נאום הסנגוריות

יוסי דהאן

אני מניח שעורכי הדין של חיים רמון מחייכים בסוף השבוע הזה, לרשימת עדי ההגנה שלהם הם יכולים להוסיף עיתונאית וסופרת.

סימה קדמון, פרשנית פוליטית בכירה ב"ידיעות אחרונות", כותבת על התנהגותה של המתלוננת על הטרדה מינית מצד השר לשעבר רמון.  ברוח האבחנה המצויה בפסק דינו של סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת אהרון אמינוף על הנערה שנאנסה על ידי אביה, "נעמו לה מעשי הנאשם", קדמון מפקפקת בדמעותיה של המוטרדת, וברוח הצעת החוק של חבר הכנסת משה שרוני ראש סיעת הגמלאים, המגחך על טראומות של נאנסות ומוטרדות והיוזם הצעת חוק לפיה על נאנסת או נפגעת עבירות מין אחרות יהיה להגיש תלונה במשטרה תוך 96 שעות מזמן האירוע, גם קדמון מגחכת על התנהגות המתלוננת ומציעה להקדיש תשומת לב מיוחדת למימד הזמן.

מסתבר שקדמון אינה רק פרשנית פוליטית אלא גם מומחית לשפת גוף, עם התמחות מיוחדת לזיהוי מוטרדות מיניות פיקטיביות ואבחנה בסימני התנהגות פוסט טראומטיים. כן, היא גם מאד בעד המאבק של ארגוני נשים נגד הטרדות מיניות. זו הדיאגנוזה.

"רק 51 שניות מפרידות בין שתי התמונות: זו שצולמה לפני וזו שאחרי. 51 שניות שבהן, כך על פי עדות המתלוננת, נישק אותה שר המשפטים על פיה ואף החדיר את לשונו. על סמך העדות הזו נפתח השבוע משפטו של השר לשעבר חיים רמון, שבעקבות כתב אישום האישום התפטר מתפקידו.

גם מומחה לשפת גוף שייחשף לשתי התמונות יתקשה לקבוע איזו תמונה צולמה לפני הנשיקה ואיזו אחריה. למרות עדות המתלוננת על מצבה הנפשי אחר האירוע, קשה למצוא עקבות של זעזוע בתמונה. היא עדיין צמודה לשר המשפטים, עדיין מחייכת חיוך רחב. "חיוך קפוא", כך היא מתארת את חיוכה, "והיו לי גם דמעות בעיניים".

איך להגיד בעדינות? מול החיוך הקפוא הזה אפילו אסקימוסים היו נמסים. דמעות בעיניים? נו, טוב. העיניים שלה בצילום הראשון, הצילום שבו היא מחבקת את רמון בשתי ידיה – יד אחת מקיפה את גבו, מחליקה עד מתחת לזרועו, והשנייה מקיפה את בטנו, חזה צמוד אליו וראשו נח על חזהו.

חיבוק אבהי, מכנים בפרקליטות את החיבוק הזה. יכול להיות. קצת משונה שאשה צעירה  מחבקת כך גבר שהיא בקושי מכירה. דווקא רמון, יש לומר, נראה נבוך ידו האחת מחבקת את מותנה והשנייה מונחת בכיסו.

בניגוד לעדותה, שלפיה "הצטלמתי גם לשרים אחרים באותה פוזה", העובדות שונות לגמרי. רשימת המצולמים ארוכה, וניכר שהמתלוננת אהבה את הרעיון שיהיה ברשותה אלבום למזכרת עם תמונות שבהן היא מצולמת עם אנשים מפורסמים, גם אם היכרותה איתם שטחית, בלשון המעטה, כמו במקרה של רמון. דן חלוץ, שמעון פרס, משה קפלינסקי, פואד בן אליעזר, משה קרדי, יובל דיסקין, שאול מופז, מאיר שטרית – עם על האנשים האלה המתלוננת מצולמת כשהיא אמנם מחובקת, אבל הריחוק ניכר. אפילו עם האלוף גד שמני, שבלשכתו עבדה, הדיסטנס הרבה יותר גדול מכפי שהיא מגלה כלפי רמון.

