בני, בני, ילד רע - מחשבות בעקבות פרשת בני סלע

נעמה נגר

            מרבית קורבנות התקיפות המיניות בישראל, כך עולה מנתוני קווי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, נפגעות מגברים המוכרים להן – בני זוג, קרובי משפחה, קולגות בעבודה או בלימודים, "ידידים". (ואם אתן חושבות על הנשיא או על שר המשפטים לשעבר, שנחקרים בחשד לעבירות מין לכאורה, זו דווקא דוגמא טובה לדעתי).

            ההיסטריה מתוקשרת מבריחתו של בני סלע – הגם מוצדקת לכשעצמה – לעומת השתיקה הרועמת בנושא זה בדרך כלל, משכיחה מאתנו מי האויבים האמיתיים. בדרך כלל זהו לא האנס הסדרתי או הבחור בסמטה החשוכה, אלא הגברים המקיפים אותנו יום יום, לאור היום.

            אבל קל יותר להציג את הבחור שהסטייה אצלו היא פאתולוגית, ושלפי העדויות הוא מעורער בנפשו, בתור האבטיפוס לסכנה. אחרת עוד יצטרכו להתעסק במחדל היומיומי של המשטרה, שקצרה ידה מלפקח על המתרחש מתחת לאף: בבית הנשיא, במכולת השכונתית.., ושאזלת ידה להגן על נשים שסובלות מאלימות פיסית ונפשית – בכלל זה מינית, מילולית וכיו"צ – עולה בקרבנות אדם – כלומר: אישה –  רבים מדי שנה. 

            הבוקר אישר בג"ץ את תוואי "גדר ההפרדה" באזור "עוטף ירושלים" (אני לא מצליחה לדבר בלי מרכאות ולכאורות) כתוואי המונע משיקולים בטחוניים, ושפגיעתו בזכויות הפלסטינים הן מידתיות. באותן שעות ממש עלה חשד שמא בני סלע, שנצפה לאחרונה באזור בית-ליד, ינסה לעשות דרכו לאזור קלקיליה.

            האם הפלסטיניות הן אלו שישלמו את מחיר המחדל המשטרתי? האם הועברה הודעה לרשות הפלסטינית? האם תשותף המשטרה הפלסטינית בחיפושים אחרי האנס, או שמא שיתוף הפעולה הפורה מצטמצם לחיפוש אחר גנבי רכבים של סלבריטאים? האם החיילים והחיילות בפטרולים ובמחסומים – הבטחוניים, כמובן – יעודכנו בדבר הכוננות ויצוידו בקלסתר פניו של האנס הנמלט?

            השאלה התיאורטית יותר שעולה מהתהיות שלי היא האם יש בשיח על הפרדה, בטחון ומידתיות מקום לדבר גם על הצורך של הפלסטיניות לבטחון אישי? אולם גם כאן איני רוצה להסיט את המבט אל המזערי (גם אם לא שולי) בחשיבותו, שכן הצורך של פלסטינים ופלסטיניות בהגנה מפני `חדירה` תקף, בראש ובראשונה, לגבי הפלישות התכופות של הצבא שעושה כבשלו במרחב הפלסטיני הבלתי-מוגן – פורץ בימים ובעיקר בלילות, מפריע אנשים משנתם, מבעית את חלומותיהם ומותיר בהם טראומה בל-תימחה לימי חייהם.

            בספרות של לימודי המלחמה והמגדר מקובל כבר, כי לרוב נעשית `פמיניזציה` של האויב – שכן תכונות פמיניניות הן `נחותות`, כידוע. בעברית, שפה ממוגדרת לעילא ולעילא, לא צריך ללכת רחוק כדי לראות זאת. אנחנו `מזדיינים` ו`מתנשקים` כנגד האויב, ומזיינים אותו כמובן – באמצעות אבר המין הגברי, ובכך הופכים גם את מעשה הסקס – או האהבה, אם תרצו – לזירת מלחמה. ואיך אנחנו מתייחסים ביום-יום לאבר המין הנשי? לא בשמו העברי – נרתיק, אלא דווקא, ולא במקרה, בשמו הערבי – כוס. כך שמעשה המלחמה ומעשה חדירה בכלל עשוי, בעברית, חודר עברי ונחדרת ערביה. זהו האבטיפוס המשליך על התופעות בשטח – גם כשמפקדות הצוותים הן נשים, וגם כשה`נחדרת` היא נשים וגברים כאחד, פלסטינים או לבנונים, נניח. חשוב לציין, עם זאת, שיש קבלה של מודל החשיבה הזה בשני צידי הסכסוך; כך, למשל, רואים פלסטינים רבים באדמתם `מולדת שנאנסה` ונטמאה בידי הכובש.

            כך שהשאלה שהעליתי לעיל אינה רק תיאורטית. האנס הסדרתי בני סלע הוא, אם תרצו, אבטיפוס לישראל ולישראלי. האירוע/התופעה "בני סלע המסתובב חופשי ברחובות` תובעת מאיתנו, נשים וגברים, לחשוב מחדש על ביטחון ולהשתמש גם במחשבה הפמיניסטית, כדי לפרק את מושג הבטחון לגורמיו, ולהצליח לזהות מהו ביטחון אישי, מגדרי, מיני, פוליטי, מדיני – בבית, במקום העבודה, בדרך לשדה, כמיעוט לאומי, בדרך לבית הספר שבתחומי העיר ירושלים, ברחוב.

            היום מוכרים הכל בשם ה`ביטחון`. גם את התחבושת ההייגנית לימי המחזור החודשי שלי משווקים לי בשם ה`הרגשה הבטוחה` (ואני אף פעם לא הרגשתי מאויימת על ידיו), כי בעידן נוירוטי כולם חרדים וצריך `לשחק על זה` וגם להגביר את החרדה. אבל מאחורי מילת הפלאים `בטחון` ושימושיה השונים עומדים ערכים שונים בתכלית. יש כאלה שעבורן ביטחון הוא ריבונות – אישית או לאומית, על גוף או על טריטוריה. יש כאלה שעבורן ביטחון הוא המשכיות, ורצף – עם אנשים הקרובים להן, בקהילה, רצף הדורות והמשכיות המסורת הדתית. יש כאלה שעבורן ביטחון הוא דמוקרטיה, ולא שלטון טובות-הנאה מפלה ועריץ.

            אף אחד מבטחונות אלה לא יושג על ידי מצוד משטרתי, ולא ייכפה באמצעות גדרות. הפושעים לא יוכלו להיסגר בכלא, וחקירה שלהם לא תניב פירות. המערכת הנוכחית לא תוכל להם, שכן בכל המקרים דרוש לנו מבנה חברתי חדש. מבנה חברתי שבו נשים אינן צריכות להסכין עם מתן שירותים מיניים לבכירים מהן פן יבולע להן; מבנה חברתי שבו סוהרות אינן נתונות לפגיעות מצד אסורים פרוורטיים הכופים עליהן השתתפות במפגנים האקצהיביציוניסטיות שלהם; מבנה חברתי שבו אין גוזלים אדמות ומונעים מאנשים חופש וחיים בשם הבטחון של אחרים. אז בואו נגיד ברור, למה אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים בטחון? האם זהו משחק סכום-אפס, כלומר: האם בטחון של (עם) אחד צריך לבוא על חשבון הבטחון של אחרת או של עם אחר?

ניתן לכתוב לנעמה נגר בכתובת

naamana@gmail.com

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.