החיפוש אחר הפוליטי בין יולי תמיר ואיווט ליברמן - דיווח

יעל ברדה

הייתי אתמול במרכז מפלגת העבודה בהצבעה שלהם להכנס לממשלה עם ישראל
ביתינו, אולי יותר נכון, להכניס אותם לממשלת אולמרט. חבר שאל אותי אחר כך
בטלפון מה עשיתי שם. חיפשתי את ה"פוליטי".
בשיחות עם יהודה שנהב, אני לומדת "לחפש את הפוליטי", גם את הגורמים
המכוננים והמארגנים של הקבוצה או השיח וגם אולי גם את "רוח הזמן".
היה שם מפחיד מאוד. מפחיד בשעמום, בהעדר הדיון, ההסטוריה התהוותה ונעדרה
כליל בו בעת.

חיפשתי את הקהל, הוא תמיד המעניין ביותר. זה באולם, וזה שבבית, יועצי
התקשורת הצופים, אנשי הבטחון של פואד שהגיעו כדי לאיים על המתנגדים
הקולניים, בעיקר צעירים, בני 20 ו – 30, ובעיקר, את מי שזה לא מעניין.
הדבר היחיד שראיתי שם היה פחד. פחד השרדותי, פחד שישיבה באופוזיציה תביא
להתרסקות המפלגה, כמו שקרה למפלגת שינוי, אותה מפלגה שכוננה על שנאת
עניים, מזרחיים, חרדים וערבים.

אפשר תמיד לדבר על אופורטוניזם, על זה שהציונות של מפלגת העבודה גוברת על
הכל, ובטוח שעל תפיסה החברתית שלה ושל מנהיגה שהפך להיות המפקד על הריסת
ביירות ונמנע בהצבעה על העלאת שכר המינימום.
אבל היה שם פחד. אחד הדוברים אמר שקווי היסוד של הממשלה יהיו שיוויון
זכויות לפלסטינים אזרחי ישראל (הוא קורא להם ערביי ישראל). יולי תמיר
אמרה שבתור שרת חינוך בממשלת ליברמן היא תוכל לטפל בחינוך במגזר הערבי.
בן אליעזר (ההוא עם הבריונים שאמר לאחד הצעירים "שהוא יחסל אותו" אי שם
באותו קהל), אמר שהציבור הערבי יקבל 500 מיליון שקל.
והיה שקט והיה פחד ובסוף ה"דיון" היתה הצבעה גלויה שבו 90% הצביע בעד
ליברמן, גזען קיצוני התומך בטרנספר, שאמר בכנסת הזאת שצריך להוציא להורג
חברי כנסת ערבים ולשפוט אותם כמו במשפטי נירנברג, ימני פונדמנטליסט
מבחינה כלכלית שמשאיר את ביבי הרחק מאחוריו במירוץ אחר ההפרטה (וביבי,
נזכור, הוא קיצוני מאוד), איש שפרקטיקות השליטה שלו נקשרות בהתנהלות של
ארגוני השוק האפור, שהגיש עכשיו הצעת חוק לשינוי המשטר שלא היתה מביישת
את תיקון 48 בחוקת ויימר. כתוב שם בסעיף 1 : ראש הממשלה הוא הרשות המבצעת
של המדינה. (מומלץ לקרוא את הצעת החוק ואת דברי ההסבר שלו).

יולי תמיר אמרה שאין ברירה. שזה עדיף על ממשלת אולמרט ליברמן. שיש את
משרד החינוך. אמרה בעצם שאין מה לעשות.
איכשהו, למרות הכל, האשה הזאת עדיין הפתיעה אותי. בפחד שלה, בתירוצים,
בחוסר המעוף וחוסר המנהיגות ובההתעלמות מההסטוריה, של האישה היחידה
במפלגה ההיא שקראה לעצמה כל חייה שמאלנית שיושבת עכשיו בתפקיד
מיניסטריאלי.
אני עוד מחפשת לנסח, אבל נראה לי הפחד הזה, חוסר האימון והעדר של מרחב
פוליטי חי מסבירים,בין היתר,  איך קורים דברים איומים, כיצד מתרחשים
האסונות הפוליטיים הגדולים, כיצד הבלתי נתפס הופך למציאות, ועשורים מאוחר
יותר, שואלים את עצמם אנשים "איך זה יכול היה להתרחש?", "איך לא
התנגדו?", "איך לא פעלו?", "כיצד עמדו והתבוננו"?.
מבחינתי נהיה חשוב עוד יותר להגדיר את הפוליטי, להיות שותפה לאלטרנטיבת
חיים, פוליטית ותרבותית למה שיש עכשיו ובמיוחד לדרכה הגזענית והניאו
ליברלית של מפלגת העבודה שאמצה את ליברמן אל ליבה, ואם היה שם משהו בכלל,
לא נותר ממנה דבר.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.