עמיר פרץ ופוליטיקה אלקטורלית

מיכה רחמן

אחרי ההצבעה על התקציב בממשלה, ולפני ההצבעה בכנסת זמן טוב לסכם מה יש לנו עד כה בנוגע לעמיר פרץ. האם צדקנו כשתמכנו בו בבחירות (אלו שתמכו), האם אנו צריכים להמשיך ולתמוך בו תמיכה בלתי מסויגת (כמו שכותב עמי ווטורי במאמר באתר זה), או צריך לבקר מה שדורש ביקורת.

אני מסכים עם הטוענים שעמיר פרץ היה וייתכן שעודנו החלופה היחידה לדרך ולמנהיגות שלפחות רוצה לקדם את הדרך הסוציאל-דמוקרטית. נכון גם שמפלגת העבודה היא קן של צרעות בכל הנודע לתמיכה במדיניות כלכלית-חברתית סוציאל-דמוקרטית. המנהיגות של מפלגת העבודה לא השתנתה, וכך גם לגבי חברים רבים במפלגה, שתמכו ותומכים במדיניות כלכלית הקרובה למדיניות נוסח ביבי, אולי הם היו רוצים משהו ניאו-ליבראלי קצת פחות קיצוני. עדיין נדמה לי שצדקנו בתמיכה בעמיר פרץ בבחירות האחרונות.  השאלה היא מה היחס בין ההתנהלות הפוליטית של פרץ היום לבין ההבטחות של הבחירות. רק היום ראינו בתוכנית "לחם עבודה ואג`נדה", מה באמת עשה עמיר פרץ לפוליטיקה בישראל במהלך הבחירות: זו הייתה טלטלה עזה בכיוון של מאבק חברתי בלתי מתפשר עם יעדים שניתן ללכת אחריהם. מה שסחף את שאר המפלגות להכריז על מאבק בלתי מתפשר בעוני וכדומה.

ואילו היום אי אפשר לנקות את פרץ מהאחריות לפוליטיקה שהוא עצמו נוקט גם לא בהבנה של המציאות הקשה בתוך מפלגתו. פרץ בסופו של דבר נמנע בהצבעה על תקציב אנטי חברתי, דמוי ביבי, המקפיא את הקצבאות, ועתיד להגדיל את העוני בישראל. פרץ נקט בפוליטיקה הקלאסית של מפא"י הישנה והטובה, כאשר אולמרט זרק לו את העצם של דחייה של העלאת שכר של פעם אחת בלבד (כלומר העלאה הצפויה בשכר המינימום שכבר לא תגיע לרמה של 1000 דולר עליה הצהיר פרץ כקו אדום בתוכניותיו, קוצצה עוד יותר, ואף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד).  תגובתו של פרץ הייתה לקבל את הצעת אולמרט ולהראות לכולנו שהוא עדיין חברתי, במיוחד על רקע התמיכה של שאר שרי העבודה בתקציב. הפשרות האלו של פרץ עלולות לקבור את כל ההישגים של התקופה הקצרה של הבחירות. משום שהן משדרות לכל מי שתומך בו שהוא לא רציני, חסר חוט שדרה ואינו מוכן ללכת עד הסוף במאבקיו. אם פרץ מאכזב ומפר את מה שהבטיח, איזו חלופה חברתית אחרת תהיה לנו?! במעגל הראשון, מפלגת העבודה הייתה צריכה להציב אלטרנטיבה חד משמעית של קווים אדומים שבלעדיהם לא תשב בממשלה. אבל במעגל השני, פרץ עצמו היה צריך להציב אלטרנטיבה כזו, ולנסות לסחוב את המפלגה אחריו. אי אפשר גם להיות סוציאל-דמוקרט, וגם להימנע בהצבעה על תקציב ניאו-ליבראלי, תומך עשירים שהתקבל בממשלה. מפלגה ומנהיגים חייבים לשדר לעצמם לציבור מסר ברור, דווקא כאשר "רצים למרחקים ארוכים", בתקווה שהמסר הזה יתורגם שוב לקולות העניים והמעמד הבינוני בבחירות הבאות.

נשארת שאלת הריאל-פוליטיק. מה רצוי ומה מצוי. במישור המפלגתי נראה לי שמפלגת העבודה טועה, גם אלקטורלית, במדיניות הזיגזג במישור החברתי: הצבעות המנוגדות לסדר היום ולהבטחות שהועלו בבחירות. כמפלגה היה גם רצוי וגם מצוי לנקוט קו תקיף והחלטי, גם במחיר של איום במשבר קואליציוני. כוחה היחסי של מפלגת העבודה בהרכבים הקואליציוניים הנוכחיים מאפשר לה לנקוט במדיניות יותר תקיפה בהליכה בקו החברתי הרדיקלי יחסית שהובטח בבחירות.  

השאלה של פרץ כמנהיג העלול לעמוד בעמדת מיעוט בתוך מפלגתו מורכבת יותר. אבל גם כאן נדמה לי שניתן היה ללכת בדרך יותר חד משמעית ולגייס את אותם כוחות התומכים בו. למשל, בסירוב חד משמעי לקבל את תיק הביטחון, בנימוק של רצון לקבל תיק חברתי. נדמה לפעמים שהפוליטיקה של עמיר פרץ יותר מדי עוסקת בצדדים הקואליציוניים והפנים מפלגתיים, ופחות במטרות המרכזיות שהועמדו ערב הבחירות.

ולבסוף, משהו על השגיאה של בחירת תיק הביטחון, והשאלות המוסריות שבחירה כזו מעלה. במדינת ישראל, בלתי ניתן להחזיק בתיק הביטחון מבלי למצוא את עצמך תומך ואחראי למדיניות  של פשעי מלחמה. משום שכל שר ביטחון חייב להמשיך ולקיים את הכיבוש, ואת הפעילות "הביטחונית" בעזה. אדם חכם, עם חוט שדרה אידיאולוגי, לא צריך להכניס את עצמו למלכודת כזו. היה אפשר לסרב לתיק הביטחון בנימוק של רצון לעסוק בנושאים החברתיים.  ובכל מקרה עדיין נשארת השאלה מה קרה למתינות היחסית שעמיר פרץ גילה בכמה נאומים בנושא הסכסוך לפני הבחירות.

איפה אנחנו, התומכים עדיין או תמכנו בעבר בפרץ וניסיונו לפרוץ דרך חדשה, עומדים. מחד עדיין אינו יכולים לרחוץ בניקיון כפיים ולהצטרף  לגישה הטהרנית של ביקורת קטלנית, של "אמרנו לכם", ולחזור אל המושבים הנוחים של מבקרים מהצד. מאידך חייבת להיות ביקורת על המדיניות הנוכחית של פרץ גם בקרב חברי כנסת כמו שלי יחימוביץ`. חברי וחברות כנסת כאלה צריכים להצביע נגד התקציב בהצבעה בכנסת, בכל מחיר אפילו במחיר עימות עם פרץ ועם  המפלגה. עמדה דומה צריכה להיות גם לפעילים במפלגה. וכן צריך להיות לחץ על פרץ לוותר על תיק הביטחון לטובת תיק חברתי משמעותי. וכמובן צריך להיות ברור שלא בכל תנאי נצביע שוב עבור פרץ, תלוי האם יתוקנו  המחדלים שנעשו עד כה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.