אל תלשינו ואל תסגירו אותם - מכתב גלוי אל תושבי שכונתי

אילנה המרמן

בגיליון אוגוסט-ספטמבר של "עת הכרם", העלון של שכונת מגורי שבירושלים, פנו אלינו, תושבי השכונה, "לפקוח עיניים" ולדווח למשמר האזרחי על מציאותם בקרבנו של מי שקרויים "שוהים בלתי חוקיים", המסתתרים בלילות באתרי בנייה או במחסנים שבבתים מאוכלסים, "ללא ידיעת הדיירים". אני מבקשת לפנות כאן במכתב גלוי אל עורכי העלון, אל המשמר האזרחי, ובייחוד אל תושבי שכונתי, ולדווח להם שהתוודעתי אישית לרבים מאותם "שוהים" ולא הסגרתי אותם כשידעתי שהם ישנים בקרבת מקום, וגם בעתיד איני מתכוונת לעשות זאת.  בשום אופן לא  – אדרבה, אעזור להם ככל שאוכל: בספל משקה, בכיבוד, ואם יזדקקו, גם במקום מסתור מפני הפקחים בבואם, עד יעבור זעם.   

         אותם אנשים, שבנו כאן את ביתי ואת בתי רבים מאתנו, רובם ככולם אבות למשפחות גדולות בשכונות או בכפרים שבסביבות ירושלים, ואין להם שום דרך להביא לחם ובגדים לילדיהם – כך, פשוטו כמשמעו – בלי לעבוד בישראל. ואילו מדינת ישראל, האחראית למצבם הכלכלי, הטילה עליהם סגר מרושע ושרירותי של חנק, שהולך ומתהדק מיום ליום. על כן הם קמים באישון לילה, הולכים בדרכים-לא-דרכים לירושלים, מועדים ונפצעים בדרך, נתפסים לפעמים ומוכים מכות נמרצות, ומי ששורדים את התלאות והמכשולים האלה באים עם שחר אל פיגומי הבניינים היפים ההולכים ונבנים פה ועובדים בפרך למחייתם ולרווחתנו. ביקרתי בבתיהם של אחדים מהפועלים, ולא מחבלים ראיתי שם כי אם נשים וילדים ומקררים ריקים. ובמחסומים ראיתי את ההשפלות וההצקות, את גסות הרוח, הבוז והשחצנות מצד רבים מהחיילים הצעירים כלפי נשים ואנשים קשי יום וחסרי אונים שמחפשים דרכים להגיע למקומות עבודה, לטיפולים רפואיים, לביקורים אצל קרובי משפחה – לכל המקומות שהמון הגדרות והמחסומים סגרו בפניהם, באמצע שכונה, בלבו של כפר, בתוך מטעי עצים ואדמות חקלאיות. את כל אלה ראיתי במו עיני פעמים רבות מספור, ואין לי מילים לומר את גודל החרפה, וגם האיוולת – שלנו, לא שלהם.

        כל מילה ומילה בסיכום הקצר הזה של המצב האנושי הלא-נסבל קילומטרים מעטים משכונתנו היפה היא אמת לאמיתה, אפס קצה של המציאות הסובבת אותנו, וגם תיפרע מאתנו. אני מבקשת מעורכי עיתונה של השכונה – שהפנה גם אלי את הקריאה ההיא "לפקוח עיניים" ולהלשין – לתת את דעתם על דברי אלה ולפרסם את קריאתי הנגדית אל שכנַי: חישבו פעמיים לפני שאתם מחייגים אל השוטר הקהילתי ושולחים במגע אצבעותיכם על המקשים עוד פועל למעצר, ומשם, לפעמים אחרי חודשים רבים של כליאה – בידיים ריקות אל ילדיו. אינכם מגינים עלינו מטרור, כי אם מוסיפים עוד נדבך לייאוש שעתיד להצמיח עוד ועוד ענפים לטרור.

    

   אני מוכנה לעמוד לכל משפט מוסרי או חוקי על סירובי להסגיר "שב"חים" – כלומר פועלים, כלומר בני אדם.

אילנה המרמן, ירושלים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.