להמציא אומה

אחד הדברים שהנרי וסרמן (פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה) ואני עבדנו עליו בשנים האחרונות היה הספר "להמציא אומה", ספר שערכנו יחד. השבוע הספר יצא לאור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. אחת המסקנות שלי מהעבודה על הספר הזה היא שעדיף לכתוב ספר מאשר לערוך ספר מאמרים, החוויה של עריכת ספר עם כותבים רבים, חלקם ישראליים וחלקם זרים, דומה לחוויה של קבלת אישור בנייה ממינהל מקרקעי ישראל, ריצה אינסופית מפרכת במעגלים.

הספר "להמציא אומה", הוא הספר השלישי שיוצא במסגרת הקורס "סוגיות בחקר הלאומיות" של האוניברסיטה הפתוחה. שני הספרים הקודמים היו ספרו של ארנסט גלנר "לאומים ולאומיות" וספרו של בנדיקט אנדרסון "קהילות מדומיינות", את שני הספרים תרגם דן דאור.

"להמציא אומה" הוא אנתולוגיה שהוכנה על פי הדגם של האנתולוגיה הידועה שערכו אריק הובסבאום וטרנס רנג`ר "The Invention of Tradition". אריק הובסבאום, היסטוריון אנגלי בעל שם,  אף כתב "פתח דבר" מיוחד לאנתולוגיה שלנו.

לפני שאומר מה כולל הספר, כמה דברים על הרקע והדיון התיאורטיים הרחבים יותר שיכולים לסייע להבין את התיזה של הספר.

אחת השאלות המרכזיות בדיון על לאומיות היא, האם הלאומיות היא תופעה עתיקת יומין, (בעגה התיאורטית "פרימודריאלית", דהיינו מקדמת דנא)?, או האם הלאומיות היא תופעה מודרנית? בקיצור ובאופן כללי מאד, את המשיבים לשאלה זו ניתן לחלק באופן גס לשני מחנות: "המודרניסטיים" נגד "הפרימודריליסטים".

ארנסט גלנר, בנדיקט אנדרסון ואריק הובסבאום, שייכים למחנה המודרניסטי, הם יוצאים נגד הטענה של תיאורטיקנים השייכים למחנה היריב (הפרימורדיאלי) וטענותיהם השכיחות של חברי וחברות תנועות לאומיות, שהלאומים שהם שייכים להם הם עתיקי יומין. הם מתנגדים לרעיון שקיים גרעין עתיק יומין אתני המכונן את הזהות האתנית הלאומית – שפה, דת, מנהגים משותפים או אפילו מאפיינים כמו ביולוגיה משותפת. כך למשל לתזת "התנגשויות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון ניתן להתייחס כאל ניאו פרימורדיאליזם תרבותי המדגיש את הקשר בין זהות של אנשים לציביליזציות נפרדות לבסיס האתני והדתי העתיק והשונה שלהם, קשר המבטא לדעת הנטיגנטון את ההבדלים ביניהם.

גלנר, אנדרסון הובסבאום ותלמידיהם, הצביעו על האופנים השונים שבהם עלה בידיהם של תהליכי מודרניזציה ופקידי מנגנון ביורוקרטיים לכונן מדינות לאום, תוך התעלמות מוחלטת מהבדלים אתניים ולשוניים עתיקי יומין בקרב אוכלוסיות של "ילידים". באותו תהליך הם גם הצליחו להקנות למדינות הלאום החדשות הללו מרכיב מרכזי של עתיקות יומין.

כך ארנסט גלנר, איש ברוך כשרונות, סוציולוג , אנתרופולוג ופילוסוף, אימץ את ההסבר המטריאליסטי של מארקס, ותלה את צמיחת הלאומיות והתפשטותה בתהליכי התיעוש והמודרניזציה, ובראש ובראשונה בשיטות חלוקת העבודה הנהוגות בעולם המודרני. לדעתו כל מה שהפטריוטים וחוקרי לאומיות רגילים לראות בו עיקר – שפה, תרבות והיסטוריה משותפות – אינו אמיתי יותר מהבדותות המסופרות סביב המדורה באוזניהם הקשובות של חברי תנועת הנוער. בנדיקט אנדרסון, מומחה להיסטוריה של אינדונזיה ודרום מזרח אסיה, טען שלעיתים תכופות האומה קיימת כקהילה מדומיינת זמן רב לפני שהיא זוכה למימוש גיאוגרפי וטריטוריאלי, ושללא קיום מדומיין כזה אין לאומה תקווה ותקומה.

