שש טענות על הפרטה והמאבק נגדה*

חררדו לייבנר

1.

הקפיטליזם בעידן ההפרטה המואצת מפורר את החברה. תחת הלחץ של "השוק" והאיומים המתמידים על הפרנסה, היוצרים לנו חוסר ודאות קיומית, אנחנו נוטים יותר ויותר לנהוג כאטומים מבודדים, להסתגר בתוך בעיותינו, להתנתק ממסגרות חברתיות, להרכין ראש בפני בעלי הכוח השולטים בשוק, לדכא את חוש הביקורת והמעורבות האכפתית שבתוכנו. הפרט המבודד, המפוחד, הצייתן, הוא העובד, היא העובדת, האידיאליים של עידן ההפרטה. ההפרטה מרחיקת לכת עוד יותר: היא פורטת את האנשים עצמם לפונקציות שונות – עובדים, צרכנים, לקוחות, נותני שירות, קונים, מוכרים, שוכרים, נוסעים, מאבטחים, חשודים, רודפים ונרדפים – פונקציות שנועדו להגדיל בהתמדה את רווחי בעלי ההון הגדולים ולשכפל את הסדר הקפיטליסטי. ההפרטה מפרקת את בני האדם לתפקודים שונים, לעתים בעלי הגיונות סותרים, מצמיחה ניגודים חדשים ובלתי נסבלים בתוך העשייה והנפש האנושית.

2.

אבל, הקפיטליזם הישראלי לא נולד אתמול והחברה הישראלית ההולכת ומופרטת לנגד עינינו הייתה פעם חברה מחוברת יותר. החברה הישראלית עוצבה במסגרת תהליכי הקולוניזציה הציונית. ריבוד חברתי, מבנה מעמדי, בעל מאפיינים קולוניאליים בא לידי ביטוי לא רק בנחיתות המבנית שנגזרה על האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל, אלא גם בחלוקת העבודה העדתית, הגזענית, שהתפתחה בתוך החברה היהודית תחת ההגמוניה של תנועת העבודה הציונית.

3.

לכן, ברור שעם כל ההתנגדות להפרטה ולתפקידיה ההרסניים לרוב הנפגעים ממנה, לפלסטינים ולרוב היהודים המזרחיים אין הרבה מה להתגעגע לסדרים של ישראל הישנה. המשק הציבורי הישן (הסתדרותי, קיבוצי ומדינתי) ומרכיבים שונים במדינת הרווחה, התאפיינו בהפעלה שיטתית ומבנית של קריטריונים גזעניים מדירים. לא מדובר רק באפליה במנגנוני החלוקה ובנגישות נמוכה להטבות ולעמדות כוח והשפעה במשק הציבורי או בקבלת שירותי חינוך, בריאות, שיכון, רווחה ותקשורת. מדובר היה גם, ועוד לפני האפליה החלוקתית, במנגנוני נישול ונחשול של הערבים הפלסטינים ושל הערבים היהודים ורוב הספרדים והמזרחיים בכללותם. לא פלא שמהלכי ההפרטה אשר החלו כמהלכי פירוק המשק הציבורי ופגיעה במסגרות החברתיות של ישראל "העובדת" זכו לתמיכה הפוליטית הנלהבת של רוב היהודים המזרחיים שבסוף שנות ה- 70 ובמהלך שנות ה- 80 עדיין אכלסו באופן בלתי פרופורציוני לחלוטין את העשירונים התחתונים מבחינת הכנסות, כמובן, לצד ומעל הפלסטינים אזרחי ישראל ומעל הפלסטינים שתחת כיבוש. שכבה מסוימת של יזמים מזרחיים בינוניים וכן קבוצה הקשורה למפלגת השלטון החדשה זכו להשתלב באליטה הבורגנית הישראלית שקודם עדיין הייתה סגורה בפניהם. שכבות מזרחיות רחבות יותר זכו למשך מספר שנים, בהם תהליכים של דמוקרטיזציה חברתית בתוך הממסדים הציבוריים קדמו להתחלה ממשית של הפירוק וההפרטה בשוויון הזדמנויות ושיפור משמעותי בנגישות לשירותים וביחס. יחד עם תהליכים אלה, ואף כחלק מהם, חלה הכרה חלקית בעוול ההיסטורי ושיפור ביחס לביטויים תרבותיים של מזרחיות, בתנאי וכל עוד הייתה התכחשות למרכיב הערבי שבתרבות המזרחית.

4.

