השבוע שחלף, תקציב, בית חנון, וראש ממשלה אחד

בשבוע האחרון לא כתבתי לא בגלל שלא היה על מה לכתוב אלא כיון שחשתי, לא בפעם הראשונה, שכתיבה ומחאה וכל הדברים היפים הללו אינם מבטאים באמת את מה שאני רוצה לבטא. כאשר שמעתי את שר האוצר ממלמל דברי הבל, בקול גדול, בכנסת על חוסר היכולת של המדינה להתמודד עם העוני בגלל עלותה של המלחמה המיותרת ביותר במזרח התיכון לא יכולתי שלא לחוש בחילה ורצון לשרוף את המועדון. כאשר עקבתי אחרי דברי חברי הכנסת בדיון של לפני ההצבעה לא הבנתי איך כמעט כולם מדברים נגד ומצביעים בעד, אבל כנראה אני לא מבין בפוליטיקה, הטענה הייתה שבקריאה השנייה והשלישית יעשו השינויים בתקציב. על מי בדיוק אתם עובדים, האם באמת יהיה שינוי מהותי? לא בטוח, הרי המגמה היא לשמר את התקציב בקצב גידול האוכלוסיה ואף נמוך מכך, כיצד תקציב כזה יאפשר להתמודד עם העוני הגובר בישראל? אבל העיקר שגם בכנס שדרות נאלצו כולם לשמוע את חוכמתו העמוקה מיני ים של נגיד בנק ישראל שטען שצמיחה והיא בלבד תפתור את כל בעיותינו.

גם המבצע בעזה וההרג הרב בצידו לא עודדו אותי לכתוב, מה לכתוב שהצבא כבר לא יודע מי נגד מי, או שהמדינאים עושים דברים כדי להראות שהם עושים משהו, ולא משנה מה. שמעתי מפקד חטיבה, נדמה לי, מעודד את חייליו ואומר להם שהתוצאה 12:0 כי הרגנו להם שנים עשר איש ואצלנו לא נפגע אף אחד, אז בשביל זה נלחמים כדי להרוג, כי לא נשאר שום דבר אחר לעשות. לאחר הפגז, בעצם הפגזים, עכשיו דווח ש-11 פגזים, שנורו על בית חנון והרגו 22 אישה, איש וילד, שוב העלו חכמינו את אשמת הטכנולוגיה, את חוסר הכוונה, והמהדרין טענו לאשמתם של הפלסטינים המסתתרים בין האזרחים. כל הזמן טוענים שמבחן התוצאה הוא שקובע, אם כך לכוונה אין משמעות, אבל כאשר התוצאה גרועה פתאום נזכרים שלא התכוונו ואז המעשה לא נורא כל כך, כי באמת מה שחשובה היא הכוונה. כל חמור מבין שלירי פגזים יש תוצאות הרות אסון לא רק פעם אחת, ובכל זאת ממשיכים לעשות זאת, כי לא מתכוונים.

ועכשיו מצאו את האשם ממלחמת לבנון השנייה תא"ל גל הירש שממש נעלב שמצאו בו אשם והתפטר. בדרך ראש הממשלה ושריו, חלקם חברתיים, יצאו למסע לקליפורניה חלקם כדי לפגוש את המחסל שוורצנגר ולבלות בחברת שועים כאלה או אחרים, ואולי להיפגש עם איזה כוכב או כוכבת. ראש הממשלה הופך לשולף המהיר במזרח, וכל יומיים מציע איזה תוכנית, האחרונה היא לשינוי המשטר, או לייתר דיוק לשימור המשטר שלו. ראש ממשלה שקל לא להחליט על מלחמה, שעתיים של דיון, וקשה לא להחליט על וועדת חקירה, שבועות של דיונים, העיקר למצוא וועדה שמסקנותיה יטיבו עמו, מוצא זמן, כמה דקות כדי לבשר לנו על תוכניתו המעמיקה. כמו בספרים ככל שהחלטה פחות חשובה כך הדיון בה נימשך יותר זמן.

אז מה היה לנו, כנסת מצביעה כמו אוטומט, צבא הורג כי ככה, אשם אחד וראש ממשלה ושרים רבים היוצאים למסע ארוך וקשה לחוף המערבי של ארה"ב, ועדיין 35.2% מן הילדים בישראל עניים.

להצטרפות לעצומת המחאה של סבלי נמל התעופה בן גוריון לחצו כאן.