בוליביה - שנה לשלטונו של מוראלס ומשהו על ונצואלה

מיכה רחמן

שנה לבחירתו של אוו מוראלס איימה, יליד בוליביה, היליד הראשון שנבחר לנשיאות באמריקה הלטינית (דוברי האיימרה והקטשואה בבוליביה מכנים את עצמם: ילידים, indigenas ולא אינדיאנים). זמן טוב לסקור מה מתקדם ומה איננו מתקדם לקראת עתיד טוב יותר לבוליביה ואמריקה הלטינית בכלל. התקווה והשמחה הפורצת כאשר עלו נשיאים אחדים, עם צבע אדום משהו, ברחבי היבשת מפנות את מקומן להערכה זהירה ולספקנות לגבי התקדמות אל ה"סוציאליזם" (זהו האידיאל שמציבים הוגו צ`אבז נשיא ונצואלה, ומוראלס נשיא בוליביה), אבל גם ספק לגבי מידת ההשתחררות מלפיתת החנק של הכלכלה העולמית, החברות הרב-לאומיות, והאוליגרכיות המקומיות. עם זאת יש ללא ספק התקדמות רבה, בעצם המאבק נגד השליטה האמריקאית, בהתקדמות יפה לקשרי סחר פנימיים שיחליפו את הסחר המנצל של אמריקה, וגם ברפורמות חשובות בפנים. אנסה לסקור כאן במיוחד את בוליביה, וכמה מילים על ונצואלה.

קחו לדוגמה את ונצואלה. באתר ה"גדה השמאלית" (11.1.07), התפרסם תרגום מאמרו של גרגורי וילפרט, המפרט את הרפורמות בכיוון יתר שוויון שנעשו בוונצואלה. קיימים מפעלים חברתיים חשובים בוונצואלה שללא ספק משפרים את איכות החיים של העניים במיוחד בתחומי החינוך והבריאות, וכך גם בבוליביה, בעזרתה החשובה של קובה. התעמולה של נשיא וונצואלה נגד השליטה האמריקאית ביבשת, כינונם של הסכמי סחר בין וונצואלה לברזיל וארגנטינה ושאר מדינות היבשת, כל אלה מקדמים את השחרור מהלפיתה של ארה"ב והחברות הרב לאומיות. כך גם התוכנית של ונצואלה להחליף את ארה"ב כקניין נפט חשוב (ב – 2006, מכרה וונצואלה נפט לארה"ב   ב – 20 מיליארד דולר. ( Hugo Chave`s Plans מאמר, מומלץ מאוד, של Niko Kyriakou  באתר www.alaint.org). כמו כן מתכנן צ`אווס הקמת שוק מאוחד בדרום אמריקה בנוסח האיחוד האירופי. אחוז העוני בוונצואלה ירד מ – 44% ב – 1988 ל – 34% ברבעון האחרון של 2006.  אבל, במשטר בוונצואלה עדיין הקפיטאליזם פורח עם צריכה קפיטליסטית הולכת וגדלה, לא מדובר במעבר לקומוניזם נוסח קובה,  וגם לא סוציאליזם כלשהו.  

רפורמות החקיקה של וונצואלה (כמו גם בבוליביה) נתקלות בהתנגדות של בירוקרטיה ופקידים בכירים, ובמיוחד של ראשי רשויות מקומיות, השייכים לאוליגרכיות. הכוחות החזקים של הימין והאוליגרכיה הכלכלית לא חוסלו והם ממשיכים לנטרל התקדמות ממשית ויישום חוקים שכבר נחקקו (במיוחד, כפי שנראה להלן, בבוליביה). דוגמה אחת מוונצואלה: ראש העיר של קראקס,  חואן ברטו, רצה להפקיע מגרש גולף גדול הממוקם בתחומי העיר Chacao, כדי לבנות בניינים לעניים, ראש העיר צ`אקאו התנגד, עמדו זה מול התקדמות ליתר שוויון מול הזכות לרכוש פרטי, צ`אווס תמך בעמדה המתנגדת להפקעה. וזאת למרות שצ`אווס עצמו למרות תמיכתו בזכות לרכוש פרטי, הפקיע כמה נכסים פרטיים בקראקס והפך אותם למגורים לנזקקי דיור עניים (ע"פ אותו מאמר). בקיצור, יש בוונצואלה תמורות חשובות אבל לא מדובר (עדיין?) במגמה סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית ברורה.