לא רק רוב היהודים המזרחיים בעשירונים הנמוכים של החברה תמכו בשלבים ההתחלתיים של מהלכי ההפרטה. גם חלקים משמעותיים בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל ראו ואף עדיין רואים בתהליכי ההפרטה הזדמנות להשתחרר ממנגנוני אפליה ממוסדים ולהגברת השוויון האזרחי בתחומים מסוימים. גם אם ישראל המופרטת מתבררת כלא פחות גזענית ומדירה מהחברות הציבוריות בשליטה ממסדית ציונית, הרי שתהיה זו טעות להכחיש את העובדה שבתנאים ובגבולות מסוימים תהליכי הפרטה כן עשויים להועיל במשהו בביטול אפליה גזעית ולאומית ממנה סבלו הפלסטינים בישראל, במיוחד הבורגנות העסקית וחלק מבני שכבות הביניים המשכילים. יש דוגמאות להפרטות שהביאו לפתיחת הזדמנויות תעסוקה ולשיפור ברמת השירותים שקודם נמנע על בסיס גזעני. אל מול האשליות הקיימות עדיין חשוב להבהיר שההפרטה לא מבטלת בהכרח את המבנה הגזעני-קולוניאלי ואת מנגנוני האפליה וההדרה העיקריים מהם סובלת כלל האוכלוסייה הפלסטינית: היחס לערבים מצד חברות אבטחה פרטיות איננו שונה מיחסן של כוחות הסדר מטעם המדינה, חברות פרטיות העוסקות בייצור לצרכים "ביטחוניים" ממדרות עובדים פלסטיניים ואף נמנעות מהעסקתם בדרגות ניהול או פיתוח ועוד. יתר על כן, מעט המקרים בהם ההפרטה מיטיבה בצורה משמעותית עם קבוצה או שכבה באוכלוסייה הפלסטינית היא עושה זאת בדרך הפוגעת בלכידות החברתית וביכולת המאבק של המיעוט הלאומי. מוסדות החינוך הפרטי שבו האמידים וחלק מבני שכבות הביניים באוכלוסייה הפלסטינית מוצאים מפלט מהאפליה וההזנחה של החינוך הציבורי הערבי תחת המדינה הציונית מרוקנים את בתי הספר הממלכתיים הסמוכים מאוכלוסייה "חזקה" יחסית שמסוגלת יותר לתבוע רמת חינוך ניאותה. אפיקי המוביליות של המעטים פוגעים ומנציחים את מצבם הקשה של הרבים ויוצרים בטווח הארוך חיץ תרבותי ותודעתי משמעותי שמקשה על התחברות למאבק מלוכד. במלים אחרות, בתנאי הפרטה האליטות הפלסטיניות יכולות להצליח רק במחיר של התנתקות משאר חלקי עמם. מנקודת מבט כלכלית, ברור שרוב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל בתור קבוצת אוכלוסייה ענייה יחסית סובלת במיוחד מהפגיעה במנגנוני הרווחה, מהפגיעה בשכר העבודה ובכושר המיקוח של העובדים בעקבות תהליכי הפרטה המלווים בפגיעה בעבודה המאורגנת.

5.

לאחר שהתגברו על מקורות ההתנגדות שבמוסדות הישנים, תוך רתימת נפגעי התפקוד הגזעני, המושחת והבלתי שוויוני שלהם בעבר, מובילי ההפרטה מוצאים את עבודתם הולכת ונעשית קלה יותר ככל שההפרטה מתקדמת. פשוט, טבעו של תהליך ההפרטה שהוא מפרק חלק משמעותי מיכולת המאבק של נפגעיו, יהיו אלה עובדים או מקבלי שירותים. נגד ספק שירותים פרטים קשה הרבה יותר להיאבק מאשר נגד מוסד ציבורי. כוחנו כאזרחים, כוחה של הדמוקרטיה, נעלם לחלוטין לעומת כוחנו הצרכני הקשור בעיקר ליכולתנו הכלכלית. מרכיבים שלמים באזרחות שלנו מאבדים כוח ומשמעות לנוכח ההפרטה. גם אזרחות סוג ב` של מיעוט לאומי מופלה היא כוח יחסית ליכולת המיקוח של צרכן עני של שירות שהופרט. שלא לדבר על כך שיכולת המאבק המאורגן של העובדים בחברה שהופרטה קטנה בהרבה מיכולת מאבקם באותה חברה תחת בעלות ממשלתית או ציבורית. לכן, ולמרות ההטבות המיידיות המושגות לעובדים (מענקים מיוחדים, הסכמי פרישה נדיבים, חבילות מניות או כדומה) תמורת ההסכמה של וועדי עובדים להליכי ההפרטה, הגישה התובעת הפרטה בהסכמה הינה שגיאה אסטרטגית מנקודת המבט של העובדים. מקרה בנק הפועלים בו זמן לא רב לאחר ההפרטה וחלוקת ההטבות והסוכריות לעובדים מאות מהם פוטרו ללא כל הצדקה היא דוגמא מובהקת המזהירה מפני הפרטה מוסכמת.

