שדרות

יוסי לוס

דרור משעני חיבר אתמול במאמר פשוט, ענייני ומבריק בין הבכי על קריסת הערבות ההדדית שלכאורה שררה בישראל הדמיונית של העבר, בין הביקורת על גאידמק הגלותי לכאורה לבין הסלידה ממאבקי עובדים ומהשביתה שמגלמת כדבריו "פעולה אישית וקבוצתית המבוססת על גאווה ולא על שפלות רוח, על אקטיוויות ועמידה על זכויות ולא על פשיטת יד, על שיתוף פעולה ולא על אגואיזם".

קישור זה העלה בדעתי את ההשוואה שעושים לעתים בין המתנחלים לשעבר ברצועת עזה לבין תושבי שדרות. המתנחלים עמדו נאמנים לדרכם, חרוצים, חלוצים, חזקים וקשוחים מול הירי היומיומי עליהם ואילו תושבי שדרות מאבדים את עשתונותיהם ונמלטים מעירם לאחר כמה רקטות שנורות ממרחק ונוחתות ברובן בשטח פתוח ורק מיעוטן פוגע. בעוד שהמתנחלים מעולם לא חרדו אלא עמדו באומץ, משדרות מדווח מדי יום על נפגעי חרדה.

אין בתזה זו אלא צביעות ושחצנות. המתנחלים חיו בתנאים של גן עדן במשך שנים ארוכות. הם רופדו מכל כיוון אפשרי על ידי המדינה. הם לא ידעו מה זו אבטלה ולא בגלל חריצותם אלא עקב הזרמת כספים ממשלתית אינסופית שסבירסקי שניסה לעמוד על מלוא היקפה הודה בכישלונו. לרשותם עמד שפע של עובדים חסרי זכויות וחסרי כוח לחלוטין – מהגרי עבודה ופלסטינים. בנוסף על כך, הם זכו לחיבוק ארוך ומתמשך על ידי ממשלות ישראל לדורותיהם והוערכו תמיד על ידי הממסד (אך לא על ידי החברה בכלל) כחלוצים וצדיקים.

שדרות מאז ומעולם היתה בשולי החברה הישראלית והוזנחה על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן כמו שאר עיירות הפיתוח שנמצאות בקו האש ושלא נמצאות בקו האש. היעדר כרוני של מקומות עבודה הוא מחלה קבועה של שדרות כמו שאר עיירות הפיתוח שמעולם לא היו אמורות "להתפתח". להקות המוזיקה המשובחות שצמחו בשדרות היו קרן אור נפלאה אבל הן לא הופיעו כחלק ממכלול של עושר תרבותי שהמדינה איפשרה אלא דווקא למרות המדיניות התרבותית של הממשלות ביחס לעיירות הפיתוח ולאוכלוסייתן. הלהקות התפתחו כנגד כל הסיכויים. חיים בעיירת פיתוח היו רחוקים שנות אור מגן העדן שבו חיו המתנחלים ברצועת עזה.

כאשר החלה האינתיפאדה השנייה, למרות הירי הבלתי פוסק עליהם, המתנחלים לא היו מוכנים בקלות לוותר על גן העדן שהובטח להם ואף קוים. החיים תחת ירי היו קשים אבל הריפוד הכלכלי נמשך ועודד אותם להישאר. התקווה לשוב אל גן העדן החזיקה אותם במקום. היכן עוד היו מוצאים תנאי חיים כפי שהם קיבלו בהתנחלויות "שהם בנו". לעומת זאת, עבור תושבי שדרות שמזה עשרות שנים חווים הזנחה מתמשכת של ממשלות ישראל ומצבם הכלכלי אינו נושא בשורה ותקווה לעתיד טוב יותר, הפגזות הקסאם הם מכה נוספת לאחר סדרה ארוכה של מכות כלכליות וחברתיות. לכן הם לא מוצאים סיבה נוספת להישאר בעיר. אילו חייהם בלי הקסאם היו חיים מתוקים כפי שהיו מנת חלקם של המתנחלים ברצועה בטרם האינתיפאדה, הם היו דבקים במקומם בכל כוחם.

לא די ששדרות הוכתה על ידי כל ממשלות ישראל, במהלך השנה האחרונה היא גם הוגשה כשעיר לעזאזל על מזבח הכיבוש הישראלי ברצועת עזה, על לא עוול בכפה. לכן, ביקורת על תושבי שדרות שמאסו בחיים בעיירה המוכה ואף המופגזת היא ציניות מרושעת ואטימות מוסרית.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.