אין גאווה בצל הכידונים

אייל סיון

למחרת כיבושה של ירושלים המזרחית בשנת 1967, אסר רבה הדגול של חסידות סטמאר, הרב יואל טייטלבויים, על תפילה בכותל המערבי הכבוש בנימוק ש"אין שכינה בצל הכידונים".

ארבעים שנה לאחר כיבוש מזרחה של העיר, ובצילם של חומת האפרטהייד, המחסומים, איסורי התנועה, ההפרדה,הריבות הבתים, הטיהור האתני של ערביי העיר וכידוני משמר הגבול והשב"כ, מבקשים אנשי קהילת ההומואים והלסביות לצעוד בעיר תחת כותרת "הגאווה". בתנאים אלו, כאשר למעלה משליש מתושביה של העיר סובלים מאפליה ודיכוי מתמשך, יש מן החוצפה לצעוד בעיר שסועה זו בשם הגאווה. על כן, על הדמוקרטיים האמיתיים לצאת בעקבותיו של הרב טייטלבויים ולקרוא לביטולה של צעדה זו, כי אין גאווה בצל הכידונים.

בעוד שהמתנגדים למצעד (יהודים, מוסלמים, נוצרים) קוראים לביטולו מפאת קדושתה של העיר, מארגניה של הצעדה – שרבים מהם ומתומכיהם מזוהים עם מחנה השמאל – מתעקשים על קיומו בנימוקים היכולים להתפרש כקדושה במונחי החילוניות : חופש הביטוי, התנועה ההפגנה וכיוב`.

בו בעת שאת מונח הקדושה בתפיסתם של המתנגדים אומנם קשה אך ניתן להבין, יש לעמוד על הצביעות המתנשאת של מארגני ותומכי הצעדה בעיר ירושלים.

השימוש הסלקטיבי והציני שנעשה בעקרונות הדמוקרטיה החילונית, מספיק בכדי להתנגד לקיומו של מצעד זה. שהרי חופש תנועה, הפגנה, ביטוי, גאווה, קהילתיות מוכרת, מאבק בדיכוי, באפליה ובגזענות הם משאת נפשם, מזה כמעט 40 שנה, של תושביה הערבים של העיר. כמה מבין התומכים במצעד זה

יצאו לרחובותיה של עיר שסועה זו למען גאוותם של אזרחיה הפלסטינים?

ארבעים שנות השפלה ודיכוי לא הביאו להקמתה של תנועת התנגדות משמעותית שתגן על העקרונות שבשמם מוכנים היום מארגני צעדה זו לחרף את נפשם ולהבעיר את העיר, הארץ ואולי אף את האזור כולו. כבדרך אגב נציין, שבשם אותם עקרונות ממש צעד אריאל שרון על הר הבית/חראם אל שריף והצית את אינתיפאדת אל-אקצה.

בשנת 1978 הייתי בין מייסדיה בירושלים של התנועה תלמידים-נגד-כפייה-דתית. באחת מפעילותינו למען פתיחת בתי קולנוע בערבי שישי, נעצרתי ע"י המשטרה ביחד עם הבמאי איתן פוקס מהדמויות המרכזיות של קהילת הגאים בישראל. על אף הפעולות הפרובוקטיביות והאלימות שבצענו, תמכה בנו התנועה לזכויות האזרח (לימים מר"צ) והפיחה בנו את תחושת הגאווה בהיותנו אוונגרד דמוקרטי.

כמעט 30 שנים עברו מאז, במבט לאחור אני בוש ונכלם בהיזכרי באותן פעילויות ילדותיות. חברי הקבוצה (מלבדי) היו לחילי צבא הכיבוש והדיכוי וקולם לא נשמע אל מול פשעי הכיבוש בכלל  ובמזרחה של העיר ירושלים בפרט.

כמונו אז, גם היום צעדת הגאווה מצביעה על תפיסה מעוותת של חופש בו נגועים המכנים עצמם דמוקרטיים ישראלים. בצעדה זו, שוב מצביע השמאל הציוני-חילוני ברגליו בעד ההפרדה. הפרדה בין חופש לחופש, בין זכויות היהודים וזכויות הערבים, בין קדושה לקדושה. כרגיל, זה השמאל שייתן גושפנקא לדרישות הימין הפשיסטי לצעוד אל המסגדים או בשכונות הערביות של העיר. יש להזכיר לאותם דמוקרטיים של יום שישי אחד, שעקרונות הדמוקרטיה אינם סלקטיביים. במקום שהכניסה שמורה ליהודים בלבד, אין זכויות למיעוטים.

בפסיביות המתמשכת אל מול הכיבוש והאפרטהייד, השמאל הציוני, קהילת ההומואים והלסביות, גיבורי החופש ומכבי האש הפירומנים למיניהם, שחקו במו ידיהם את הזכות לשאת את דגל חופש הביטוי וההפגנה, ולכן אין כל גאווה שהיא בצל הכידונים.

אייל סיון, במאי, מרצה במכללת ספיר ועורך כתב העת מחברות קולנוע דרום.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.