המתלוננת, מן הסתם, תצטרך להסביר לשופטים למה הצטלמה באינטימיות כזאת עם אדם שההיכרות שלה איתו הסתכמה באמירת שלום. היא בוודאי תצטרך גם להסביר את ההערה שלה כששר המשפטים נכנס ללשכה: השר, אתה יודע שאני לא יכולה לעמוד בפניך. או את ההזמנה להצטרף אליה לטיול בקוסטה ריקה, או איך זה שאחרי אותה נשיקה טראומטית, נתנה לו פתקה עם מספר הסלולר האישה שלה (כי לא אומרים לשר המשפטים "לא" – כך הסבירה במשטרה). היא גם תצטרך לנמק את ההבדל התהומי בין הגרסה הראשונה שלה, כפי שנמסרה לניצב יוחנן דנינו ושהביאה לפתיחת החקירה, לבין הגרסה שבאה בסופו של דבר לידי ביטוי בכתב האישום.

צריך לומר כבר עתה: כל סיפור המעשה לא מוסיף כבוד לחיים רמון. שר משפטים, או אפילו סתם גבר במיטב שנותיו, שמנשק בחורה שאינו מכיר באופן שגם על פי גרסתו היה אינטימי למדי – זו התנהגות מבישה, הראויה כל גינוי. רמון עצמו מתבייש בהתנהגותו. הוא גם אמר זאת בחקירה. אילו היה עולה בדעתי שפגעתי בה", אמר במשטרה, "הייתי מבקש סליחה, הייתי מתנצל".

אבל ההתרשמות הכללית היא של תלונה תמוהה המהווה עלבון לכל אישה, ומחלישה את הטיעונים הצודקים של ארגוני הנשים ואת הישגיהם בכל מה שקשור להטרדות מיניות".

בעוד שהפרשנית הפוליטית הבכירה מתבססת על ניתוח מדעי מדוקדק של שפת גופה והתנהגותה של המוטרדת שאינה מגלה שום סימנים פוסט טראומטיים –  "קשה למצוא סימני זעזוע", הסופרת יוכי ברנדס במאמרה ב"הארץ", בוחנת לעומק את משמעות מוסד הנשיקה בחברתנו המודרנית ובכך תורמת לסנגוריה כמה אבחנות אנתרופולוגיות וסוציולוגיות מעמיקות, היא גם אינה שוכחת להוסיף אזהרה ונזיפה חמורה לאחיותיה הנשים.

" חיילת צעירה מפלרטטת עם שר בכיר. היא מחבקת אותו ונצמדת אל גופו. הוא מנשק אותה על שפתיה. בחברה בעלת מנגנוני איזון ובקרה בריאים, הסיפור היה נדחק לשוליים התקשורתיים והשר היה מככב שלא בטובתו במדורי הרכילות. מערכת המשפט לא היתה מעלה בדעתה לבזבז את משאביה על זוטות כאלה.

נשיקה היא מעשה מקובל, במיוחד היום, באווירת הנשקנות שאנו מצויים בה. עד לפני עשר שנים היינו מסתפקים בברכת שלום חביבה, או לכל היותר בלחיצת יד אמיצה. נשיקות וחיבוקים נשמרו רק לאירועים מיוחדים או לאנשים אהובים. היום כולנו מתנשקים, כל הזמן, תמיד. בדרך כלל על הלחי, אך לעתים מישהו מנשק אותנו על השפתיים או לידן. זה קורה לנשים וגברים כאחד, אבל אני מתארת לעצמי שלנו, הנשים, זה קורה יותר. ואז אנו נבוכות, לעתים אפילו כועסות, ומחליטות להיזהר מהאיש הזה בפעם הבאה. זה הכל. וכי מה? שנרגיש מנוצלות בגלל נשיקה מיותרת?

נשיקה על השפתיים במהלך פלירט הדדי אינה מעשה מגונה, אינה הטרדה מינית, ובוודאי אינה עבירה פלילית. נשיקה כזאת היא לכל היותר מעשה של חוסר טעם. בשביל זה להרוס חיים אישיים ומקצועיים של בן אדם? יצאנו מדעתנו?

אם לא נבחין בין עיקר לטפל, הדבר יפגע לא רק בגברים, אלא גם בנו. כדאי שנשמור את האנרגיות שלנו כדי להילחם במעשים הנוראים באמת, דוגמת אלו שנחשד בהם הנשיא, משה קצב (ניצול מעמדו הרם כדי לכפות יחסי מין על עובדות חלשות, שמצבן הכלכלי קשה). איך אפשר לטשטש את ההבדל בין זה לבין המעשה המטופש של חיים רמון?

החברה המודרנית העניקה לנו את הכוח להיאבק בניצול מיני. דווקא משום שהכוח הזה מוצדק וחשוב, אנו חייבות להשתמש בו בתבונה ובזהירות. בנות, הגזמנו!"

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.