ביקורת יסודית על הנחות הזרם המרכזי בכלכלה

רון גולדרינג

מבוא

מנקודת מבטו של תושב המדינה והעולם, הצופה ומשתתף בתהליכים הכלכליים המתרחשים, ומעמיד תהליכים אלה במבחן התוצאה – אין ספק שההבטחה הגלומה בלימוד "מדע הכלכלה" או יישומו נמצאת בבעיה. סטטיסטיקות מעידות על הרעה ניכרת ומתמשכת באיכות חייהם של רוב התושבים במדינה וגם בעולם, ועל אי שוויון קיצוני, אשר, בנוסף להיותו בלתי צודק, מהווה תשתית לשגשוג הטרור ומסכן את שלום העולם כולו.

נראה, שאין מחלוקת על עצם קיומן ותקפותן של סטטיסטיקות אלה – הגורמים המחקריים המפיקים אותן אינם חשודים בחוסר מקצועיות או מניפולציה. נדרשת התמודדות, אינטלקטואלית ומעשית, עם הכישלון הקולוסאלי שהן משקפות. בשיח הכלכלי העכשווי ניתן למצוא מספר דרכי התמודדות עם הסטטיסטיקות הקשות:

1)      בחירה של "סטטיסטיקות טובות" והתעלמות מ-"סטטיסטיקות רעות", על ידי הבחנה בין "כלכלה" ל-"חברה"

   גישה זו מקובלת בקרב רוב הדוברים בשיח הכלכלי עד כדי עיקור השיח הכלכלי מהתמודדות של ממש עם הבעיות. "הסטטיסטיקות הטובות" נחשבות ל-"כלכליות": "שיעור הצמיחה", "שיעור האינפלציה". כמעט תמיד סטטיסטיקות אלה מאגדות את ה-"ציבור" למקשה אחת, ואינן חושפות מידע על התפלגויות בקרב הציבור (כך, למשל, בסטטיסטיקה כלכלית שפורסמה ע"י הבית הלבן לסכום שנת 2004 מופיעים ששה גרפים. היחיד שכלל מידע על התפלגויות מבוסס על מידע משנת 1995(!); בסטטיסטיקה שהוכנה בכנסת, רק שנים מתוך שלושה עשר שקפי תוכן עוסקים בהתפלגות, ובדו"ח כספי של בנק מופיעים רק נתונים מצרפיים כגון "כמות הנכסים שבידי הציבור").  

  "סטטיסטיקות רעות" הוגלו מתחום הכלכלה לתחומי ה-"חברה", והן כוללות מדדי אי-שוויון, שיעורי עוני, קיום או אי קיום חוקי עבודה, הנגישות להשכלה, לשירותי בריאות, לסעד משפטי ועוד. כך למשל, חיפוש של "כיבוד חוקי עבודה" בגוגל יניב כמעט אך ורק קישוריות של ארגונים חברתיים, והפניות למאמרי פובליציסטיקה "חברתיים" בדף התוצאות הראשון, בעוד שחיפוש "שכר ממוצע" יניב ציטוטים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כך אפשר לקרוא במאמר של פרשן כלכלי כסבר פלוצקר כי התקציב המוצע ע"י האוצר הינו בעת ובעונה אחת טוב כלכלית – "אמיץ ורפורמי, תקציב כלכלי טוב שפניו אל הצמיחה" ורע חברתית – "בלתי מאזן ובלתי צודק… במונחים של חיים במצוקה הגזירות הן ענקיות". כאילו שאין תחומי הכלכלה והחברה מכלול שלם. באורח דומה, מקובל בכלי התקשורת לדווח נתונים מצרפיים (כמות הכסף שבידי הציבור, ההכנסה הלאומית לנפש) אך לא לדווח על ההתחלקות. "מדד ג`יני", מדד המשקף את אי השוויון בחברה, מתפרסם בכל שנה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כשהוא חבוי כמחט בערמת שחת בין מדדים מצרפיים שונים (מתוך כ-80 שורות של נתונים הנוגעים להכנסות האוכלוסייה, מופיע מידע על ההתפלגות בשתי שורות בלבד.) מדד ג`יני מדווח מעט מאד בכלי התקשורת, וגם אז – תחת כותרת של "מדיניות רווחה", עם תמונת המקרר הריק, ולא תחת כותרת של "מדיניות כלכלית". קיומו ומשמעותו של מדד ג`יני אינם ידועים לרוב הציבור. כך יכול סטודנט למדע המדינה לסיים תואר, שבמסגרתו למד על הגלובליזציה – מבלי שישמע כלל על מדד זה.  

  עם ה-"סטטיסטיקות הטובות" מציעים להתמודד על ידי צעדים כלכליים (הגדלת הצמיחה על ידי הפחתת המיסוי על ההון), ועם ה-"סטטיסטיקות הרעות" ע"י ידי "צעדים חברתיים" (פתרון בעיות באמצעות בתי תמחוי למיניהם).

