הצילו את פרץ

עמי וטורי

עמיר פרץ לא זכה ליום אחד של חסד. מנהיג העובדים ממוצא מזרחי שניצח את שמעון פרס הנצחי כנגד כל המכשולים, האיש שהוליד ברגע זכייתו בפעם ראשונה  בהיסטוריה הישראלית מפלגה סוציאל-דמוקרטית ישראלית ניצב מהרגע הראשון כנגד כוחות אדירים שקמו עליו לכלותו.

מפלגת העבודה אותו פגר פוליטי שייצג תמיד את האליטות "האשכנזיות" הפכה פתאום למפלגתה של ישראל העשוקה והמנוצלת. במערכת הבחירות הצביעו עבורה לראשונה בני המעמדות המנוצלים של החברה הישראלית: המזרחיים, חלק מהערבים ואנשים בעלי השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית בקיבוצים ובערים. ממול ניצבו גזענים שלא יכלו לסבול את המחשבה שפרץ המרוקאי יהיה ראש ממשלה ואליטות פוליטיות תקשורתיות וכלכליות התומכות בסדר הכלכלי הקיים. כלומר אותה מציאות שבה מיעוט קטן שולט באמצעות ההון ועושי דבריו בשלטון ובתקשורת בתנאי חייהם של רוב תושבי ישראל, אנשים שמיום ליום חייהם נעשים פחות ופחות בטוחים כלכלית ו"זכויות האדם" שלהם הופכות יותר ויותר למושג תיאורטי שכמעט שאין לו משמעות מחוץ לכותלי בג"ץ.

אבל המהפכה הייתה קטנה מידי וחלקית מאוד. מפלגת העבודה זכתה רק ב 19 מנדטים שלא היה בהם די כדי להביא למימוש רוב הדברים שבשמם התמודדה בבחירות. גם בתוך הבית פנימה נותרו לפרץ יריבים רבים. "אדמירלים" "גנרלים" ושאר חברי מפלגה ותיקים וחדשים שהמושג סוציאל-דמוקרטיה במובנו העמוק היה ועודנו זר להם. במידה רבה בגללם נידחף פרץ לפשרות פוליטיות שעליהן הוא משלם כיום מחיר יקר. פשרה אחת הייתה הסכם קואליציוני שבו היו לעבודה הישגים מועטים יחסית. הפשרה השנייה הייתה ויתור על תיק האוצר לטובת שר הביטחון.

פרץ לא רצה ולא יכול היה לנבות את מלחמת לבנון השנייה מלחמה שאת התדרדרותה ממבצע צבאי למלחמה לא השכיל למנוע. אולם ספק רב אם משהו אחר בגלריה הפוליטית הישראלית היה מביא אותנו לתוצאות פחות עגומות  ולהנהלות יותר מוסרית במהלך הלחימה.

ואז ביום שאחרי בתזמון מדהים החלה מכל עבר ההתקפה על פרץ.  חיילי מילואים המשוועים לדמות גנרל סמכותית בתפקידי ראש הממשלה ושר הביטחון תבעו את התפטרותו. בעלי טורים פטריוטים דרשו דין וחשבון שאותו לא היו מעלים בדעתם לדרוש מעצמם. שר האוצר וראש הממשלה בחרו כדרכם בקודש להמשיך להוריד מיסים (הרפורמה במס ואי העלאת המע"מ) ולהכות בעניים ובעובדים החלשים , ושרי מפלגתו "לא הבינו" מדוע עמיר פרץ לא מיישר קו  ועושה עניין כל כך גדול משכר המינימום.

רבים בשמאל "החברתי" ביקרו את פרץ ובצדק כאשר ויתר בגלל טקטיקות פוליטיות על מימוש ערכים שלהם היה מחויב. זהו תפקידו הקונסטרוקטיבי של מי שאינו נוטל חלק פעיל בניהול הפוליטיקה המפלגתית. אולם כעת המצב שונה. כישלונו של פרץ כאשר הוא מנסה לחזור אל מקורותיו ומבין שטעה יהיה גם כישלוננו. אם אנו נפקיר אותו לגורלו על מנת שלא נמצא תומכים במי שאינו ממש את כל "חלומותינו הרטובים" אין לנו זכות לקרוא ל"מהפכה חברתית" כי ברגע האמת העדפנו להראות יפים וצודקים ולא לכלך את ידנו.

יהיו כמובן אלו שיגידו שמלכתחילה לא היה סיכוי ואין טעם לתמוך במי שאינו מציע לשנות את מהותה של ישראל "כמדינה ציונית". עימם אין לי ויכוח. לא כי אני ציוני (אני איני אוהב להגדיר עצמי ככזה) אלה משום שכסוציאל-דמוקרט אני מאמין באבחנתו של אדוארד ברנשטיין שאמר כי "כאשר זוכה הפרולטריון בזכויות אזרח צומחת עימם גם זהות לאומית". כלומר סוג מסוים של גאווה ותחושת שייכות לתרבות המקומית (שרצוי שתהיה רב תרבותית ככל האפשר) ולמסגרת המדינית הקיימת על כל מגרעותיהם. תחושת שייכות שלא נכון יהיה לשלול ולבטל אותה רק בגלל שיש מי מאיתנו הסבור כי מסגרת מדינית אחרת תואמת יותר לתפיסתו את ההיסטוריה או לערכיו המוסריים.   

לכן למי שמקווה עדיין לחזות לפני בוא המשיח במהפכה חברתית יש לדעתי רק אלטרנטיבה אחת. להיאבק כנגד ניסיונן של האליטות לחסל פוליטית את מי שלמרות כל טעויותיו הוא עדיין התקווה האמיתית לישראל סוציאל-דמוקרטית במהרה בימנו. או לחבור מתוך כוונות טובות וערכי מוסר נעלים אל הגל העכור שמאיים לשטוף את המעט שצמח פה במהלך השנה האחרונה.                  

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.