מה קורה בבוליביה. קודם כל אני חייב להתוודות על כמעט הערצה למנהיג האינדיחני, אוו מוראלס איימרה (השם האחרון כנראה שמו האינדיחני). המאבק שלו למען שוויון לאינדיחנס ולקאמפזינוס אמיתי נחוש וגם חכם. בוליביה היא מדינה קטנה (כ – 9 מיליון תושבים), מוקפת במדינות עשירות ממנה, ואחת מהן צ`ילה, גם סוגרת לה את המוצא לים. היא מנוצלת הן על ידי השכנות העשירות והן על ידי חברות מהעולם הגדול.  מוראלס נבחר ברוב קולות מוחלט (53.7% מקולות הבוחרים), והוא מתבסס בשלטונו על ארגונים עממיים מסודרים מאורגנים מאוד, ועל תרבות של יציאה לרחוב על מנת להיאבק על זכויותיהם (חמישה נשיאים התחלפו בארבע השנים האחרונות, כאשר ארגוני האינדיחנס והאיכרים "כבשו" את לה-פאס הבירה  פעמים אחדות. למשל, במאבק נגד המדיניות הניאו-ליבראלית והפרטות חברות הגז של הנשיא סנחז דה-לוזדה, באוקטובר 2003).

תוכניות. ממשלו של מוראלס פתח בשורה של צווים נשיאותיים וחוקים להלאמת תעשיות מרכזיות בכלכלת בוליביה: 1. צו נשיאותי המורה על הלאמת הנפט והגז בבוליביה (מאי 2006. הצו השואב את סמכותו מהחוקה הקיימת בבוליביה וממשאל העם שנערך ב – 18 ליולי 2004, ולכן ההלאמה הזו לא נחסמה עוד בשלב החקיקה כמו ההלאמות האחרות, כפי שנראה להלן). 2. שינויים בחוק הרפורמה האגררית הקיים, וחוק מתוכנן לרפורמה אגררית, כך שיאפשרו רפורמה אגררית אמיתית. 3. העברת חברת המים המספקת מים לעיר הבירה ובנותיה לידיים ציבוריות. 4. הצעת חוק להעברת "חברת החשמל הלאומית" (ENDE) לידי המדינה (החברה "הלאומית" הופרטה ב – 1996, על ידי נשיא קודם). 5. הצעת חוק הממזגת את פרקטיקות הצדק (דרכי המשפט) של קהילות האינדיחנס עם מוסדות  המשפט של המדינה. 6. תוכנית לאומית לפיתוח כלכלי. 7. בחירת מועצה מכוננת וכתיבת חוקה חדשה שתתן שוויון אמיתי לקבוצות החלשות האינדיחנס והקמפזינוס, במוסדות השלטון הכוח, וחלוקת האדמות.   

אכן שורה מרשימה של הצעות חוק, וניסיונות ללכת בדרך סוציאל-דמוקרטית להעברת חברות האנרגיה האסטרטגיות ויצור הנפט לידי המדינה. מעניינת במיוחד הצעת החוק, המיוחד במינו, של שילוב הפרקטיקות של עשיית צדק בדרכי קהילות האינדיחנס עם מערכת המשפט המדינתית. כאן מראה מוראלס את החשיבות שהוא מיחס לזהות הלאומית והאתנית של העם אליו הוא שייך המהווה רוב דמוגראפי אבל מיעוט בשליטה על מרכזי הכוח. (דומה אולי להכרה שנותנת המדינה למערכת המשפט ההלכתית-יהודית בישראל).