2)       ערעור על הלגיטימיות של ה-"סטטיסטיקות הרעות". כך, למשל, התגובה לסטטיסטיקות המשקפות את עליית שיעור העוני, הינה דרישה לשנות את הגדרת העוני. אם נגדיר את העוני במונחים של ביטחון תזונתי – אזי יתברר כי אין ממדי העוני (המוגדרים היום במונחים של 50% מן ההכנסה הפנויה החציונית) גדולים כפי שנטען. באופן דומה, נטען כי סטטיסטיקות העוני אינן לוקחות בחשבון את קיומה של כלכלה שחורה, (ובעצם מדובר בעניים מדומים המרוויחים הון עתק משיעורים פרטיים ותיקון ברזים). מעניין לציין את היעדרה של ביקורת מקבילה על היעדרה של סטטיסטיקת התחלקות ההון מן הסטטיסטיקות הרשמיות המתפרסמות.

3)      דה-לגיטימציה של מושאי ה-"סטטיסטיקות הרעות": מדובר בפרזיטים/ ערבים/ חרדים/ אמהות חד הוריות חסרות אחריות/ אנשי תרבות ה-"מגיע לי" וכו`. דה לגיטימציה זו מאפשרת להכליל צבורים שלמים ולהתעלם מן הסטטיסטיקות הרעות, בעוד ש-"הסטטיסטיקות הטובות" נוגעות לחייהם של מקבלי ההחלטות והמשפיעים עליהם, ובהם רוב העיתונאים ואנשי האקדמיה העוסקים בכלכלה. על היקלטותה של הדה-לגיטימציה בציבור הרחב יעיד ריבוי התגובות הנוקטות בגישה זו ב-"טוקבקים". כלי התקשורת ממלאים תפקיד חשוב במסע דה-לגיטימציה זה.

4)      הכרה בתקפות הסטטיסטיקות ובמשמעותן – והיאחזות בטענה שלא הצלחנו ליישם במידה מספקת את הרפורמות הדרושות כדי להשיג את השיפור הדרוש.  עדיין לא הפרטנו את הכול (בתי הכלא, למשל), עדיין לא פוררנו לגמרי את ארגוני העובדים, עדיין לא הגענו לעומק הקיצוץ התקציבי האולטימטיבי.  שר האוצר הירשזון מחויב לקיצוץ נוסף ועמוק – כנראה מתוך שכנוע שבכך "תגדל היעילות" וזו, כמובן, תביא לצמיחה ו-"תחלחל" אל כלל האוכלוסיה. כמאמר הכלכלנים, "כל הספינות מתרוממות בגאות" (למעט אותן מיליוני סירות מחוררות התקועות על החוף בשפל וצפויות לטבוע עם בוא הגאות).

5)      היתלות ב-"מומחים" ישראליים ובינלאומיים. אמנם, איש מן המומחים המצוטטים בתקשורת, כולל ה-"מתפעלים" ממדיניות הממשלה, מעולם לא השיג ירידה בשיעור העוני, עלייה בשוויון, שיפור בנגישות להשכלה, לשירותי בריאות וסעד משפטי באף לא אחת מן המדינות שלהן הוא יועץ. אין לאיש מן ה-"מומחים" הנחשבים ניסיון של ממש בהתמודדות עם הבעיות המעניינות את רוב הציבור. במקרים מסוימים ה-"מומחים" נוהגים בשרלטנות וגורמים להחרפת משברים כלכליים, כעדותו של ג`וזף סטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה וכלכלן ראשי לשעבר של הבנק העולמי. אף על פי כן, מרבים קברניטי הכלכלה שלנו לשחר למוצא פיהם, ומחפשים "מומחים" מסוגם להנהיג את כלכלתנו. האם סטנלי פישר שהובא לשמש כנגיד בנק ישראל, יכול להצביע בביוגרפיה שלו על ניסיון אפקטיבי במיגור העוני, שיפור הנגישות להשכלה ושירותי בריאות, וכו`? לא שמענו מבנק ישראל רעיונות פורצי דרך למיגור העוני, אך שמענו מפי הנגיד ש-"כל מי שיש לו מצפון צריך להתנגד לעליית שכר המינימום". ייתכן שלא נמצא "מומחים" היכולים להראות בביוגרפיה שלהם הצלחות בתחומים אלה. אך אם אין ל-"מומחה" ניסיון רלוונטי – אין להעניק למומחיותו משקל, ממש כשם שלא מקובל להזמין שרברב מומחה לבצע ניתוח מוח רק משום שהוא "מומחה" וכל השאר בסביבה הם "הדיוטות". עובדה תמוהה היא ששום מומחה מפינלנד, שבה שיעור הילדים העניים ב-2004  היה 2.8%, לא הובא לייעץ לממשלת ישראל, בזמן שהמאמץ היחיד להתמודד עם בעיית האבטלה היה באמצעות "תוכנית ויסקונסין" – יבוא מארה"ב שבה שיעור הילדים העניים היה 21.9% באותה עת – וזאת חרף ביקורת נוקבת על תוכניות "מרווחה לעבודה" בארה"ב..

6)      מתן עדיפות מוחלטת לדעתם ולאינטרסים של גופים עסקיים בינלאומיים על פני אלה של תושבי המדינה. כך, למשל, ספקולציה של "דויטשה בנק" שרכש מניות של בל"ל למשך שעות ספורות עד למכירתן לגורמים אחרים, הוגדרה כ-"הבעת אמון בכלכלת ישראל", וכך גם רכישת חבילת מניות של בנק דיסקונט ע"י אותו הבנק. דעתן של חברות "דירוג האשראי" נחשבת הרבה יותר מן האינטרסים של רוב תושבי המדינה. באופן דומה, זוכה כל עסקת הפרטה לכותרת של "הבעת אמון מצד השווקים".

