הבזקים

עמי וטורי

מתישהו סוף פברואר 1988 שכם. יצחק רבין יושב איתנו באולם גדול בבניין המשטרה ומסביר שזהו. במשך חודשיים השתוללנו בטרוף זועם כמו שמעון ולוי ברחבי העיר, משתמשים ברגלי שולחנות מעץ ואלות מגומי במקום חרבות. עכשיו מסבירים לנו זה נגמר יחליפו אתכם צנחני מילואים שלא יעשו בושות לטלוויזיה (רק יירו מלחץ ופחד באוויר ויפילו "ציפורים" בקסבה).  רבין לפחות כן אבל מצנע שיושב לידו מעמיד פנים שבילה את החודשיים האחרונים באלפים השוויצרים ואין לו מושג מי אמר לנו ו/או אישר לנו "לשבור להם את העצמות". לקח לי שנה להבין שאנחנו לא היינו בסדר.

אוגוסט 2006 אי שם בצפון הרמה. אתמול ב 1 בלילה גייסו אותנו בצו 8 ואני הרי תמכתי בתגובה צבאית מוגבלת אז איזה פרצוף יהיה לי אם אסרב להתגייס עכשיו (לפחות זה לא לשטחים כי אז "בטוח הייתי מסרב"). המ"פ היוצא מתחנן למצוא לנו פעולה במשולש הגבולות ישראל סוריה לבנון שתהרוג רבים מאיתנו, שהרי מדובר ב"פלוגה איכותית" של יוצאי "עורב גולני", "עורב נח"ל" , "עורב שריון ז"ל" ו"אגוז".מה אני צריך את זה לעזאזל!

יום שבת ה 4 בנובמבר 2006 1:30 לפנות בוקר. חזרנו לעבודה אחרי שהרשות ביטלה את צווי ההרחקה של בני גיני ויובל ברדוגו. אחד מראשי המשמרות נותן לי פתק למטוס, אומר לי לקחת טרקטור ומפתיע באזכור שורה משיר של שלמה בר (שכתב יהושע סובול) "לאחד הוא נותן כסף, כוח רק כיף ולכם הוא נותן ילדים".

יום שבת  ה 4 בנובמבר 2006 בערב. סטיב אדלר הרחיק אותי מהאולם והורה לי לחזור כדי שלא אעשה בלגן בחוץ.  זה בסדר יש מאתיים איש בחוץ ששואגים שנמאס להם מזה שדורכים עליהם.  החבר הכי טוב שלי בניטול, שרון, (אנחנו מכירים כבר 11 שנה), מסביר לשופט הנכבד באופן רהוט ולא מתלהם שרשות שדות התעופה עושה לנו "דלת מסתובבת" ואין לנו שום יכולת לתכנן את החיים שלנו. השופט מחייך ואומר "טוב אם יפטרו אותך לפחות תוכל ללמוד משפטים כי אתה אוהב לדבר". (מה פתאום  ללמוד משפטים יש לו משכנתא, אישה שברירית ושני ילדים).  עורכי הדין של הרשות, אנשים עשירים שמזמן מכרו את נשמתם לשטן מחייכים לעצמם, הם כבר יודעים איך יראה גזר הדין.

יום א  ה 5 בנובמבר 2006 בבוקר. אחד הסבלים הצעירים שהיה בלבנון קורע את פנקס המילואים שלו וצועק "אנחנו כבר לא רוצים להיות חלק מהמדינה הזאת שיודעת רק לקחת מאיתנו ואף פעם לא לתת".

המפוטרות מניקיון מטוסים בוכות לערוץ 10 ואני כבר לא יכול לסבול את זה יותר. אני מתקשר לעוזר של שלי יחימוביץ ואומר לו שלמדינה שעושים בה את מה שעושים ברשות שדות התעופה צריך לקרוא סדום ולא ישראל.

יום א ה 5 בנובמבר 2006  בצהריים. הלכתי לישון שעתיים בבית אחרי שכל מי שלא עובד התרכז בבניין התמך המזרחי במטרה לבצע הפגנה ברישיון לקראת ערב. אני מתעורר פתאום ולא מסוגל להפסיק לצרוח (סיפרתי על כך ל 20 אנשים כדי להרגיש שאני עדיין תחת שליטה). אח שלי רופא במקצועו הסביר לי אחר כך שזו תגובה טבעית ל 90 שעות ללא שינה.

יום שבת ה 11 בנובמבר 2006. מחר מתחיל המשא ומתן הרשמי בין משרד התחבורה וההסתדרות. אני מקווה שמשהו יעדכן אותנו כי אנחנו מושאי המשא ומתן אבל לא צד בדיון. אני רוצה לישון כמה שיותר והמשפטים שעולים לי הכי הרבה בראש הם לא קטעים ממסך העקרונות של הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינביים או המניפסט הקומוניסטי אלא משפטים מספר עמוס " ומשאת בר תיקחו ממנו בתי גזית בניתם ולא תשבו בם. כרמי חמד נטעתם ולא תשתו את יינם: כי ידעתי רבים פשעיכם ועצומים חטאותיכם, צוררי צדיק, לוקחי כופר ואביונים בשער הטו: לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא."     

להצטרפות לעצומת המחאה של סבלי נמל התעופה בן גוריון לחצו כאן.   

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.