אולם באשר לביצוע, הביצוע מפגר הרבה אחרי התוכניות והצעות החוק. כאן למעשה תקוע שלטונו של מוראלס. בוליביה היום היא ארץ מחולקת, כאשר האוליגרכיה הימין העשירים ובעלי האדמות מצליחים למנוע את רוב החקיקה והשינויים. בוליביה, לפי היומון אל דיאריו,  ניצבת על סף מלחמת מעמדות ממש. הבורגנות הגדולה, בעלי הלטיפונדיות, אנשי "חצי הסהר" (האזור של מזרח בוליביה העיר סנטה-קרוז וערים בסביבתה), גילו גם את אפקט המחאה ברחוב והם חוסמים דרכים, משתמשים בשליטם כראשי ערים ומועצות מקומיות לחסום כל שינוי. (זכורה לנו השביתה הגדולה של הנהגים בצ`ילה כחלק מהפלת איינדה, גם בבוליביה הייתה הפגנה שביתה וחסימה של הנהגים). בתחום החקיקה, למפלגת האופוזיציה הראשית PODEMOS, מפלגה ימינית המתנגדת לשינויים של מוראלס, יש רוב בסנאט. החוקים מועברים בבית הנבחרים אבל אינם יכולים לקבל תוקף חוקי בגלל אי ההחלטה בסנאט. זוהי כמובן הפרה של כללי המשחק הדמוקראטי והתנגדות לרוב הגדול שהצביע עבור מוראלס. הממשל נשאר חסר יכולת להעביר חוקים שהוא מחוקק (מה שמקרב את המדינה לשימוש באלימות כזו או אחרת כפתרון). בנוסף, המחוזות  המתנגדים מכריזים השכם והערב על יציאתם לאוטונומיה (לדבריהם מבלי להיפרד מהמדינה). הצבא אמנם הביע באופן מפורש את תמיכתו בנשיא הנבחר, בחוק ובחוקה, אבל הצבא יתמוך רק בפתרונות חוקתיים, דמוקרטיים, פוליטיים, ולא אלימים. במצב הנוכחי קשה להעביר את השינויים באופן חוקי, כאשר המיעוט המחזיק בעמדות הכוח הכלכליות והאחרות,  כופר בזכותו של הרוב ובסמכותו של הנשיא הנבחר. הנשיא כינה את המצב הזה כ"הפיכה מוסדית נגד הדמוקרטיה". לטענתו העשירים לא מוכנים לקבל אינדיאני בראשות המדינה. ומכנה את ההתנגדות כגזענות לשמה. כוונת מוראלס הייתה להעביר חוקה חדשה ולשם כך נבחרה אסיפה מכוננת בה יש רוב ל – MAS, "התנועה אל הסוציאליזם", שבראשות הנשיא. אבל, גם כאן האופוזיציה דורשת הצבעה ברוב של 2/3 (שתאפשר למיעוט, בפועל, זכות וטו) ועד היום מוראלס ומפלגתו דורשים הצבעה ברוב רגיל לאישור החוקה. חשוב לזכור שהחוקה הישנה מפלה את הרוב האינדחני. גם כאן העימות הוא חזיתי, מבלי שיסכימו על כללי המשחק. בינתיים לא עברה שום הצעת חוק מהצעות החוק שצוינו למעלה, והחוקה תקועה כאמור. נסקור להלן שתי דוגמאות.