הובסבאום, היסטוריון מרקסיסט, שהמארקסיזם שלו בא בין היתר לידי ביטוי באהדתו לבנות ובני השכבות המנוצלות כלכלית וחברתית, מצביע בקובץ שלו ושל ריינג`ר, על האופנים השונים שבהם הומצאו סממנים הנחשבים למאפיינים עתיקי יומין, "מסורתיים" ו"טבעיים" של הלאומיות במדינות אירופה. לדעת הובסבאום מסורות לאומיות הן פרי המצאות שתכליתן יצירת לכידות חברתית קהילתית של אזרחי מדינת הלאום. לטענתו תהליכי המצאת מסורות הופכים תכופים ואינטנסיביים יותר בזמנים של שינויים חברתיים, כלכליים או תרבותיים דרמטיים, בהם מתעורר צורך דחוף בשמירת יציבות ולכידות, התקופה בין 1870-1914 הייתה תקופה כזו באירופה, שנים בהן התרחשה התפשטות הדמוקרטיה האלקטורלית, ולטענתו, כינון מסורות עתיקות נועד לחסום את הדחף הדמוקרטי של ההמונים. מבחינה זו הובסבאום מייחס את המצאת המסורת ואת כינונה של זהות לאומית לצרכיהן של אליטות שלטוניות ושל מטרותיהן הפוליטיות. המצאת מסורות שנועדה להנחיל אמונות וערכים מסוימים, מטרתם להעניק למוסדות פוליטיים וחברתיים לגיטימציה הנסמכת על הילה של המשכיות ועתיקות יומין. הנדסה חברתית שנועדה לשרת מטרות פוליטיות של מיעוט שליט.

יש לציין שיש גם הבדלים בין שלושת ההוגים הללו כך למשל גלנר והובסבאום מחזיקים בעמדה ריאליסטית יותר הטוענת כי אומות הן "אמיתיות", לידתן בעידן המודרני והן מלאו תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלה הקפיטליסטית, בעוד שבעמדתו של אנדרסון  קיימים מאפיינים אנטי ריאליסטיים, אומות אלו הן קהילות מדומיינות שהאמונות של חבריהן ותחושת השייכות שלהם לקולקטיבים הן חזקות ואינטנסיביות והן שהופכות את הישות הלאומית לגוף פוליטי תרבותי וכלכלי בעל עוצמה.

הציונות מהווה דוגמה מרתקת לתזת המצאת הלאומיות, ללא המצאת מסורות לא ניתן היה ליצור מקבוצות שונות כל כך של בני אדם, מארצות שונות ומתרבויות שונות, שהמשותף ביניהן מועט כל כך, קולקטיב פוליטי ותרבותי מתפקד ממלכתית וצבאית והמעניק לחבריו תחושת שייכות וזהות כה חזקות. לצורך כינון לאומיות ציונית ממלכתית היה צורך ליצור תרבות לאומית חדשה, שהייתה צריכה להיות מצד אחד חדשה ומנותקת מן התרבות היהודית, שזוהתה כתרבות גלותית, ומצד שני ליצור רושם של רציפות לאומית מתמשכת של העם היהודי, להמציא "יהודי חדש" בן הארץ. המצאת לאומיות שהתבססה על שימוש חדשני בהיסטוריה, בטריטוריה הלאומית ובתנ"ך, שהיה פריט תרבותי לאומי לכינון תרבות לאומית חדשה.