כל דרכי ההתמודדות המצוינות לעיל מקובלות ומוכרות לכולנו. לכותב המאמר, ואני מקווה שגם לחלק גדול מן הקוראים, ברור, כי אלה דרכי התמודדות מופרכות ובלתי ראויות. נשאלת השאלה: כיצד זה קורה, שגם בתחום הפוליטי, גם בתחום התקשורת וגם באקדמיה מצליחות דרכי התמודדות אלה לעבור?

אני מציע כאן את הסברה, כי שימוש בדרכי התמודדות בלתי לגיטימיות אלה מתאפשר, משום שהדוברים למיניהם מתכסים באצטלה רבת חשיבות: "מדע הכלכלה". מילטון פרידמן משוה כלכלה לפיסיקה.  "מדע הכלכלה" שימש את ביבי ככסות לסדרת ה-"רפורמות" שהביאו כה רבים בארץ לחרפת רעב. "מדע הכלכלה" עומד מאחורי פעולותיהם של "נערי האוצר". "מדע הכלכלה" סוכר את פיותיהם של המבקרים ההדיוטות, החשים שמשהו רע מאוד קורה פה, אך אינם יודעים מה להשיב לדוברים הרהוטים שרוממות "מדע הכלכלה" בפיהם. תפיסת הכלכלה כמדע נפוצה ביותר – צרוף המילים "economic science" מניב 121 מיליון תוצאות בגוגל. העובדה, שכל כך הרבה אנשים סובלים בארץ ובעולם מקשיים כלכליים נתפסת כרע – אך כרע הכרחי משום שכך גוזר המדע.

אני מבקש לטעון ש-"מדע הכלכלה" כפי שהוא נלמד היום איננו יכול לשמש בסיס בלעדי להתוויית  מדיניות כלכלית. ממש כשם שלא ניתן לטעון כי ניתן להסתמך על גיאומטריה כבסיס בלעדי להתוויית מדיניות כזו. אני מתכוון להראות בגוף המאמר, כי ההנחות הבסיס הגלומות ב-"מדע הכלכלה" – ובודאי באסכולה הניאו-ליברלית –  אינן נכונות באופן מהותי, ואינן כוללות את כל הנדרש כדי לאפשר הסתמכות עליו לצורך תכנון כלכלי.

אינני היחיד המשמיע טענה זו. חיפוש באינטרנט אחרי הביטוי economic pseudoscience"" מניב בגוגל למעלה מחצי מיליון תוצאות. אם אומנם אצליח לבסס טענה זאת, אטען, כי נדרש בסיס אחר, "מדע כלכלי חברתי" מורחב, המבוסס על "פרדיגמת החיוּת" שיספק תמיכה מדעית ומתודולוגית לפיתוח מדיניות כלכלית. אכתוב על אותו "מדע כלכלי חברתי" ועל "פרדיגמת החיוּת" במאמר המשך.

ביקורת כלכלנים על הכלכלה

כתמיכה בביקורתי אפשר לציין את הביקורת החריפה שניתן למצוא בקרב הכלכלנים עצמם, ובהם ביקורתה של דירדרה מקלוסקי שטענה בספר ובסדרת מאמרים החל מ-1986 כי יומרתם של כלכלנים לבנות מדע דמוי פיסיקה, המתבסס מחד גיסא על מודל מתמטי ומאידך גיסא על ניסויים מעבדתיים שייעודם לנסות להפריך את המסקנות הנובעות מן המתמטיקה – יומרה זו מועדת לכישלון. מקלוסקי מצטטת מקרים שבהם פרופסורים שונים לאקונומטריקה, שהסתמכו על אותם נתונים כלכליים, הגיעו למסקנות הפוכות, ובהן "אישור" ו-"הפרכה" של מודלים כלכליים. מקלוסקי מציעה גישה צנועה יותר, המדגישה את המחקר האמפירי על חשבון הפיתוחים המתמטיים.

ביקורת נוקבת משמיע גם סטיב קין (Steve Keen)   מאוניברסיטת סידני בספרו Debunking Economics , הנסקר בקצרה ע"י יורן גריסה. סטיב קין טוען ש-"תורת הפירמה" המהווה חלק חשוב מן התיאוריה הכלכלית של הזרם המרכזי, מופרכת על פי הממצאים האמפיריים. כמו כן טוען קין כי הזרם המרכזי מתעלם מגורמי הזמן והידע.

