בני סלע והקו הירוק

ינאי ישראלי

הטריומף המתוקשר שהתחולל בסוף השבוע בזירת המדיה, על גבי מסכי הטלוויזיה ודפי העיתונות הכתובה והמקוונת, חשף שוב עד כמה `ויכוח השרטטים` שיזמה שרת החינוך בשבוע שעבר בנוגע להשבת הקו הירוק אל מפות הלימוד בבתי הספר הינו ויכוח עקר.

רק כרכרה חסרה הייתה למקרקרים, שנהרו לנהריה להצטלם עם ה`אנס הנתפס`, בני סלע. השוטרים, הלבושים `אזרחי`, שהונצחו כשהם מחייכים בגאווה אל המצלמות בעודם לופתים את גרונו של סלע כאילו היה מין אווז ניצוד, לא היו מתנגדים, אני מניח, לתהלוכת ניצחון בסגנון הקלאסי, עם שלשלאות והכל, בה היה נגרר גופו הכבול והמושפל של הפושע-האויב אחר האיש החזק, המצביא התורן (הסוסים, שהופיעו פתאום ברחובות הסמוכים לכיכר רבין ביומיים הראשונים לבריחתו של סלע, יכולים להמחיש אולי את טעם הרטרו המשטרתי).

אולם, אם להודות על האמת, קונוטציה תרבותית זו, שהתעוררה בקרבי לפחות למראה התמונות, הייתה משנית ועוקבת לקונוטציה ראשונית, חזקה ממנה בהרבה. כי אין צורך להרחיק עד רומא בכדי לתור אחר ההקשרים תרבותיים לדימוי החזותי שסיפקה לנו המשטרה בסוף השבוע. יותר מכל משתלבות התמונות  בקורפוס הבלתי נדלה של תמונות ועדויות שמספקים למשל ארגונים כדוגמת "שוברים שתיקה", ושמדגים, בין השאר, את היחס המחפצן של חיילים בשטחים כלפי עצירים פלשתינים. תופעת ההצטלמויות של חיילים ישראלים לצד עצירים פלשתינים כפותים ומכוסי עיניים או לצד גופות של `מחבלים`, תופעה שככל הנראה נרחבת בהרבה מהמשוער, היא המקור התרבותי הראשוני שעל הרקע שלו יש לראות את תמונות ההשפלה של סלע העצור.

כפי שעולה מעדויות החיילים שנאספו על ידי "שוברים שתיקה", המרחק בין זלזול בכבודו של עציר כאדם לבין פגיעה פיסית בגופו איננו גדול. קו ישר אחד עובר בין הנקודות: צילומים בתנוחות שמבטאות בעלות, השפלות, התעללות בגופות, `כאפות` וסטירות, אלימות חסרת גבולות כנגד מפגינים ו`יד קלה` על ההדק. במקום כולשהו ברשימה זו אפשר להוסיף גם `אונס`.

על אף שהדברים עשויים לקומם, יש לומר אותם בצורה ברורה: מעשי האונס המזוויעים של סלע וההשפלות של השוטרים את סלע ממוקמים על אותו הרצף. בבסיסם של שני מקרי המבחן ניצב יחס כוחני, גברי, ההופך אדם לחפץ. היחס המשפיל מצד השוטרים חשף, למרבה המבוכה, את העיקרון המארגן של התנהגותם בפרשה כמבטא יחס זה. בכך, אין כמובן לטעון כי  הסבל של הקורבנות זהה בשני המקרים. יש בכל זאת הבדל גדול בין מי שנאנסה באכזריות לבין מי שגופו הוצג בצורה משפילה ואלימה בפני מצלמות הטלוויזיה, ואולי גם הוכה בחדר החקירה. עם זאת, אין להתעלם מהדמיון בגישת הצד המתעלל, מן הסאב-טקסט המבטל את האדם ומבקש להפוך אותו לאובייקט – מיני או תקשורתי.  קו אחד מחבר בין המקרים.

הקו הזה, אולי לצערם של אנשי ה`שמאל הציוני` איננו הקו הירוק. התנהגותם מטשטשת הגבולות של השוטרים (הלבושים אזרחי!), שפתאום הפכה אותם למתעללים  ואת סלע לקורבן, היא סימפטומטית ל`מצב הישראלי` העכשווי, מצב של מבוכה. על רקע  הגבולות המטושטשים, כאשר  ההבדל בין `האזרח מספר אחד` לבין `עבריין המין מספר אחד` מועם, יש לדעתי להבין את קריאתה מן השבוע שעבר של שרת החינוך להשיב את הקו הירוק אל מפות הלימוד בבתי הספר. ל`שמאל הציוני` שאל מחנהו משתייכת יולי תמיר (עד כמה שקביעה זו נראית מגוחכת ביחס למי שמכהנת כשרה באחת הממשלות הימניות ביותר שקמו למדינת ישראל), נדמה לעיתים כי הקו הירוק הוא הקריטריון המפריד במחוזותינו בין `לגיטימי` ל`לא לגיטימי`, בין `מוסרי` ל`לא מוסרי`, בין `טוב` ל`רע`.

בניגוד להצהרותיה, קריאתה של תמיר היא כמובן פוליטית. הרעיון שעומד מאחוריה הוא שאם נשרטט את הקו, כלומר נחדד את מודעות הגבול, הטשטוש והמבוכה אולי יימוגו. אלא שלמרבה הצער, היחס הגזעני והמפלה, האלים והמחפצן, הטבוע עמוק כל כך בחברה הישראלית אינו מתארגן בפשטות לפי הקו הירוק, אלא לפי קווים אחרים, גיאוגרפים פחות.

 ה`קו הירוק האמיתי`, זה שנמחק מהמפות באופן שיטתי ואותו יש לשרטט, הוא קו אוניברסאלי יותר, קו אדום של ערכי החיים וכבוד האדם. הקטגוריות שיוצרות הפרדה וגוזרות יחס אחר בין בני אדם – יהודים ולא יהודים, עשירים ועניים, אשכנזים ומזרחיים, גברים ונשים – בהן יש להיאבק. האור הירוק שנותנת המדינה לחיסול ומעצרים ללא משפט, או לתחיקה מפלה הוא אותו אור ירוק שמאפשר  לשוטרים ולחיילים להתעלל במי שנתפס כ`אחר` (ערבים, עובדים זרים, מפגינים נגד הגדר)  או להתנהל בצורה נקמנית במיוחד כלפי מי שמערכת הביטחון אינה חפצה ביקרו (ראה מקרי יגאל עמיר, טלי פחימה, בני סלע). במידה רבה, זהו גם אותו אור ירוק שמקנה לגברים לגיטימציה להתנהגות אלימה ומטרידה ביחס לנשים.

הקריקטורה שהתפרסמה ב"הארץ" (11/12/2006), המנסה להציג באור מגוחך את חברת הכנסת זהבה גלאון, הנראית ממהרת להגיש כוס מים לבני סלע הכבול, סימפטומטית מבחינה זו לתפיסה הישראלית הגזענית לפיה יש להבחין בין זכויות אדם. בניגוד לרוח הקריקטורה, דווקא גישתה של חברת הכנסת גלאון היא הגישה הצבועה פחות.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.