הספר כולל שני מאמרים שפורסמו בקובץ של הובסבאום וריינג`ר, מאמרו "הקלאסי"של ההיסטוריון האנגלי יו טרוור-רופר המוקדש להמצאת החצאית הסקוטית, הסמל הלאומי המובהק של הלאומיות הסקוטית, שבו הוא מצביע באירוניה דקה, על ההמצאה של החצאית "הלאומית האותנטית", המצאה ששולבו בה אינטרסים כלכליים, יומרות היסטוריות והזיות רומנטיות. מאמרו של הובסבאום מסביר ומדגים את ייצור המסורות ההמוני באמצעות המדינה ואת הייצור של מסורות על ידי קבוצות בחברה האזרחית במדינות שונות באירופה בין 1870-1914.

כמו כן מופיעים מאמריהם של לארי מק`מאטרי ואטיין באליבר. מק`מאטרי מראה בהומור רב כיצד רוב המסורות הקשורות עם המערב הפרוע הומצאו על ידי מחברי ספרות זולה, אמני כרזות, אמרגנים ואנשי פרסום. באליבר יוצא נגד התפיסה הפרימורדיאלית ומצביע כיצד הולאמו מנגנונים ממלכתיים ולא לאומיים, וביחד עם התפתחות מבני השוק כוננו מרכיבים של מדינה לאומית. הוא גם עומד על חשיבותם של הלשון והגזע בייצור "אתנית פיקטיבית" שהיא מצע הכרחי לגיבושה של זהות לאומית.

באשר למאמרים על המצאת הלאומיות בישראל, הספר כולל מאמרים שפורסמו בעבר בבמות אחרות ומאמרים שנכתבו לקובץ. אורי רם מתאר את תרומתו של פרופ` בן ציון דינור, שר החינוך ודמות מרכזית בהוראה תולדות עם ישראל, ביצירת נרטיב ציוני המכונן זהות יהודית היסטורית רציפה. מירון בנבנישתי מצביע כיצד נועדו שרטוט מפות – מחיקתם של שמות ערביים מהמפה ומתן שמות חדשים וייהוד שמות יישובים, לממש מטרות לאומיות. יעל זרובבל מתארת כיצד הפכה "אגדת טרומפלדור" לטקסט תרבותי בעל חשיבות לאומית וליום הנצחה ביום זיכרון שנתי. זאב שביט מתאר את מנגנון הפצת ההון התרבותי החדש – הנחלת השפה העברית, ואת פעולת המנגנונים של תנועת העבודה בהבניית זהות לאומית ו לאומית חדשה. יעקב שביט מתאר כיצד יזמו יוצרי תרבות מסורת עממית "אותנטית" חלופית לתרבות היהודית הדתית. בת ציון עראקי קלורמן מדגימה את הנחתו של הובסבאום על אודות המצאת מסורת כמניפולציה שנועדה לשרת אינטרסים קבוצתיים, היא כותבת על המצאת נרטיביים ציוניים על ידי מנהיגי העולים התימניים שמטרתם הייתה להתאים את ההיסטוריה הפסטורלית של יהודי תימן להיסטוריוגרפיה רוויות הרדיפות של יהודי אירופה, על מנת ליצור אמפתיה למצוקתם ולקדם את האינטרסים הקבוצתיים שלהם. סלינה משיח בוחנת את דמותו של הערבי במקראות לתלמידים ושבועוני ילדים וכיצד הם כוננו את זהות הילד הישראלי אל מול אויבו הערבי, שאופיין כאויב אכזר, מוג לב ופחדן.

עצאם נצאר, היסטוריון פלסטיני, מצביע בעקבות אנדרסון, על יסודות בהמצאת מסורות בלאומיות הפלסטינית, על מרכזיותם של סימני זהות פלסטינים כפריים, כגון הכפייה, והריקוד הכפרי הדבקה, שאומצו דווקא על ידי בני העיר. הוא גם סוקר את הנרטיבים השונים והמתחרים המספקים הסבר לכינונה של הזהות הפלסטינית.

הנרי וסרמן ואני כתבנו מאמר מבוא לספר. הספר מוקדש לזכרו של דודי מחלב, חבר ומורה במשך שנים רבות בקורסים על לאומיות באוניברסיטה הפתוחה.