עצם הופעתו של מגוון תיאוריות כלכליות אלטרנטיביות גדול בכותרת "כלכלה הטרודוקסית", מעיד על בקורת חריפה. שאלות כגון "האם הצרכנים באמת רוצים את מה שהם קונים?", "האם שוק המניות מונע פיתוח טכנולוגיות חדשות?",  "מדוע נשים משיגות פחות מגברים?" ו-"האם השווקים מקצים משאבים באופן יעיל?"  נשאלות על ידי סוזן הימלוויט, רוברטו סימונטי ואנדרו טריג – שאלות שאינן נשאלות ע"י כלכלת הזרם המרכזי. רשימת כתבי העת העוסקים ב-"כלכלה הטרודוקסית" ארוכה מכדי שתפורט במאמר זה, וכוללת עשרות כתבי עת במגוון נושאים וגישות, שהמכנה המשותף להם הוא התנגדות לגישה הכלכלית השלטת. עצם שמו של אחד מהם, כתב העת המקוון "Post-Autistic Economics Review " מביע את הערכתו הספקנית לזרם המרכזי בכלכלה. בדף הבית מצטט כתב עת זה ששה חתני פרס נובל לכלכלה המביעים, איש בדרכו, טענות נגד הזרם המרכזי בכלכלה ונגד הדרך שבה נלמדת היום הכלכלה. מילטון פרידמן: "… כלכלה הופכת יותר ויותר לענף סתרים של המתמטיקה, במקום לעסוק בבעיות כלכליות ממשיות." ג`וזף סטיגליץ: "[כלכלה, כפי היא נלמדת] בבתי ספר לתארים גבוהים באמריקה… מעידה על נצחון האידיאולוגיה על המדע". רונלד קוז: "הכלכלה בת ימינו הינה מערכת תיאורטית [כלומר, מתמטית] המרחפת באוויר, עם זיקה קלושה למה שקורה בעולם הממשי". דגלס נורת`: "אנו חיים בעולם של אי-ודאות המשתנה כל העת ומתפתח בדרכים חדשות. תיאוריות סטנדרטיות אינן מסייעות כמעט בהקשר זה. כל ניסיון להבין שינויים כלכליים, פוליטיים וחברתיים יחייב עיצוב מחדש של דרכי החשיבה שלנו."  ווסילי ליאונטייף: "דף אחרי דף, כתבי עת מקצועיים בכלכלה מלאים בנוסחאות מתמטיות…מדי שנה בשנתה, ממשיכים תיאורטיקנים בכלכלה לייצר עשרות מודלים מתמטיים ולהעמיק חקר בתכונותיהם הפורמאליות, בעוד אנשי האקונומטריקה מתאימים פונקציות אלגבריות מכל צורה אפשרית לאותן קבוצות נתונים."  רוברט סולו: "אם תשאל היום כלכלן כלשהו מן הזרם המרכזי שאלה אודות הבט כלשהו של החיים הכלכליים, תגובתו תהיה: הבה ניצור מודל מתמטי למצב ונראה מה יקרה… כלכלת הזרם המרכזי המודרנית כוללת כמעט אך ורק דוגמאות כאלה."   

סקירה ביקורתית של הנחות הבסיס של "הזרם המרכזי" בכלכלה.

כנקודת מוצא לדיון בחרתי את הערך "Modern Mainstream Economics"   בויקיפדיה. במבוא להצגת עקרונות החשיבה הכלכלית המקובלת, מובאת רשימה של תחומי הדעת הרלוונטיים  מציג את העקרונות הבאים כעומדים בבסיס החשיבה הכלכלית המקובלת:

  • עקרון המחסור (scarcity) : כמות המשאבים מוגבלת, ותמיד צריך לבחור בין חלופות מתחרות. מכאן, שכל פתרון כלכלי הינו שקלול תמורות (tradeoff) של החלופות האפשריות, כשלכל אחת מן החלופות מיוחסת עלות ויתור (opportunity cost) .
  • סוכנים כלכליים : (economic agents) כל גורם המקבל החלטות כלכליות הנו "סוכן כלכלי", המקבל את החלטותיו בהתאם לפונקציית התועלת שלו. פונקציית התועלת מאפשרת לסוכן הכלכלי ברמת המיקרו לדרג את החלופות העומדות לפניו לבחירה. ברמת המקרו, מתבצעת חלוקת המשאבים הכללית בהתאם למצרף ההחלטות הכלכליות של הסוכנים השונים.
  • כשלי שוק (market failures)  : קיימת הכרה בכך שפעולתם של כלל הסוכנים הכלכליים במסגרת השוק איננה מבטיחה מניעה של תוצאות בלתי רצויות (השוק הוא מסגרת פעולה המאפשרת לסוכנים לפעול באופן חופשי, כשהם מוגבלים רק ע"י מה שנאסר במפורש ע"י החוק – ר"ג).
  • ארגונים: קיימת הכרה בכך שחלק מן הסוכנים הכלכליים הינם ארגונים. לעובדה זו משמעות כאשר בוחנים את התנהגותם של הסוכנים הכלכליים.
  • מידע אסימטרי:  קיימת הכרה בכך שלא כל הסוכנים הכלכליים מצויידים באותו מידע.

גוף הידע התיאורטי העצום הכלול היום במסגרת "כלכלת הזרם המרכזי" נובע מעקרונות אלה. אסטרטגיית הביקורת שבחרתי מתמקדת בעקרונות ובגורמים שצוינו לעיל. לטענתי, אם אראה שעצם ההסתמכות על אלה בעייתית, אין לצפות שהסתמכות על נגזרות לוגיות של עקרונות אלה תהייה פטורה מבעייתיות.

באופן מהותי נובעת ביקורתי מן האופן שבו בוחרים הכלכלנים לראות את האדם ואת ה-"סוכנים הכלכליים" האחרים, את הזמן, ואת הידע והמידע.