הפשרה בנושא הלאמת חברות הנפט. עם היבחרו לנשיא, הכריז מוראלס על ביצוע החלום, הדרישה החשובה ביותר של האינדיחנס, להעביר את אוצרות הטבע של המדינה לידי תושביה. העיתונים כתבו: "להלאים זה להפוך את המשאבים לילידיים". כששמעתי את המילה "הלאמה" חשבתי על העברת כל הייצור השיווק הבעלות והרווחים של הנפט והגז לידי המדינה, שבתורה תשמש בכסף לטובת הקבוצות החלשות אותן מייצג מוראלס. שר האנרגיה הראשון בממשלו של מוראלס, התפטר מכיוון שההלאמה לא כוללת גם הפקעה של הציוד והייצור (כמובן הפקעה עם פיצוי). בסופו של דבר הגיעו להסכמה עם חברות הנפט הזרות. לטענת היומון El Diario (9.1.07) מדובר בחוזים בו שני הצדדים מרוויחים. 50% מהרווחים יישארו בידי המדינה, ההשקעות של החברות יוחזרו להן, וכן טוען העיתון, שהמילה "הלאמה" אינה מתאימה לחוזים שנחתמו. החוזים קיבלו מעמד של חוק בחתימת הנשיא הם מסתמכים על חוק הנפט והגז שנחתם בימי הנשיא הקודם ואושר במשאל עם (למרות שמפלגת השלטון גינתה אז את משאל העם הזה כמזויף). הנשיא הגן על הפשרה הזו בטענה שאפשר להלאים גם ללא הפקעה ופיצוי. ההלאמה, בחוזים שנחתמו, נעשתה לדעת סגן הנשיא אלוורו גרסיה,  ומתמצה בנקודות הבאות: העברת השליטה בגז ובנפט לידי המדינה (כלומר הנפט והגז שבבארות שייכים למדינה), שליטת המדינה בשיווק וחלוקת המשאבים האלו, שליטה על רוב הפעילות של חברות הנפט והגז (כלומר שליטה ברוב פעולות היצור גם ללא העברת החברות עצמן לבעלות המדינה), אפשרות אספקה חופשית של גז לתושבי בוליביה ועוד. לא לנו לשפוט את מוראלס בגישה רדיקאלית יותר. כידוע בעבר הולאמו המשאבים האלה על ידי הפקעה וגירוש החברות הזרות, ושוב הוחזרו לידיהן. בכל מקרה יש כאן הישג גדול לנשיא הנבחר. הצלחת ה"הלאמה" הזו תלויה ביעילות חברת הנפט הבוליביאנית ביישום החוזים האלו בהשקעות נכונות ועשיית רווחים. כבר היום חוזה הנשיא שהמדינה תרוויח 1.4 מיליארד דולר לשנת 2007, ורווחים שיופנו להשקעות הנחוצות לשנים 2007-2010 (3.514 מיליארד דולר).

הרפורמה האגררית תקועה. בוליביה 91% מהאדמות הניתנות לעיבוד הן בידי 300 עד 400 משפחות. 9% מהאדמות נמצאות בידי בעלי האדמות הקטנים רובם קמפזינוס ואינדיחנס המהווים כ – 70% מהאוכלוסייה. עם בחירתו הכריז הנשיא מוראלס על "רפורמה אגררית מהפכנית". התוכניות של הממשל הן לא רק להעביר קרקעות לידי האיכרים העניים אלא גם להעביר ציוד מכני שיטות ייצור ושיווק חקלאי לקהילות של אינדיחנס. הממשל התכוון להעביר את הרפורמה בחקיקה ובצווים נשיאותיים ואם לא ילך להשתמש בחוקה החדשה, כאמור כל אלה תקועים כרגע. מהפכות אגראריות היו בעבר בבוליביה (ב – 1953, עם "המהפכה הלאומית", נוסתה רפורמה אגררית שלא הצליחה בגלל התנגדות בעלי האדמות). המוצא שנותר הוא תפיסת אדמות על ידי ארגוני הקמפזינוס ללא אדמות. תפישת אדמות כזו שנעשה בעבר נגמרה בהרוגים ופצועים בקרב האיכרים.

לסיכום, הצלחת ההלאמה של הנפט והגז, ולו גם לא לפי הציפיות הגבוהות ביותר, היא התקדמות גדולה ותאפשר פיתוח והגדלת השוויון בבוליביה, כך גם ההתקדמות בהסכמי הסחר בין מדינות דרום אמריקה, וההתנגדות הגוברת, ההצהרתית והמעשית לארה"ב למדיניות הניאו-ליבראלית ולחברות הרב-לאומיות. ולבסוף הפרויקטים החברתיים בתחום הבריאות והחינוך בשיתוף קובה חשובים לקידום הרווחה של העניים בוונצואלה ובוליביה. נותר רק לראות האם לא תהיה כמו שכבר קרה בעבר חזרה למדיניות ניאו-ליבראלית ואובדן כל ההישגים האלה.