המאבק נגד ההפרטה הוא בו זמנית מאבק מעמדי ממדרגה ראשונה ומאבק דמוקרטי. זהו מאבק על שמירת כוח המיקוח של העבודה המאורגנת ועל תכני האזרחות בכלל. על מנת לנהל מאבקים אפקטיביים המחברים סביבם תמיכה רחבה של אוכלוסיות שונות חשוב מאוד להצביע על שני ההיבטים של המאבק נגד תהליכי ההפרטה. במשק מופרט כולנו נעשים קצת פחות אזרחים והרבה יותר פגיעים וחסרי אונים.

6.

עד כה תהליך ההפרטה הוליד מספר רב של מאבקים הגנתיים, כלומר מאבקים בניסיון להתנגד להפרטה או למרכיבים מסוימים בה על מנת למנוע או לצמצם את הפגיעה הצפויה בקבוצות מסוימות של עובדים ו/או צרכנים. המאבקים ההגנתיים האלה ניזונים קודם כל מההבנה של קבוצות מסוימות כי הן עלולות לאבד זכויות, כוח או נגישות לשירות בעקבות ההפרטה. זהו כוחם המאבקים ההגנתיים (מבוססים על אנשים נחושים הנאבקים מול איום מוחשי ולמען אינטרסים ברורים) וגם חולשתם העיקרית. היוזמה הייתה עד כה בידי המפריטים, הם קבעו את העיתוי ואת שלבי התהליך, הם תמרנו את דעת הקהל ואף את הקורבנות ללא שקיפות מינימלית והם כבשו לעצמם את עמדת הרפורמטורים, המתקנים אל מול קלקולי העבר, ובכך יצרו זיהוי בין ההגנה על אינטרסים חברתיים לבין העוולות והעיוותים של הסדר הישן.

הגיע הזמן לחפש דרכים למאבק רחב וכולל נגד ההפרטה, מאבק שיחבר בין ציבורים מאוימים שונים ואשר יחיה את תחושת הסולידאריות בין ציבורי עובדים ובין צרכני שירותים. המאבק נגד ההפרטה צריך להציע לא רק שמירה על מוסדות והסדרים חברתיים ישנים הנגועים בגזענות קולוניאלית ובשליטה ביורוקרטית, אלא גם דמוקרטיזציה שלהם תוך שמירה על אינטרסים של העובדים ושל הציבור הרחב. דוגמה מובהקת לכך היא ההגנה על קופות החולים הציבוריות והתביעה שהן ינוהלו על ידי הנהגות נבחרות המייצגות את חברי הקופה מחד ויכללו גם נציגות של העובדים בהן.

מעבר לכך, ייתכן מאוד שמגיעה העת למתקפת נגד לחברות מחודש של שירותים, של משאבים ושל עסקים שהופרטו. ניתן להתחיל בכך מביקורת וחקירה אודות השחיתות המובהקת שליוותה את הליכי ההפרטה במקרים רבים ופחות או יותר ידועים ודרישה להשיב לידי הציבור את מה שנלקח במרמה ובזול. ניתן גם לנהל מאבק על אי מילוי התחייבויות והתדרדרות בחלק ניכר מהשירותים המופרטים ועל בסיס זה לדרוש השבה למסגרת של קניין ציבורי.

מתקפה למען חברות מחייבת לחשוב היטב על האלטרנטיבות להפרטה. חשוב שאלה לא יהיו סתם חזרה לסדרים הישנים של מסגרות המדינה הציונית והמפלה, של ההסתדרות הביורוקרטית והמסואבת, של גופי ההתיישבות או הסוכנות הגזעניים. האלטרנטיבות צריכות להיות דמוקרטיות, השתתפותיות, מבוססות על שילוב בין האינטרסים של העובדים לבין האינטרסים של הצרכנים ושל הציבור הרחב, אינטרסים המשתקפים בשקיפות ובבחירה ישירה של הנהלות ומועצות מפקחות.

קופות החולים, המוסד לביטוח לאומי, חברות השיכון הציבורי (שיש לחדש את פעילותן ולהרחיבן גם למגזר הערבי), וחברות התקשורת השונות יכולות להיות היעדים הראשונים של מאבק לדמוקרטיזציה בשליטת העובדים והצרכנים. יש לרכז מאמצי מחקר לאיתור מקרים בולטים של שחיתות בהפרטה כדי להוביל מאבק התקפי מוצלח של חברות מחדש. במקביל חשוב לתמוך במאבקים ההגנתיים ולהשתדל לחבר אותם למאבק כולל מתוך פרספקטיבה רחבה.

* לקראת דיון בנושא ההפרטה במסגרת של התחברות\תראבוט, ינואר 2007

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.