עקרון המחסור עוסק במשאבים. אילו היו המשאבים כולם חפצים סטטיים וקשיחים, כגון שטחי קרקע ואוצרות טבע, היה הדיון הכלכלי הקלאסי, הנגזר מדוגמאות של איכרים ושדות, יכול להוות בסיס לקבלת החלטות. בפועל, חלק חשוב מן המשאבים הקובעים בכלכלה הם האדם עצמו. ידוע כי חלק חשוב מן המדינות המשגשגות ביותר לא התברכו באוצרות טבע ושטחים גדולים – כי אם באנשים משכילים, פרודוקטיביים, ובחברות המבוססות על שיתוף פעולה. אופן פעולתו ותפקודו של האדם תלוי גם במוטיבציה ואמון – גורמים חסרי משמעות בהקשר של משאבים אחרים. האם עיראק סובלת ממחסור במשאבים? כמויות הנפט באדמתה, עושר המים שלה, שטחיה החקלאיים וגם שיעור ההשכלה בקרב תושביה יכלו להופכה לאחת מן העשירות במדינות העולם. אין ספק שבנסיבות שלוות יותר יכלו שכיות החמדה שנותרו בה מן האימפריות האשורית, הבבלית והפרסית להופכה ליעד תיירות ממעלה ראשונה, לא פחות ממצרים, שבה התיירות אחראית לכ-12% מן התמ"ג. לעומת זאת, מהם אוצרות הטבע שבהם התברכה יפן? מהם המשאבים העומדים לרשות דנמרק, שאפשרו לעמוד במקום החמישי בעולם בתמ"ג לנפש?

ליכולתו של האדם כפרט וכחברה ליצור ולהעצים את עצמו אין שיעור. חברה המאפשרת לאנשיה לרכוש השכלה יכולה לעבור מעוני לעושר תוך דור (כך, למשל, ניצולי שואה רבים, שלא זכו לרכוש השכלה בשנות המלחמה, זכו בכך שילדיהם השלימו תארים אקדמיים ופרנסה טובה, לכל הפחות). באותה מידה יכולה החברה להפחית מאוד את התועלת שהיא עשויה להפיק מאנשיה. פרי עבודתו של אדם איננו נגזרת פשוטה של מספר שעות העבודה המושקעות. יש הבדל גדול בין עבודתו של מרצה בעל ביטחון תעסוקתי, היכול להשקיע את זמנו בהכנת חומרי הוראה טובים יותר לתלמידיו, לעבודתו של מרצה חסר ביטחון תעסוקתי הנאלץ להשקיע את רוב זמנו בחיפוש מקום עבודה לסמסטר הבא. ידועה התופעה של עובדים במקומות עבודה בעלי תרבות ארגונית גרועה, המקדישים את עיקר זמנם לפוליטיקה ארגונית או לחיפוש מקום עבודה חליפי.

כלכלנים רבים – שמספרם רב במיוחד בין מקבלי ההחלטות – מתבלבלים ומבלבלים בהבנת משמעותו של המחסור. החיסכון בחינוך של אתמול הוא המחסור (כמעט בכול!) של מחר. החיסכון בהשקעה בילדים בסיכון היום הוא המחסור באזרחים טובים, מועילים, מפרנסים ומתפרנסים מחר. החיסכון בטיפול באיכות הסביבה היום הוא המחסור באוויר ראוי לנשימה, מים ראויים לשתיה ובריאות טובה מחר. המחסור היחידי שאין לו משמעות ברמת המדינה הוא המחסור בכסף. יש משמעות אך ורק למחסור במטבע זר ולרמת האינפלציה. בנסיבות של אינפלציה נמוכה מ-1% ויתרות מטבע גבוהות, כפי שיש היום למדינת ישראל, הקיצוצים שיוזמים כלכלני האוצר אינם נובעים ממחסור אלא יוצרים אותו: הם מהווים גם בזבוז (של זמן ומשאבים שאין נעשה באמצעותם דבר), וגם יוצרים מחסור, הן לאוכלוסיה כפרטים והן לציבור בכלל. כלכלני הזרם המרכזי נכשלים בהבנת המשאב ששמו אדם. בדוגמה של המרצה, המחסור בביטחון תעסוקתי גורם לבזבוז זמן שהיה אמור להיות מוקדש לשיפור ההוראה; בדוגמה של העובד בארגון המחסור בתרבות ארגונית טובה פוגע במוטיבציה ובאמון ומביא לירידה של ממש בתפוקה – לא פחות, ואולי יותר, מאשר מחסור בשעות עבודה או חומרי גלם.  

הסוכנים הכלכליים שבהם עוסקת הכלכלה הם אנשים וארגונים. כיצד מקבלים אנשים החלטות? האם ניתן לתאר את האנשים במתכונת ה-"הומו אקונומיקוס", אותו יצור רציונאלי, הדואג אך ורק לאינטרסים החומריים שלו, חף מאלטרואיזם ויודע כל? אותו "הומו אקונומיקוס", גיבורה הרציונאלי של תורת המשחקים על כל ענפיה, הודח מגדולתו אפילו ע"י ועדת פרס נובל לכלכלה כאשר החליטה זו להעניק את הפרס בשנת 2003 לדניאל כהנמן על עבודתו עם עמוס טברסקי. בעבודותיהם אישרו השניים, כי החלטותיו של אדם אינן רציונאליות, אלא תלויות באופן בו מוצגת לפניו המציאות, ואפילו במילים שנבחרו להצגתה. אנשי מכירות ופרסומאים יודעים זאת מזמן. 

