היום פגשתי את ידידי והמורה הראשון שלי לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, יהודה מלצר, שוחחנו על עניינים שונים, בין היתר, הוא הפנה אותי למאמר ארוך ומעניין של העיתונאית Connie Bruck במגזין New Yorker על מיקרו קרדיט – הלוואת לעניים, מפעל שעליו זכה הכלכלן מחמוד יונוס בפרס נובל לשלום השנה, יוזמה שלה שותפים, בין היתר, גם פוליטיקאים, אילי הון ויזמי היי טק, ברוק כותבת על הויכוח סביב יוזמה זו (נושא שאביעד צוק כתב עליו כאן לפני זמן קצר). במהלך השיחה הגענו גם לגיבור תרבות משותף ונערץ על שנינו, העיתונאי והסופר האמריקאי I. F. Stone, דמות מופת תקשורתית שבימים אלה יצאה ביוגרפיה המספרת את סיפור חייו המרתק.
Isidor Feinstein Stone , בן למהגרים יהודים מרוסיה נולד ב 1907 בפילדלפיה, שם גם למד ועבד כעיתונאי, לאחר מכן עבר לעבוד בעיתונים בניו יורק. בגיל עשרים הוא שינה את שמו מפיינסטיין לסטון על מנת למנוע התייחסויות אנטשימיות מצד מבקריו. סטון כתב באותה תקופה מספר ספרים, בין היתר ספרים שתקפו את בית המשפט העליון האמריקאי על כך שחסם את הרפורמות החברתיות והכלכליות של הנשיא פרנקלין רוזבלט, הוא גם כתב ספר בשם Underground to Palestine על ההגירה של יהודים ממזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. ב 1953, בגיל 45, הוא החל להוציא לאור מידי שבוע דפי מידע שכללו ארבעה עמודים תחת השם I.F. Stone’s Weekly, שבועון אותו הוציא לאור במשך עשרים השנה הבאות. סטון שהיה כלול ברשימה השחורה של הסנטור מקארתי והתיק שלו ב F.B.I הכיל 5,000 עמודים, היה עיתונאי ללא חת, הוא נאבק בטרור המקרתיסטי, בגזענות ובכל פעולה של הפעלת כוח של השלטון בעיקר כלפי האזרחים חסרי הכל וחסרי העוצמה, לפרסום של סטון היו 70,000 מנויים והוא הפסיק להוציא אותו לאור רק בגלל הבעיות הבריאותיות שפקדו אותו.
סטון היה אבי עיתונות התחקירים בארצות הברית, הוא עשה זאת לבד באמצעות קריאה מדוקדקת של מסמכים שלטוניים שעיתונאים אחרים סברו שהם משעממים. סטון לא מצא שום עניין בראיון ושיחות עם פוליטיקאים, שאם בוחנים את התקשורת הישראלית הרי שלשוחח ולראיין פוליטיקאים מהווה לדעת רבים מהעורכים והעיתונאים את מהות הגדרת תפקידה של התקשורת בדמוקרטיה. סטון סבר שתפקידו כעיתונאי הוא לבחון את מעשיהם של הפוליטיקאים ולא להקשיב למניפולציות והשקרים שחלק גדול מהם מספרים לעיתונאים, אם אתה רוצה לדעת מהו השלטון הוא אמר לחבריו העיתונאיים, לצורך כך מספיקות שתי מילים "השלטון משקר". וזה אכן שם הביוגרפיה שכתבה העיתונאית Myra MacPherson על סטון All Governments Lie”: The Life and Times of Rebel Journalist I.F. Stone
לאחרונה גם יצא קובץ שערך העיתונאי קרל וובר ובו 65 מאמרים של סטון שנכתבו בבמות שונות בשם "The Best of Stone . בשנת 1973 גם נעשה סרט, בבימויו של ג`רי ברוק, על חייו של סטון בשם I. F. Stone Weekly.
הדיווחים והתחקירים שלו בתקופת מלחמת וייטנאם זכו להערכה רבה והוא אפילו החל להרוויח ממכירת דפי המידע האישיים שלו, באותה תקופה הוא כתב על תוצאותיה ההרסניות של המלחמה, על הצדקותיה המופרכות ועל התנהגותה המבישה וחסרת האחריות של התקשורת האמריקאית שהפיצה את שקרי הממשל. הוא היה נוהג לומר "כאשר אתה הולך לארוחת צהריים עם שר החוץ אתה גמור". הוא גם חשף את שקריו של הנשיא ניקסון והצביע על הפרנויה שבבסיס דבריו. סטון היה אאוטסיידר ולא החשיב כלל מה חושבים עליו שאר העיתונאים בתקשורת הממוסדת, (היום מתפרסם ב"הארץ" ראיון עם יאיר לפיד – גיבור העיתונות ועולם הפרסום הישראלי ואחד מגדוליה משחיתיה המצהיר בגאווה "אני באמצע"). אחד הויכוחים המרים סביב סטון לאחר מותו נסב על השאלה האם סטון מסר אינפורמציה לסוכני הקג"ב בשנות הארבעים, הרוב סבור שהאשמה זו, המבוססת על כמה משפטים של סוכן ק.ג.ב כמה עשרות שנים מאוחר יותר, מופרכת. (זהו מאמר של אריק אלתרמן המבקר בחריפות את מאמרו של פול ברמן בנושא).
אחת מאהבותיו של סטון הייתה ההסטוריה של הדמוקרטיה העיתונאית. בשנת 1988, שנה לפני מותו, הוא פרסם ספר שהפך לרב מכר, בשם The Trial of Socrates – על המשפט המפורסם ביותר בהיסטוריה, זה של הפילוסוף היווני סוקרטס. ספר שלשמחתי עומד לצאת לאור בקרוב בתרגום לעברית של שמעון בוזגלו בהוצאת הספרים של יהודה מלצר, "עליית הגג". (זהו ראיון עם סטון על ספרו "המשפט של סוקרטס" וגילויו בפרשה זו).
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
ננסים עומדים על כתפי ענקים | הקול החופשי של העובדים