45 יום או 60 יום

בהצעת חוק עבודת נשים נקבעה הרחבת ההגנה על פיטורי נשים לאחר חופשת לידה, אם עד היום נקבע שנשים לא תפוטרנה 45 יום לאחר חופשת הלידה, מקבלת החוק התקופה תהיה של שישים יום. זהו שינוי לא ממש מהותי אף שמציעי ומציעות החוק קובעים וקובעות שזה יקטין את רצונם של עסקים להיפטר מעובדות בשל המחיר הגבוה יותר, כמו גם יאפשר לנשים להשתלב בעבודה.

ביום ראשון פורסם ב"הארץ" מאמר שדן בנושא וקבע שאין להאריך את התקופה: "הפתרון הוא להשאיר פתח להסכמה בין הצדדים. כפייה על הצדדים להישאר ביחסי עבודה אחרי חופשת הלידה לא מסייעת לאיש, בטח שלא לנשים. במקום להאריך את התקופה ל-60 יום, צריך לבדוק איך אפשר להתגבר על החסרונות של החוק במתכונתו הנוכחית", הכותבת מיה צחור מומחית בדיני עבודה. אם אני מבין נכון את האמור גם 45 יום זה יותר מידי.

בעצם המחוקק והמגיבה מציגים שתי תפישות, האחת שיש להגן על קבוצות אוכלוסיה מסויימות כך שמעמדם לא ינוצל עלי ידי המעסיקים. השנייה, הגנה אינה עוזרת ואף פוגעת באוכלוסיה האמורה. הסכמה בין צדדים נשמע יפה אבל כאשר יש פערי עוצמה בין הצדדים זה לא ממש עובד. במקום להתייחס להצעת החוק הספציפית אפשר לדון בנושאים אחרים, למשל, שכר מינימום. על פי הגישה הראשונה מעמדן הנחות של עובדים בשוק מצריך חקיקה שתגן על זכותם לשכר הוגן. על פי הגישה השנייה חוק שכר מינימום יגרום לפגיעה באותה אוכלוסיה עליה הוא אמור להגן.  

הטענה של הגנה הגורמת לפגיעה מקבלת את המצב הנתון שבו מעסיקים מנסים להימנע מקיום החוק כמובן מאליו, במצב כזה לא כדאי להכביד עוד על המעסיק המסכן. מי שרוצה לשנות את המצב הקיים אינו יכול לקבל את טיעון כיון שעל פיו נדרש להקל על מעסיקים ללא סוף. כאשר מפחיתים מיסים למעסיקים משתמשים בטענה שבכך יתמרצו אותם לא לברוח מהארץ, להעסיק יותר עובדים ומה לא? כאשר זה לא קורה ממשיכים באותה דרך כאילו עוד הקלה במס תשנה את המציאות. כל עוד עובדות ועובדים מצויים בעמדת נחיתות בהשוואה למעסיקיהם, ובהעדר איגודים מקצועיים חזקים, אין ברירה אלא לחוקק ולאכוף את החוק.