באשר לארגונים, אותם סוכנים כלכליים אימתניים שרבים מהם גדולים בהיקפם ממדינות, האם ניתן לראותם כיצורים רציונאליים? אם בפסיכולוגיה עסקינן, נטענת טענה שתאגידים רבים מתנהגים כאילו לקו בהפרעת ריבוי אישויות. יכולתם של מנהלי החברה ושל החברה להתנער מאחריות באופן אפקטיבי, עד כי חברות ומנהלים שגנבו מאות מיליונים אינם משלמים כל מחיר, לעומת אנשים פרטיים הנענשים בחומרה על עברות פחותות בהרבה. האם התנהגותם של מנהלי אנרון, שהביאו לקריסתה של החברה, הייתה רציונאלית? האם מנהלי הבנקים שהשתתפו בהרצת המניות של שנת 1983, והבנקים, כתאגידים שעמדו בפני קריסה מוחלטת, נהגו ברציונאליות? דבקותה של "כלכלת הזרם המרכזי" ב-"הומו אקונומיקוס" איננה מוצדקת אמפירית ואיננה יכולה להביא לתחזיות נכונות.

כשלי שוק – זהו השם שנותנים הכלכלנים לחורים שבתיאוריה היפה שפיתחו. השוק "צריך להתנהג" בצורה מסוימת אך אינו נוהג כך? הכלכלנים מכריזים על "כשל שוק" ומציעים מנגנון חיצוני (התערבות ממשלתית) שיטפל בכשל. הכנסתו של מושג "כשלי השוק" מביאה להופעת גורם בלתי עקבי שאיננו משתלב באופן קוהרנטי בתיאוריה. אם "השוק נכשל" – הממשלה חייבת להתערב. הבעיה היא שאין כל דרך אובייקטיבית להגדיר מהו "כשל שוק". האם מחיר החשמל הנוכחי מייצג "כשל שוק" (ולכן נדרשת התערבות ממשלתית בדמות סובסידיה)? האם רמת זיהום המים בבארות מישור החוף נובעת מ-"כשל שוק" (ולכן צריך לקבוע בחוק מחירי מים דיפרנציאליים, להלאים את הבארות ולגייס 50 מומחים לטיהור מים במשכורת ממשלתית)? האם השימוש המועט מדי ב-"כביש 6" הוא "כשל שוק" (ולכן צריך לפצות את היזמים, או לחלופין להפקיע מידיהם את הכביש, תוך פיצויים בכספי מיסים של הציבור, ולאפשר לציבור הרחב להשתמש בו)?

האם התפשטות העוני המחרידה במדינה היא "כשל שוק"? האם ריבוי תאונות הרכבת בעקבות הפרטתה באנגליה נבע מ-"כשל שוק"? ואולי, בעצם, שיעור התאונות הוא סביר ואין כאן שום כשל? בעצם, אין שום גבול תיאורטי ואמפירי שימנע הופעת "כשלי שוק" בכל מקום שיעלה על הדעת, או הכרזה על "כשל" כעל מצב תקין. לכותב מאמר זה לא ידוע על מקבילה ל-"כשל השוק" בפיסיקה (משעשע לחשוב כי תפוחים נופלים, אך אגסים לא בגלל "כשל גרויטציה"; שנים של התלבטות עברו על הפיסיקאים בטרם נוסחה מכניקת הקוונטים וספקה הסבר לתופעות רבות ברמה האטומית. איש לא העלה בדעתו להגדיר זאת כ-"כשל אטומי"). בתחום מדעי כמו פיסיקה, המקבילה של "כשל שוק" הינה משבר של ממש במדע. הכלכלנים חיים עם "כשלי השוק" בשלוה, כחלק מ-"מדע הכלכלה". כלכלנים הדוגלים בגרסאות הניאו-ליברליות הקיצוניות של "כלכלת השוק" מתעלמים כמעט לגמרי מקיומם של "כשלי שוק", וגם אם הם משלמים מס שפתיים של הכרה בקיומם – מעשיהם מעידים אחרת.

כלכלנים הגונים, המבינים שכלכלה איננה פיסיקה, ושאינם שבויים באידיאולוגיה הקיצונית של "כלכלת השוק" הניאו ליברלית, מכירים בקיומן של קטגוריות רחבות מאוד הנופלות בגדר "כשלי שוק" המחייבים התערבות ממשלתית. לפי ג`וזף סטיגליץ (Economics of the Public Sector, Norton, New York) , קיימות הקטגוריות הבאות של כשלי שוק: (1) כשל תחרותיות – כשל הנוצר בהעדרה של תחרות אמיתית. בפועל, במדינה קטנה כישראל העדר התחרות הוא הכלל, ולא היוצא מן הכלל. העדר התחרות מביא לתמחור מונופוליסטי (ראה הבנקים, חברות התקשורת). הבנה אמיתית של כשל התחרות הייתה מונעת את הפרטתו של בנק לאומי: הממשלה הייתה יכולה לחייב את הבנק להסתפק בעמלות נמוכות (גם במחיר של רווח נמוך יותר), ובכך למנוע את העלאת העמלות הבלתי מרוסנת על ידי הבנקים האחרים. גם אי קיומם של חוקי עבודה ע"י מעסיקים נובע מכשל תחרותיות: במצב של אבטלה גבוהה ומחסור במקומות עבודה אין המעסיקים צריכים להתחרות ביניהם על עובדים. פתיחה של עשרות אלפי משרות ממשלתיות בתנאים טובים תוך הקפדה על קיום חוקי העבודה הייתה יוצרת תחרות בשוק העבודה – תחרות שמעסיקים המפרים בשיטתיות את חוקי העבודה לא היו עומדים בה.