מקורות: העיתון היומי El Diario , האתר שפורט למעלה וכן: www.rebelion.org

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דני

    מאז שנבחר בשנת 2005 הנשיא הסוציאליסטי של בוליביה,אוו מוראלס ממפלגת MAS(התנועה למען סוציאליזם) שהיא מפלגה שתומכת בסוציאליזם בנוסח המאה ה-21,הוא מיישם במדינה מדיניות כלכלית סוציאליסטית דמוקרטית.

    מדיניותו כוללת הלאמות של משאבי טבע,חברות אנרגיה ותאגידים בתחומים שונים (חשמל,מים,טלקום,ייצור ,מלט,בנקים ועוד) שחלקם הופרטו בעבר וחלוקה מחדש של העושר על ידי שימוש בהכנסות מהמפעלים המולאמים כולל הזרמת כספים למערכות הרווחה,החינוך,הבריאות,הדיור ועוד של בוליביה.

    המדיניות הסוציאליסטית של מוראלס הובילה לירידה גדולה בעוני מ-60.6% ב-2005 ל-33% ב-2018,לירידה גדולה באי השיוויון מ-0.60 ב-2005 ל-0.44 ב-2018,גידול של 200% בהכנסה הריאלית בבוליביה מאז 2005(ההכנסה הנומינלית גדלה כמעט פי 4 מ-1000 דולר לנפש ב-2005,ל-3800 דולר לנפש ב-2018),צמיחה בקצב של 5.2% בממוצע בשנה בין 2005 ל-2018 והמשק בבעלות המדינה גדל מ-17% מהכלכלה ב-2005 ל-38% ממנה ב-2018 .ההשקעות הציבוריות בכלכלה שזינקו מ-629 מיליון דולר ב-2005 ל-5 מיליארד דולר ב-2016,הגידול של שכר המינימום ב-400% והגידול המשמעותי בתוכניות החברתיות גרמו לביקוש המקומי לגדול בקצב של יותר מ-5% בשנה,למרות שהביקוש החיצוני(שמושפע ממחירי הסחורות בעולם) נפל.

    גם אקוודור הצליחה להשיג הישגים משמעותיים במסגרת יישום "הסוציאליזם בנוסח המאה ה-21",בתקופת הנשיא השמאלי רפאל קוראה ממפלגת ברית ה-pais,מפלגה שתומכת בסוציאליזם בנוסח המאה ה-21,וכמו מוראלס,גם קוראה היה קרוב בהשקפותיו לנשיא ונצואלה,הוגו צ'אווס. רפאל קוראה יישם מדיניות סוציאליסטית ופעל יחד עם בוליביה,ונצואלה ועוד מדינות על מנת להגביר את השפעת המדינות העשירות בנפט בעולם. מדיניותו הסוציאליסטית של רפאל קוראה כללה הגדלה משמעותית של ההוצאות החברתיות ,הכפלת שכר המינימום והלאמה של רווחי הנפט על מנת להפנות אותם להשקעות ציבוריות.

    כתוצאה מכך,העוני באקוודור ירד מ-43% ב-2006 ל-17% ב-2013(ירידה של 26% בעוני),השכר הוכפל בשנות שלטונו,הצמיחה בתוצר לנפש הייתה 1.5% לנפש בשנה בעשור שבו שלט לעומת 0.6% לנפש בשנה ב-26 השנים שקדמו לשלטונו. ממשלת אקוודור הכפילה את ההוצאות על תוכניות חברתיות מ-4.3% ב-2006 ל-8.6% ב-2016,כולל עליות גדולות בהוצאות על חינוך,בריאות,פיתוח עירוני ודיור ואי השיוויון ירד מ-0.55 ב-2006 ל-0.45 ב-2016(אי השיוויון הצטמצם מפער של 42 ל-1 בין הכנסות העשירים ביותר לעניים ביותר לפער של 22 ל-1 בין הכנסות העשירים ביותר לעניים ביותר).