העתיד מאחוריו*

בהתייחסות קצרצרה לרשימתו של איציק ספורטא ("קווי יסוד עבר והווה", 4.5.2006) הצעתי לעיין בטקסט מסוים "שיכול לסייע בהבהרת המסגרת הרחבה יותר שבתוכה עומד להתנהל בחודשים הקרובים מאבק האיתנים בין עמיר פרץ ואהוד אולמרט, מצד אחד, לבין השמאל החברתי והפוליטי בישראל, מצד שני."

חודש מאוחר יותר נדמה לי שההתפתחויות מראות שעמיר פרץ הולך והופך לכלי ריק ופוחז מהסוג הישראלי המצוי לעייפה. ליבי ליבי על אוסף הנשמות – הטובות-באמת! – ששמו את יהבם על עמיר פרץ, הצביעו עבורו או הצטרפו אליו. נראה לי עם זאת שמבט מפוכח, פחות רגשני ונמהר, על מה שמתרחש כרגע בישראל ביתנו זבת החלב והדבש (חג שבועות כבר) מראה שעתידו של עמיר פרץ כבר מזמן מאחוריו.

הכל החל כמובן בהתרפסות בפני הממסד הבטחוניסטי של ישראל ובשאיפתו הפתטית של פרץ לעמוד בראשו של ממסד זה תוך שהוא בה בעת מפקיר את כל שבוייה החברתיים המדממים של מדיניותה הכלכלית של ישראל. פרץ נראה כרגע כעלה תאנה חברתי מרוקאי של מערכת הביטחון ההתקפית של מדינת ישראל שכל כולה עסקה בשנים האחרונות – ועוסקת גם בימים אלו – בניסיון לחיסול ממוקד של כל אפשרות להשגת שלום, שוויון וצדק חברתי בישראל ובפלסטין (שבה ישראל טרם הכירה).

כישלונו של הטירון המזרחי פרץ נובע מפחדנותו הישראלית הטיפוסית, מהקונפורמיזם והמצ`ואיזם הביטחוני-מיליטריסטי שלו – ומעל לכל – מבגידתו בעקרון היסוד שעצמאות פוליטית ורווחה כלכלית לפלסטינים ולישראלים באופן שווה היא הערובה הטובה ביותר לביטחונם של כל התושבים בין נהר הירדן לים התיכון. על רקע זה, מביך במיוחד לקרוא על יבבנותם של עמיר פרץ ונושאי כליו על שמוצע קיצוצון זעיר בתקציב הביטחון המגלומני של הכיבוש הישראלי. רבות ורבים — ביניהם מזרחיות ומזרחים – נטו עד עתה להסס להתבטא ולפעול נגד פרץ, מצד אחד, ובעד מדיניות של שלום ושוויון (בכללה פעולה למען פירוקם השלם, המלא והמוחלט של כל התנחלויות הבלתי חוקיות בשטחים הפלסטינים הכבושים) מן הצד האחר. לא נראה שנותרה סיבה מהותית כלשהי להמתין בביקורת (על אף שדעות אחרות תתקבלנה בחום). עמיר פרץ הנוכחי לא נראה שונה מספיק משאול מופז מבחינה ביטחונית ומבנימין נתניהו מבחינה כלכלית. ייתכן שהוא אף מסוכן מהם מהטעם הפשוט שבניגוד אליהם הוא גם הצליח לחטוף ולהפוך לבן ערובה את השיח השמאלי הפוליטי והחברתי שאותו הוא הולך ומרוקן מתוכן בשיטתיות מסוכנת.