(2) כשל הספקת מוצרים ציבוריים – מוצר ציבורי הינו מוצר, שאין השוק מסוגל לספקו משום שאין בו מנגנונים שיתגמלו את מי שיעסוק בו. ביטחון, בריאות, חינוך, שירותי משטרה ומשפט, מניעת תאונות דרכים, שירותי תחבורה במידה רבה – כל אלה מהווים מוצרים ציבוריים. גם בתחומים שבהם קיימת פעילות פרטית נרחבת, כמו בבריאות ובחינוך, היא איננה מגיעה אל שמונת העשירונים התחתונים. כביש 6, שקבל מן המדינה משאבי קרקע ציבוריים עצומים וסובסידיה משמעותית ביותר, מציע בפועל את שירותיו לחלק קטן מאוד של הציבור, בעוד היתר מצטופפים בפקקים (אילו היה הכביש פתוח לכלל הציבור "חינם" היו גם נוסעי כביש החוף נהנים מירידה בצפיפות, על פי "עקרון הכלים השלובים"). למוצר ציבורי, מעצם היותו כזה, אין "מחיר שוק". מהו "מחיר השוק" של חינוך? מהו "המחיר הנכון" של מים באיכות שתייה? אין ספק שאלה שאלות חברתיות, לא פחות מכלכליות.

(3) החצנה (externalities) – "השוק" איננו מציע מנגנונים שימנעו העברת עלויות מגורם פעיל בכלכלה לחצרו של "הציבור". להיפך: השוק מתגמל את בעל המוסך, השופך שמן סיכה משומש לירקון, בהורדת עלויות. באופן דומה מתגמל השוק את הקבלן השופך פסולת בנין ליער, את הכורה חול באופן בלתי חוקי, את הקונה חלקי חילוף לרכב ממשחטת רכב גנוב, וכן הלאה. אין מדובר רק בעבירות פליליות: לעסקת הפרטת בנק הפועלים התלוו, תוך זמן קצר, פיטוריהם של 900 עובדים והגברת הלחץ על העובדים שנשארו. אין ספק, שבחישוב כדאיות העסקה מנקודת ראות הממשלה לא נלקחה בחשבון עלות פרנסתם ובריאותם הנפשית של המפוטרים והנשארים בבנק. רוכשי הבנק החצינו חלק מן העלות לציבור: לממשלה, למפוטרים ולעובדים. אין שום אפשרות למנוע החצנת עלויות ללא רגולציה: אכיפה, פיקוח ומיסוי\ קנסות.

(4) אבטלה – אין בכוחו של השוק לקבע את שיעורי האבטלה בערכים נמוכים. רק פעולה מכוונת של הממשלה יכולה להשפיע על שיעור האבטלה. (קביעה זו נוסחה לראשונה על ידי קיינס, הוגה ה-"ניו דיל" של רוזוולט בשנות השלושים של המאה הקודמת).

המדיניות הכלכלית הנקוטה בשנים האחרונות ע"י כלכלני האוצר, וזוכה בדרך כלל לתשואות הכתבים הכלכליים, מתעלמת באופן מוזר מקיומם של כשלי שוק. אילו התקיים דיון ציבורי נאות היו נחסכות מאזרחי המדינה מספר הפרטות ענק מזיקות כהפרטת הבנקים (היום הציבור תקוע עם בנקים ששום דבר איננו מונע מהם להעלות את העמלות ללא גבול), כביש 6 (שאיננו פותר את בעיית הפקקים בכביש החוף), בזק (שאיש איננו מאמין באמת שתביא להוזלת התעריפים), בתי הכלא (שלפי הניסיון האמריקאי מהווים מקור רווח לחברות ששיקום האסיר איננו מעניינם – ועוד היד נטויה.     

   

מידע אסימטרי: הכלכלנים מודים בקיומו של מידע אסימטרי, המעוות את תוצאות פעילותו של ה-"שוק החופשי". עם זאת, אין כלכלני האסכולה הניאו-ליברלית ההגמונית מציעים דרך לתקן את האסימטריה. כמות הספינים העצומה בכלי התקשורת, ההשקעות העצומות בפרסום מחד ובשמירה על סודיות מאידך, מעידות באופן מובהק על המשמעות הכלכלית של האסימטריה במידע. אסימטריה זו משרתת את השולטים במידע ובתקשורת. האם כלכלני הזרם המרכזי סבורים שיש לשמר את האסימטריה ואף לאפשר לה להתעצם? ואם לא – כיצד מתיישבת שאיפה להפחית את האסימטריה עם הפרטה גורפת של התקשורת, של ספקי הנתונים הסטטיסטיים, של מוסדות החינוך?

