הארוטיקה של הכיבוש 5 - בולדוזר, בטון ותשוקה

יעל ברדה

כל הארץ בולדוזרים. במיוחד בירושלים ו"עוטף ירושלים" ובגדה. איפה שלא תסתכלי תראי את הכלים הצהובים הגדולים, תטעמי אבק על לשונך ותשמעי את הצליל העמום והבלתי פוסק של פלדה חודרת לאדמה. עו<StrippedTag/FONT>ד נדבך באירוטיקה של הכיבוש הוא הבולדוזר. <StrippedTag/FONT>

בפרק הראשון בסדרה "גדר, חומה, גבול"  <StrippedTag/FONT>(הפקה של אתי ויזלטיר ואלי כהן), רואים צילום של ויקטור בר גיל, סמנכ"ל משרד הבטחון וראש אגף מבצעים לוגיסטים ונכסים שואג בהתרגשות אל תוך המצלמה. הוא שואל "את שומעת את זה? תשמעי איזה יופי". הוא מדבר על צלילי הבולדוזרים. לא יודעת איזה. אילו שבונים את הגדר, אלו שהורסים, אלו שעוקרים את העצים, עגורנים, מחפרים. מה שזה לא יהיה.  <StrippedTag/FONT>בעיניו אפשר לראות את התשוקה הגופנית שלו לבנייה, לגידור, לכיבוש האדמה עם הכלים הגדולים, את האדרנלין של הכוח החודר על מנת לשלוט, לפחות זמנית, על האדמה. <StrippedTag/FONT>

פרוייקט הבנייה הישראלי, השתלט על החיים עצמם. אלו של הישראלים ואלו של הפלסטינים. לא משנה כמה זה, את החיים של מי זה הורס, כמה צריכים את זה, כמה זה עולה, למי. הבולדוזר פועל, חופר עמוק, תר אחרי המגמה שנמצאת עמוק בליבת האדמה, כאילו סם החיים נגלה ברגע שמונחים יסודות בטון, השלד. <StrippedTag/FONT>

זה לא דבר חדש, רצון האדם לשלוט על הטבע, מה שמעניין כאן הוא איך הבולדוזר איננו רק כלי פוליטי, אלא מנגנון שלם שחוץ מלעלות מיליארדים, הוא ממריץ החשק של מרכזי כח בישראל. <StrippedTag/FONT>

התרגלתי כבר שהעיר ירושלים היא אתר בנייה, ונראה לי שקל יותר לבנות רכבת קלה לחלל החיצון מאשר לבנות אותה בירושלים, אבל ניחא. אני פוגשת כל יום שלט נרגש שמודיע שב 2009 תהיה רכבת לכותל. אם אי אפשר להגיע לאלוהים דרך הלב, אולי הרכבת הקלה תסייע באיתור השכינה.<StrippedTag/FONT>

"<StrippedTag/FONT>הבולדוזר" (כינויו של אריק שרון במשך שנים ארוכות) הפך לכלי הנשק של המתנחלים, של הצבא, ושל חברות הבנייה המרויחות הון עתק מהניסיון לגדר את כל העולם, כי כולם מפחדים נורא ונראה להם שבטון בגובה תשע מטר יעשה את העבודה. וגם, ואולי בעיקר, כי אפשר ובג"צ מאשר. <StrippedTag/FONT>

אבל הבולדוזר איננו רק כלי, הוא בעיקר צורת חשיבה. זה שקובע עובדות בשטח, זה ששאגת המנוע שלו, הפלדה והכף החודרת והחופרת משתיקים כל צליל אחר. גם אם יש קולות הזועקים עד מוות או שרים, הם נבלעים ברעש, כמו במערבלי הבטון. הבולדוזר הוא דרך החשיבה של זה שמרגיש שהוא עושה משהו, שהשעון דופק ובעיקר שהוא זה שדופק, קובע מתי נכנסים, לאן נכנסים, וכמה יעלה המטראז`.<StrippedTag/FONT>

אייל ויצמן כותב על הפוליטיקה של האנכיות(The Politics of Verticality<StrippedTag/FONT>), על הסכסוך כמאבק על המרחב, אבל בגבהים שונים וזה מרתק (http<StrippedTag/FONT>://www<StrippedTag/FONT>.opendemocracy<StrippedTag/FONT>.net<StrippedTag/FONT>/conflict<StrippedTag/FONT>-politicsverticality<StrippedTag/FONT>/article_<StrippedTag/FONT>801.jsp<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

אני דווקא חושבת התשוקת הבולדוזר איננה רק מופע של כוח וכיבוש, אלא גם רצון לחפש, עמוק באדמה, ובבטון הגבוה, את החשק, את התשוקה ואת האהבה, מפיגת הבדידות. במקום מסויים, הבולדוזר הוא החיפוש אחר השורש, האדמה שזורמת לאדם בורידים, המקום שבו נפש וקרקע נהיות אחת ומתחברות לנחשול הזה שנקרא לאומיות ולפעמים גם לאומנות. <StrippedTag/FONT>

הבולדוזר מתחבר לזכרון התרבותי הישראלי, זה שנלמד בבתי הספר היסודיים עד היום,  <StrippedTag/FONT>חומה ומגדל, כיבוש הקרקע, הפרחת השממה ובעיקר של בנייה במקום ריק. למרות שעכשיו, ההצדקה הבטחונית איננה דורשת לבנות על ריק, היא דווקא מבקשת לבנות על מה שיש, ומה ש"מסוכן". אבל הזכרון התרבותי הישראלי מעולם לא הרגיש נוח עם האדמה, מעולם לא חי איתה, תמיד היה צריך לעשות איתה משהו. לכבוש, לבנות, להפריח, לסלול. ועכשיו שזה כבר לא כלכלי לגדל כלום, אפשר לחפור בקרביה, לבנות עליה את כל הפנטזיות של הגוף, לקבל תקציב לזה וגם לקרוא לזה בטחון. <StrippedTag/FONT>

אבל צורת החשיבה של הבולדוזר השתכללה, יחד עם העיר והנוחות של הגוף האורבאני עם הבטון ואספלט, עם האור שנדלק בעיניים למראה של גשר ענק, כביש עוקף, אורות כתומים של מע"צ וכחולים של המשטרה שנראים כמו לונה פארק של מתכנן ערים שהחליט לעשות הסבת מקצוע לניהול בורדל. <StrippedTag/FONT>

השכלול הוא שאנחנו רגילים אליו, לשלד, לבטון שנישא לגובה, לצליל. הבולדוזר הפך להיות לא רק חלק מהנוף, אלא חלק גופה של העיר ואולי גם של הנפש. הסאדו מאזו של ויקטור ברגיל ושאר אנשי "הלוגיסטיקה והמבצעים" הוא רק רמז לדחפים שמובילים "הפרוייקטים" את כל יושבי הארץ מהירדן לים, לגיאוגרפיה של הגיהנום.  <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

אולי בעצם כל העולם הוא אתר בנייה (גם כשאני בחו"ל ולא משנה איפה, תמיד בונים משהו בסביבה), רק שלי נדמה שכאן, התשוקה לבטון הגולמי, לאדמה הנחשפת, ל"עתודות הקרקע", לפיתוח,הפכו לתחליף לחיים, לאהבה, לתשוקה של הגוף, שמודע לתכונותיו האנושיות שנתנה האבולוציה לבני אנוש, שהן בעיקר הרגישות והעדר הפרווה והשיריון וגם את אותה ההכרה שכדור הארץ הוא בחיים וכדאי שזה ימשיך להיות כך אם נרצה אנחנו לשרוד גם. <StrippedTag/FONT>

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.