על "פורטרט ישראלי" של ורדי כהנא

הדס מאור כותבת בפתח הספר "פורטרט ישראלי" (6-7) כי כבר אין לצילום יומרה
לייצג את המציאות כפי שהיא וכי אחרי רולאן ברת`, לפחות, אין הצילום מעמיד
עצמו בעמדה של שיקוף הפנימיות האנושית  ואין הוא מתיימר להתחקות אחר המהות
"הנסתרת, האמיתית או הטהורה" " [7].  הניסיון עתה הוא לברר באמצעות הצילום
איזה "רגע תודעתי כללי".  ורדי כהנא כותבת שהיא מנסה לפצח או לסדוק את
החומה החזותית הממסכת את "האמיתי והאנושי", אבל היא לא בטוחה במידת
הצלחתה.  היא כותבת שהצילומים מספרים לנו על עצמנו, כיוון שלחומה החזותית
קוראים תדמית.  תדמית-תודעה-תדמית.  ובכן.  מהן התדמיות שמספרות "עלינו"?
מהן התודעות שפניהן נשקפות "אלינו"? מי הם ה"אנחנו" כאן?  מי הם המיוצגים
ומה הם מייצגים?  אני מברר את התודעה-תדמית.  לא.  אני מעלעל בספר ומביט
בצילומי דיוקן.  פנים נשקפות אלי, עיניים, עור מתוח, מאופר, דהוי, חוור,
זוהר, מקומט.  עמודיו הראשונים של הספר נשלטים על ידי משפחת דיין.  השבט. 
בלי אסי.  אבל היה יכול להיות גם עם אסי.  שאר הצילומים מאורגנים כמו
מדורים בעיתון: מוזיקה, ספורט, פוליטיקה.  מעל הכל מצולמת התודעה-תדמית של
מייצגי הייצוגים, של האייקונים שהם עצמם ייצוגים שמייצגים את הייצוגים של
עצמם אודות עצמנו:  גיל קופטש, בקי גריפין, ארז טל, איל קיציס, יצפאן, טל
ברמן, יאיר לפיד, אברי גלעד.  ארץ נהדרת.  ארץ נהדרת. ארץ נהדרת.  הצבאיות
נוכחת, אך זו צבאיות מתורבתת, מסוגננת, משוכנזת.  משהו ברור מתרקם מתוך
הדפים, מתוך הצילומים, מין ישות-לא-ישות נהנתנית, מצליחנית, מבוססת, מזילה
ריר של שביעות רצון עצמית.  יפה.  לפעמים יפהפיה.  תמיד אסטתית.  הזוהי
הישות אותה אנו מכירים כישראליות?  ודודו.  דודו הצ`חצ`ח.  פסיפס שהולך
ומתרקם מול עיננו, עוד דיוקן ועוד דוגמן, עוד יחיד ועוד אחד והרי לנו קסם:
ישראליות.  פורטרט ישראלי.  אודי פרידן.  פרסומאי.  במועדון הספורט בצהלה. 
זהות לעולם אינה מנותקת ממרחב.  אנו זוכרים את עצמנו, מכירים את עצמנו,
מבטאים את עצמנו, דרך המרחבים שאנו מציבים, מדמיינים, חולמים, ופוסעים
בהם.  קח פרוסת לחם, כותב אנטון שמאס, חשוב עליה כעל הטריטוריה שלך.  מרח
עליה חמאה. תמרח רק את אותה מנת חמאה שמתאימה בכמותה למה שנראה לך כזהות
שלך.  מרח אותה על כל הפרוסה, תקבל זהות דקה.  מרח אותה כמות על חלק קטן
מהפרוסה, וזהותך עבה יותר.  הגודל כן קובע, הוא כותב, מרחבים קטנים מעוררים
יצרים גדולים.  כהנא מקטינה את ישראל.  בתודעה-תדמית הזו אין ארץ ישראל
שלמה, אפילו בורג, בקושי תודעה-תדמית,  מצולם עם גבו אלינו.  הכיפה היחידה
בים של קרחות, פיאות, תספורות מדליקות.  האוטו-קרטוגרפיה של כהנא מצטמצמת
למרחב שמשתרע, בערך, בין תל אביב לרמת השרון.  המון תל אביבים יש בספר,
המון רמתשרונים.  באמצע יש את תל ברוך.  וצהלה.  והרצליה.  הרצליה של
האוטו-קרטוגרפיה נמצאת דרומה מרמת השרון.  פורטרט ישראלי.  מוחצן.  דיוקן
של אלו שאנחנו מכירים, של המון אדם-סלב שמחר יישכח מלב.  אין  מרחב צפונה
מרמת השרון ואין מרחב דרומה מתל אביב, שם ארץ המאפליה, אז גם אין פורטרטים
של מי שנמצא שם.  נעדרותם היא הסימן היחיד למציאותם. של הבידואי, של החרדי,
של החנווני, של האנונימי.  פורטרט. דיוקן.  תווי פנים.  פנים שמדברות
ומביעות ונושמות מול העדשה, מול פני הצלמת.  יצרים גדולים?  כהנא השיגה את
מטרתה.  רק תודעות-תדמיות.  גדולות.  וזו הישראליות.