בכלכלה המודרנית המידע מתרבה בטור גיאומטרי, בקצב מהיר ביותר. ככל שמתרבה המידע, גדלה משמעות האסימטריה. רק פעולה עקבית להעמדת מידע רב ונכון לרשות הציבור הרחב תמנע מצב שבו מספר קטן ביותר של גורמים ישלטו בפועל בכל המידע. הדבר נכון לכל סוגי המידע: החל בחדשות וניתוח האירועים השוטפים, וכלה בידע הנוצר באוניברסיטאות, אך הופך יותר ויותר לרכושם של בעלי הון המתקצבים את המחקרים וקובעים את כווניהם.

ערכים איכותיים: נושא זה איננו מופיע ברשימת עקרונות היסוד של כלכלת הזרם המרכזי. המתמטיקה, העומדת ביסוד הידע הנוצר במסגרתה, מתקשה להתמודד עם ערכים איכותיים. ניתן, אמנם, לתת ציונים לערכים – אך אלה תמיד יהיו סובייקטיביים ושימוש בהם יהיה הודאה בכישלון המאמץ לעצב  את הכלכלה כמדע אובייקטיבי, כמו פיסיקה. כאותו איש חלם המחפש את המטבע תחת הפנס, מגבילים הכלכלנים את ראייתם ועיסוקם לכמותי ולמדיד. עבודתן העצומה של עקרות הבית, והשקעת הזמן של הורים בילדיהם אינן מתבצעות כנגד חשבוניות ולכן אינן יכולות להיכנס לסטטיסטיקות אקונומטריות. הדרך הפשוטה של הכלכלנים להתמודד עם בעיה מתודולוגית זו היא התעלמות ממנה.  מסיבה זו אין נכנסת עבודה זו לחשבונאות הלאומית. מנקודת הראות של כלכלת הזרם המרכזי, אם חד הורית היושבת בבית ומטפלת בילדיה ודואגת לחינוכם איננה תורמת לתוצר, משום שעבודתה איננה מדידה. כאשר היא נוסעת כל יום ארבע שעות לעבודה של 10 שעות בשכר מינימום, במחיר הזנחתם של ילדיה – היא תורמת לתוצר.  אמו של הילד בן השש שרצח את בת כתתו אחרי שאימו נאלצה לעבוד בתנאים אלה – כפי שתואר בסרט "באולינג לקולומביין" – הינה גיבורת הצמיחה המיוחלת של הכלכלנים, לא כשכנתה ה-"פרזיטית" היושבת בבית ו-"אינה עושה כלום" פרט לטיפול במשפחתה וחינוך ילדיה. האם חישוב – אומנם לא אובייקטיבי – הלוקח בחשבון את ערך עבודת האם, לא היה משנה את תמונת התוצר והצמיחה?

מעניין היה לראות מה היה קורה ל-"צמיחה" אילו החלו בני הזוג לשלם זה לזו תמורת השירותים שהם מקבלים, ואילו תשלומים אלה נכללו בתחשיבי התוצר המקומי הגולמי. ניחוש שלי: היינו מקבלים "צמיחה" של 50% מבלי שאיש היה עושה דבר שלא נעשה קודם.

לקראת סיום כתיבת מאמר זה, שאלתי את עצמי מדוע לא כתבתי את המאמר לפני 20 שנה. התשובה פשוטה: לפני 20 שנה מדינת הרווחה הייתה קיימת. ההתקפה הקטלנית עליה ,שהחלה עם מרגרט ת`אצ`ר, הגיעה גם למדינת ישראל ומתקדמת במהירות, עומדת לטאטא את שרידיה האחרונים תוך שנים ספורות.   

סיכום: טענתי במאמר, כי הפרקטיקה הכלכלית בארץ ובעולם, כפי שהיא מתבצעת, נכשלת במבחן התוצאה. הראיתי, כי הדוגלים בפרקטיקה הנוהגת משתמשים בשיטות לא ראויות להתחמק מדיון ישר ויסודי בבעיות. טענתי, כי כוחם של הדוגלים בפרקטיקה הקיימת עומד להם לדחות ביקורת בשל הסתמכות על "מדע הכלכלה". הצגתי ביקורת נוקבת של כלכלנים על "כלכלת הזרם המרכזי", והצגתי ביקורת משלי ומשל אחרים, רבים וטובים, על עקרונות היסוד של כלכלת הזרם המרכזי.

היומרה של "כלכלת הזרם המרכזי" להיות "מדע" שניתן להסתמך עליו בתכנון הכלכלי קורסת, "אינה מחזיקה מים" כמאמר העממי.

אילו הייתה "כלכלת הזרם המרכזי" רק עוד מתחזה למדע העומד על כרעי תרנגולת – ניתן היה להשאיר את הויכוח עליה לאקדמאים והוגים. אך בהיותה כלי נשק רב עוצמה בידי "רפורמאטורים" חרוצים שלא ינוחו ולא ישקטו עד הפרטת השריד האחרון של מדינת הרווחה ועד השלטת "השוק החופשי" על הכול – ההתמודדות אתה היא בנפשנו.

אם זה המצב, יש צורך דחוף בתחליף. על כך אכתוב במאמר נוסף.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.