הפרד וכבוש

אורלי נוי

שוב מעידה השבשבת הפוליטית על שינויים בכיוון הרוח: אחרי שראש הממשלה קידם בתחילת מלחמת לבנון השניה את מדיניות ה"בעל הבית השתגע", הבון-טון החדש השגור על לשונו כעת הוא "מדיניות ההבלגה והאיפוק" נוכח ההפרות הפלסטיניות את הסכם הרגיעה ברצועת עזה. ואכן, ראש הממשלה משווק בימים אלה כמדינאי בוגר ואחראי, אשר עומד בפרץ מול הפצרות גורמים במערכת הביטחון שדעתם אינם נוחה ממדיניותו, ולא מתפתה להמלצותיהם הלוחמניות. אמנם מאז תחילת הסכם הרגיעה ועד כה נפצע ברצועה בממוצע פלסטיני אחד ליום מאש צה"ל, חלקם באופן אנוש, כאשר לרוב מדובר בחקלאים שהעזו להתקרב לחלקותיהם סמוך לגדר המערכת בצפון הרצועה כדי לראות מה עלה בגורל יבולם במהלך ימי התופת, אבל פלסטינים פצועים לא עושים כותרות- ישראל, לעת עתה, שומרת על הרגיעה.

אם כן מנין נובעת השבריריות של הרגיעה המדוברת? כרגיל, מדובר בפלסטינים הבלתי רציונאלים שהפעם מצאו, כך לפי הפרשנות הישראלית, אמתלה חדשה להאחז בה כדי להפר את הרגיעה- לא תהיה רגיעה ברצועה, הם מאיימים, אם לא תשקוט גם הגדה המערבית. והגדה אכן לא שוקטת-  שר הביטחון פרץ מיהר להדגיש כי אין כוונה להרחיב את הרגיעה לגדה, ולמען הסר ספק פלשו כוחות צה"ל לקבאטיה למחרת תחילת הרגיעה בעזה והרגו שניים, אחת מהם אשה לא חמושה בשנות החמישים לחייה. גם מבצעי המעצרים הנרחבים ממשיכים, כאילו כדי להבהיר לפלסטינים שיעקרו את הרעיון של רגיעה בגדה ממוחם מן היסוד.

הישראלי הממוצע, אפילו זה השוחר שלום, יתקשה אולי להבין מדוע יסכנו תושבי עזה את הרגיעה המיוחלת שהגיעה אחרי נהרות הדם ברצועה בשל מה שנתפס על ידי רבים כלא יותר מאשר תירוץ קלוש לחידוש האש. אבל זאת שאלה שראויה למחשבה נוספת: האם מישהו בישראל היה מוכן לקבל, למשל, הסדר שבו מפסיקים הפלסטינים לירות קסאמים על שדרות, אך ממשיכים להפגיז את אשקלון? אם דין שדרות כדין תל-אביב, מדוע לא יהא דין קבאטיה כדין בית-להיא? מדוע הזיקה בין בית-חנון לבין ג`נין נראית לנו טבעית פחות מאשר הזיקה בין הנגב לנתניה?

הסיבה נעוצה במדיניות ההפרד-ומשול שמנהלת ישראל מול הרצועה והגדה במשך שנים, דרכה היא מנסה בכל כוחה לפצל את שני האזורים הללו לשתי יישויות נפרדות, ולהפוך את חיבורם לכדי מדינה פלסטינית אחת בעלת רצף טריטוריאלי ושלטוני לבלתי אפשרי בפועל. זהו בעצם כל הרציונל מאחורי תוכנית ההתנתקות, כפי שהיטיב להסבירה בזמנו מקורבו של שרון, עו"ד דובי וייסגלס: ישובי גוש קטיף "הוקרבו" כדי לאפשר את המשך השליטה בגדה המערבית. בפועל ישראל הצליחה אכן לנתק כמעט כליל את הרצועה מהגדה על ידי הסגר ההרמטי שהטילה עליה למין הנסיגה, הסדרי המעבר הבטוח לא ייושמו ואפילו הממשלה הפלסטינית נאלצת לקיים מערכת שלטונית כפולה, האחת ברמאללה והשניה בעזה, כאשר שריה יכולים לקיים ישיבה משותפת אך ורק באמצעות וידאו-קונפרנס, וכך גם חברי המועצה המחוקקת, הפרלמנט הפלסטיני. אבל בעוד מדיניות זו נחלה הצלחה לא מבוטלת בקרב התודעה הישראלית (עד כדי כך שאפילו ארגוני השמאל מקיימים קמפיינים נפרדים למען עזה), על התודעה הפלסטינית זה מעולם לא עבד: ברפיח ובשכם התושבים רואים עצמם שותפים לאותו המאבק, על אותה האדמה, נגד אותו הכיבוש. אם ישראל מעוניינת באמת ובתמים להרגיע את השטח ולהכשירו לקראת מהלך מדיני, מוטב שתפנים עובדה פשוטה זו, ויפה שעה אחת קודם. 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.