קפה נטול קפאין

קבוצה של הורים ערבים משביתה מזה מספר שבועות את הלימודים בבית הספר "חיוואר" לחינוך אלטרנטיבי. זה קורה בעיר חיפה אשר פטרוניה נוהגים לשווק אותה בארץ ובעולם כמופת של דו-קיום בין יהודים וערבים.

זו העיר שבה כ-70% מהתלמידים הערבים לומדים בבתי ספר פרטיים אשר שייכים למערכות הכנסייתיות. שאר התלמידים נאלצים מחוסר ברירה לכתת את רגליהם למערכת הממלכתית הסובלת מדלות הצע, צפיפות גבוהה, אלימות גוברת, והישגים נמוכים.

חוסר המעש של משרד החינוך והעירייה בולט לעיין והפך לנורמה שלטת. היוזמות הננקטות ע"י הרשויות נולדות בחופזה ונקברות כשהן עוד בחיתוליהן. הסטגנציה, ההמתנה והאדישות הם שם המשחק בסיפור של החינוך הערבי באותה עיר שחרטה על דגלה את סיסמאות הדו קיום והאזרחות השווה. מתחלפים להם ראשי עיר ושרי חינוך, אך מחזור הקיים הנדוש והמשעמם אינו מתחלף. השנים עוברות ותושביה הערבים של העיר חיפה נדרשים לחגוג את שיאיה המרעישים של אורגזמת האזרחות האולטימטיבית – פסטיבל "החג של החגים". אך אל להם לערבים לקחת את העניינים ברצינות, המשחק הוא רק  בכאילו.

מה אם קבוצה של הורים ערבים בעיר חיפה יוזמת הקמה של בית ספר ממלכתי בעל אוריינטאציה דמוקרטית, ועד שהיא מצליחה בהקמת בית הספר היא עוברת שבעה מדורי גיהינום? ומה אם היא נאלצת להתדפק על דלתות בית המשפט העליון על מנת יוציא כרטיס צהוב למדינה ולרשות המקומית? ומה אם ההורים  נאלצים עכשיו להשבית את בית הספר בשל סירובם  להעביר את בית הספר לבניין מיושן השוכן על צירי תנועה ראשיים וסובל מלקויים בטיחותיים ותברואתיים? ומה אם ומזה כ-40 שנה לא נבנה אף בית ספר יסודי ערבי בעיר דו הקיום "המופתי"? הרי הכול משחק  של נדמה לי .

ומה זה חשוב אם ראש העיר נבחר ברוב הקולות הערבים ועל סמך מצע אזרחי של אפליה מתקנת? ומה אם שרת החינוך הייתה ממקימי הפורום להסכמה אזרחית?

שנים נסה הערבי להשפיע על גורלו באמצעות טענות על קיפוח ואפליה ודרישות לשיווין והוא נכשל בכך. נאמר לו, לערבי, מספיק, די עם ההתבכיינות, נמאס כבר מהתנהגות הקורבן,עבר זמנו של  השיח הזה,תתבגר , הגיע הזמן שתיקח את המושכות לידיים, תיזום, תפעל, תהיה אקטיבי, נאמר לו. הנה נכנס שיח "האזרחות" לשדה הפוליטי. הערבי קם בוקר יום אחד ומתבונן בראי ומגלה את האזרח משתקף מולו, מחזיר לו מבט, ולוחש לו :  אתה הוא האזרח. הוא מאמץ את הדימוי החדש, רענן וערני הוא יוצא לפעולה: יוזם, מתכנן, ומנסה שוב להשפיע על גורלו. אך לשווא – הדימוי החדש נמצא בסתירה עם הדימוי שהממסד שרטט עבור איך צריך להתנהג "אזרח" ערבי, והנה לכם הדילמה של העבד בצורתה החדשה. אם ימשיך הערבי לאמץ את אזרחות הדמה הוא ימשיך להיות פעיל במשחק התעתועים.  ואם הוא מתנער ממנה, הוא יחזור לדמות הקורבן. אבל  אז לפחות הוא ירוויח את היכולת להתענג על החסר. הרי בין כה  וכה הוא אינו אדון לגורלו.

המדינה האזרחית לא ממש קיימת עבור הערבי. היא באה לידי ביטוי באמצעות מנגנוני הפיקוח  והשליטה.  ומעבר לכך, זה משחק של נדמה לי.

מה כן חשוב בסיפורו של בית ספר "חיוואר" לחינוך אלטרנטיבי? זהו סיפורו של הסימפטום. הסימפטום יכול להופיע פעם בצורה כזו. ופעם בצורה אחרת. פעם בצורת הישגי הבגרות ופעם בצורת נתוני האבטלה. פעם בצורת מדדי העוני ופעם ברמת האלימות בבתי הספר. הסימפטום הוא הסימן של החסר. המחלה היא ה"כאילו אזרחות", הפסוודו אזרחות, האזרחות על תנאי. בקפה נטול קפאין- החסר הוא הקפה עצמו. גם ב"כאילו אזרחות", פסוודו אזרחות והאזרחות על תנאי, מה שחסר זה האזרחות עצמה.