייס לא מרגיש כלום, כשהוא מטיל פצצות על אוכלוסייה אזרחית, חוץ מטלטלה קטנה במטוס. הקשר בין הסמלים הפאליים שמסמלים המטוסים המוכנסים לתוך ההאנגר מחזירים את הדיון המגדרי למרכז הדיון ובעוצמות גדולות.

מבנה האזרחות הישראלי הוא רפובליקאי (כפי שטענו כבר יואב פלד וגרשון שפיר), ומבוסס על זכויות שאינן נתפסות כטבעיות, אלא קשורות בתרומה לקולקטיב; תרומה זו נמדדת בעיקר בשירות הצבאי, שמנציח מצדו אידיאולוגיות של גבריות, ויוצר היררכיות מגדריות ואתניות. המגדר בצבא אינו אידיאולוגיה סמויה מן העין, להיפך. הארגון הצבאי מכריז על הטייתו המגדרית באופן גלוי ופורמלי.[2]

החיבור בין האתניות (טייסים בחיל-האוויר), מגדר (גברים), לאומיות (יהודים) אל מול ציר המגדר (ילדה בת 13) זועק לעין. החברה בישראל מעדיפה להגן לייצר עמדה של גבר מסטטוס חברתי יהודי, שיבצע פשעים ויישאר מוגן בפני החוק, אל מול זכויות ילדה בת 13.


[1] נאוה צוריאל, אתי אברמוב, "חמקו מאונס", ידיעות אחרונות, 05.09.2006, עמוד ראשי.

[2] יהודה שנהב, "מה עושה הצבא חוץ מאשר להילחם", ספרים הארץ, 02.08.06.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.