על ריבונות וצדק

אירוע הירי בנגב העלה גל עכור במיוחד של גזענות והתלהמות. פרטי האירוע עדיין נבדקים וייתכן שאכן היה כאן מקרה של הגנה עצמית אבל כדאי לשים לב לקונטקסט של האירוע וחשוב מכך, לתגובות שהוא מעלה.

הכותרות מדברות על ה"דרום הפרוע" ועל "חבל ארץ שאין בו חוק." כמי שגר באזור שקלתי לברוח צפונית לקסטינה או לאזור הירקון שם כידוע החוק והסדר נאכפים בקפידה, אין עבריינים, אין אלימות וסכסוכי כנופיות והנהגים מקפידים לשמור על חוקי התנועה. אבל הבעיה כאמור, איננה רק הפרופורציות (או חוסר הפרופורציות) והמציאות אכן בעייתית אלא כיצד אירוע כזה מוציא את המצ`ואיזם הישראלי ותחושת האדנות בשיא כיעורן.

ניר קיפניס מגדיר את מעצרו של דרומי כ"שיא הטמטום" וכותב כך: "הנגב, חבל ארץ צחיח שכיכב בחלומותיו הרטובים של ראש הממשלה הראשון, הפך למערב הפרוע. חמולות של בדווים מטילות את חיתיתן על תושביו – נסו לשמור על רכב פרטי ביישוב מבוסס כמו עומר בלי לשלם דמי חסות לכנופייה המקומית, או סתם לנוע בלילות בכבישי הדרום ולחזור בחתיכה אחת. מאחר שהמשטרה, במו אוזלת ידה, גרמה לדרום להיכנע לחוקי המערב הפרוע, אל לה להלין כאשר המותקפים עושים את המעשה האנושי, הבסיסי והמוסרי ביותר ומגינים על עצמם. זו בפירוש לא "לקיחת החוק לידיים" – כי במקום שבו החוק לא נאכף, מגוחך לדבר על חוק. "

שוב, מילא חוסר הפרופורציות והסגנון המתלהם, אבל המסקנה – המשטרה לא אוכפת את החוק, לכן מן הראוי שהאזרחים יעשו זאת בעצמם. אכן, מה שחסר בארץ זה עוד חמומי מוח האוחזים בנשק ואוכפים את ה"חוק."

אודי לבל מדבר על "הפקרת הדרום" בידי הממשלה, על אבדן ריבונות המדינה ומתאר שינוי אישי שעבר:

" הפכתי ממי שגדל על תיאוריות סוציולוגיות שוויוניות, ברוח השיח התקשורתי המלמד על עובדת צמיחתו של הפשע בזירות נזנחות ודלות תקציבים, לחוקר המתחיל לתהות ברצינות על הקשר בין שיוך תרבותי לבין הנכונות לפריעת חוק, ובמיוחד לאחד שהחל להאמין למשפטים הנדושים ברוח "מה שרואים מכאן לא רואים משם".

תרבות, איך לא חשבנו על זה קודם? נשמע משכנע. במדינה שבה כולם שומרים על החוק ועבריינות היא תופעה זניחה יש קבוצה אחת "בעיתית" עם תרבות פורעת חוק. עבריינות של מתנחלים? עבריינות של מקורבי השלטון? עניין זניח, זו התרבות הבדווית….

מכיוון שמדובר בכותב אקדמאי יש לי עוד כמה תהיות מתודולוגיות מעבר לשאלות על שיוכם התרבותי של פורעי חוק אחרים. משנותיי כנער באזור (גדלתי בעומר) אינני זוכר תופעות כאלה של עבריינות, האם הייתה אז תרבות בדווית שונה? או שאולי תרבות היא משתנה מסביר לא מוצלח במיוחד?

אז מה לגבי הקשר בין פשע ועוני? "ומכאן", כותב לבל "מהמתחם שבן-גוריון, אבי הריבונות הציונית, קבע בו את ביתו, ניכרת הבעיה המרכזית של מדינתו: זו לא הבעיה הפלשתינית, גם לא הסורית. מדובר באובדן ריבונות בשטחיה הבלתי מעורערים של ישראל." אז ראשית, כדאי אולי לצאת מהמתחם של בן-גוריון אל העיירות והכפרים הלא מוכרים בנגב ולראות כיצד חיים אזרחים ישראלים. אפשר אפילו לשאול את אותם הבדווים ששירתו בצבא על הדרך בה מתייחסת אליהם המדינה (למי שמאמין שמדובר שהבעיה ביחס בין זכויות וחובות). שנית, כדאי אולי לצאת מההגדרה הצרה של ריבונות כיכולת לאכוף חוק אל הגדרה רחבה יותרת הכוללת גם מחויבות של המדינה לאזרחיה.

כאמור, קשה גם להתעלם מהקונטקסט הרחב יותר, חוואי יהודי בודד מול בדווים שרבים מהם נאבקים על זכותם לקרקע, הבונים בניה "לא חוקית" אשר מדי פעם מוצאים נגדה צווי הריסה ומעבדים את האדמה שלעיתים מרוססת ממטוסים כדי למנוע מהם את הגידולים. האשמה, אגב, איננה בחוואי היהודי הבודד אלא במדינה ובתושביה שטרם השכילו או העיזו לתת את המענה הנדרש והצודק לצרכי הבדווים.

הנגב, אכן מופקר וזו הפקרות חוצת גבולות לאומיים ואתניים משכונות המצוקה של באר שבע לעיר שדרות והקיבוצים הסובבים אותה ועד ליישובי הבדווים. יש עבריינות בדווית שלא ניתן להתעלם ממנה (וגם לא צריך לקבל אותה) אבל אי אפשר לנתק אותה באופן בה המדינה מתייחסת לאזרחיה. ובעיקר, קשה להאמין שאקדחים טעונים ייפתרו את הבעיה.